מהרגע שבו התגייס לגולני, עשה החייל עקיבא תורג'מן כל מאמץ להוכיח שהוא כמו כולם. בתור תלמיד ישיבת הסדר מדימונה שכתב שירים למגירה וקרא את ויקטור פרנקל לפני השינה הוא למד לקלל כשצריך, למלא לפקודות ברבאק, ולהצדיק את התפקיד שקיבל כ’נגביסט’ של הפלוגה. זה עבד לא רע, עד הלילה שבו עמד לצאת למסע, והוא דחף לווסט הצבאי שלו שני ספרים של הרב קוק.
"המפקד שלי ראה את זה, והתחיל לצחוק עליי", תורג'מן נזכר, "הוא לא הבין למה אני צריך את זה. הוא אמר, נהיית לנו שמאלן, הומו'. ברגע אחד הפכתי בעיניהם לנפש עדינה. חייתי בצבא חיים דואליים, מצד אחד רציתי לעמוד בתקן החברתי של גולני, אבל ידעתי שאם אני לא אמשיך לכתוב גם במארב בצבא — אתפרק".
אז המשכת לעשות דברים בסתר?
"ידעתי שאם ייקחו לי את זה, אסיים את הצבא כסמרטוט רצפה. אתה יכול להיות סחבק עם כולם ולעשן עם החבר'ה, אבל אין מקום בצבא לכתיבת שירים. בהמשך השירות הייתי נהג של נמ"ר (נגמ"ש מרכבה). באמצע תרגיל גדודי הוא נתקע בשטח, המפקד שלח את כולם להזעיק עזרה, והשאיר אותי לבד להשגיח. אני זוכר את עצמי עייף, רועד, רעב באפס מעלות, 12 שעות. אמרתי לעצמי, 'מותר לך לבכות', והתחלתי לבכות. המשכתי להגיד לעצמי, 'מותר לך להתפרק, אל תאבד את הדמעות מהעיניים במשחק מאצ'ו'".
את חייל גולני עקיבא תורג'מן אתם מכירים כ"עקיבא", שם הבמה של אחד המוזיקאים הבולטים כרגע, מי שאחראי ללהיט 'אל תעזבי ידיים', שהגיע למקום הראשון במצעד של גלגלצ וסידר לעקיבא בקיץ שעבר הופעה לצד ישי ריבו בקיסריה. הביצוע שלהם צבר מאז כמעט שלושה וחצי מיליון צפיות ביוטיוב. 'אל תעזבי ידיים' מתמודד על תואר שיר השנה במצעד השנתי של גלגלצ ועקיבא מועמד גם בקטגוריית תגלית השנה.
שיתוף הפעולה ביניהם נוצר לפני שנה וחצי, כאשר ריבו התקשר לתורג'מן סמוך ליציאת 'אל תעזבי ידיים'. "הוא היה במנגל עם חברים כששמע לראשונה את השיר, ומיד התקשר, קצת שתוי וקצת בוכה", תורג'מן צוחק, "שאלתי אותו, 'מה יש לך? למה אתה בוכה?' והוא אומר לי, 'אני לא יכול להפסיק לבכות מהשיר הזה. לא חשבתי שאני עדיין יכול להתרגש ככה משיר, אני רוצה שתבוא לבצע אותו יחד איתי בקיסריה'. אמרתי לו, 'אתה שתוי, עזוב. דבר איתי מחר כשתהיה סחי'. למחרת הוא התקשר סחי לגמרי, חזר על ההזמנה, עשינו חזרות, והשאר היסטוריה. מאז ישי הוא המלאך השומר שלי".
× × ×
החודשים אחרי קיסריה קיפלו את כל מה שאי פעם קיווה לו ופחד ממנו. "קיבלתי הוכחה שהעבודה הקשה כל השנים לא הייתה לשווא. הרגשתי שהדבר הזה מקבל כוח, הקהל מגיע, והיומן מתחיל להתמלא בהופעות", הוא אומר. אבל ההצלחה שימשה גם כזרז של פחדים וחרדות. "למדתי שיעורים של ימימה, עשיתי פסיכותרפיה והתבודדות. הבנתי שקורה איתי משהו גדול ופחדתי לאבד אותו, הרגשתי כאילו מישהו מוליך אותי כמו שמוליכים עיוור. אני בן־אדם שנופל לחרדות ודיכאון בקלות, וזה מאיים לבלוע אותי".
פחדת להצליח?
"ההצלחה, הפרסום, הכבוד, הסביבה המלקקת, הנשים. זה גוב אריות. אפשר לחיות שם, אבל אפשר גם להתרסק שם. אני רואה אנשים סביבי עם תרופות ואני לא מוכן לזה, הרגשתי אז שאני לוקח את הקריירה וקובר אותה כדי לא לאבד את החיים שלי ואת המשפחה שלי".
זה לא עבר לו לגמרי. "אני אדם שנלחם בעצמו לא להתרפק מדי על גלי האהבה. מגיעות אליי מדי יום הודעות מאנשים שהשיר הזה, 'אל תעזבי ידיים', הפך להם את הקישקע. מישהי כתבה שהיא נסעה על כביש החוף, בתקופה לא פשוטה בחיים שלה, ושמעה את השיר ברדיו. תוך כדי היא מצאה את עצמה בהתקף בכי מטורף. היא לא הצליחה לנהוג, עצרה את הרכב בצד. ומאז היא שומעת אותו בריפיט".
דתייה?
"חילונית גמורה, אני אפילו לא יכול להסתכל על התמונה שלה באינסטגרם כי היא בביקיני".
נשים גם מתחילות איתך?
"לצערי, כן. הן עושות את שלהן ושולחות הודעה. מזל שאשתי מנהלת לי את העמוד. יש הודעות שהיא אומרת לי שאני לא צריך לקרוא".
איך מתמודדים עם זה?
"בשקיפות, הכל על השולחן".
היא לא מאוימת?
"כל עוד יש בינינו שיח, זה לא מאיים. ביום שאני ארוץ במקביל אליה, לא בשיקוף ולא בשיתוף - אז זה יהווה איום על הזוגיות".
ככל שהההצלחה גדולה יותר, כך ההתמודדות שלך נעשתה קשה יותר?
"קשה וחשופה יותר. מבחינתי, להגיד לעצמך שאתה בן־אדם חזק ומחוסן, זה יצר הרע הכי גדול. ראיתי מקרוב אנשים שההצלחה עלתה להם, אני חי בעולם של אמנים. לא טבעי לאדם לעמוד על במה, לקבל כל כך הרבה אהבה מאנשים. זה עלול להפוך אותו לנרקיסיסט או לחרדתי, או גם וגם".
זה קיים גם אצל האמנים הדתיים?
"בוודאי. את יודעת איפה זה קורה הכי הרבה? אצל רבנים. ברגע שאתה עף על עצמך כי גרמת לבן־אדם להרגיש יותר טוב עם עצמו, אתה בדרך למטה. אני רואה רבנים שעפו על עצמם וקיבלו כאפה של החיים, שהפכו את עצמם לגורואים. אני בא ואומר שאני רוצה להיות עקיבא הפשוט, לגעת בלב שלך, לקרב לבבות ולחזור הביתה".
ואתה יורד מהבמה בקיסריה ואז מה?
"ואז אשתי משאירה לי ערימה של כלים לשטוף כדי שאזכר מה הגודל האמיתי שלי".
מרץ 2020 היה אמור להיות עמוס במיוחד, אלא שבמקום ליהנות מהבאזז, הקורונה השביתה את ענף המוזיקה. "אתה מוצא את עצמך בבידוד, בבית של 70 מטר עם המשפחה. עשינו לעצמנו סדר יום. יוגה בבוקר, תפילה, סדנאות, ציורים ושירים. זה לא פשוט. במבט לאחור, זו התקופה הכי יפה בחיים שלי. אתה מגלה כוח וסבלנות”.
אין דאגות פרנסה?
"אני בהדחקה. אפשר לקרוא לזה גם אמונה או ביטחון. התקשרו אליי מאיזה רדיו וסיפרו שהסינגל 'פשוטים' נכנס לפלייליסט, אבל לא נכנס כסף הביתה. למזלי, אשתי לימדה אותי שלא מוציאים את כל המשכורת 'כי יש’. עכשיו תחיה בפשטות ואל תבזבז כי אתה לא יודע מתי יהיה חסר. מצד שני, הלב שלי התפלץ מהנגנים שלי, אני מכיר כאלה שצריכים לעזוב את הבית ולעבור להורים. זה לא פשוט".
× × ×
תורג'מן, חובש כיפה שחורה ונותן דרור לארבע ציציות שגולשות בחינניות מעל המכנסיים, הוא החמישי מ־11 ילדיהם של רבי דוד תורג'מן, רב מוכר ביהדות החרד"לית, מייסדם של הגרעין התורני ושלל מוסדות חינוך בדימונה, ולאם שעלתה עם משפחתה מקנדה בסוף שנות ה־70. "סבא שלי היה חזן במקהלה במונטריאול, הוא היה ציוני, רק חיכה שיוכל לעשות עלייה. סבתא הייתה מורה לפסנתר, אמא מנגנת בפסנתר, ואבא במפוחית. היה לנו בבית 'חוק חינוך חובה' - כל האחים מנגנים ושרים".
איך אמא התאקלמה בדימונה?
"אנחנו צוחקים שהיא עברה גיור 'לחומרא' בשדרות כשהייתה שם בשירות לאומי. היא מדברת מרוקאית ואנחנו אפילו לא מדברים אנגלית".
עקיבא, הוריו ועשרת אחיו הצטמצמו בדירת שני חדרים, אבל היה להם יותר מאשר לרבים משכניהם. "ראיתי מסביבי עוני, רעב ופשע בגיל מאוד צעיר. בכיתה א' הסברתי לבן דוד שלי מה זה 'באנג' ובכיתה ד', כשירדנו לשחק כדורגל בשכונה, ראיתי מישהו דוקר חבר שלו. הגיעה משטרה והאיש ניצל, אבל זאת הייתה טראומה. גדלתי עם ילדים שבאמת לא היה מה לאכול אצלם בבית, בכיתה ב' עשיתי שליחויות עם סלי מזון לשכנים שלא היה להם אוכל".
התערובת המשפחתית זכתה לפסקול מתאים. "זה פסטיבל, חיים בתוך קרחנה גדולה. אתה קם בבוקר ויש מוזיקה בפול־ווליום, מאברהם פריד עד ג'ו עמר ומוזיקת פיוטים. שמענו גם מוזיקה של ארץ ישראל הישנה והטובה, אבא שלי מת על חוה אלברשטיין ועל הדודאים. מאז אני עם הפיוז'ן הזה, מנסה להרכיב אותו בספוטיפיי והוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. או שאתה בסיימון וגרפונקל ובביטלס, או שאתה בג'ו עמר כפרה".
בגיל 15 הוא עזב את הבית לטובת לימודים בישיבה התיכונית 'מקור חיים' בכפר עציון. בישיבה הוא פגש נערים בני גילו שחלקו איתו, בנוסף לדף גמרא בסדר היומי, גם אהבה ללד זפלין ולרדיוהד. "הייתי באטרף על העולם התרבותי, נמשכתי לסצנת הרוק, וגם לעולם המסיבות, הטראנסים. אני זוכר את עצמי מגלה את פורטיס, פוליקר, טום ווייטס. מגלה מחדש את העולמות שבהם אמא שלי חיה לפני 20 שנה".
היום הוא אומר שלא התכוון לשבור את הכלים. "הייתי שבוי בקסם של הישיבה, של הרוחניות, של התפילות. אהבתי את הרעיון שילד יכול להתפלל לאלוהים ואלוהים יענה לו. אבל עם זאת, כולם שם אשכנזים שעושים חמש יחידות באנגלית ובמתמטיקה ולי יש בעיות קשב וריכוז. וכשקלטתי שאפשר לברוח משיעורים, קפצתי על זה. תמיד הייתה לי פזילה, עין אחת אוהבת ועין אחת פוזלת לעולם שבחוץ".
בכיתה ט' ברח בפעם הראשונה, הגיע בטרמפ עם החברים מהישיבה לירושלים. "נכנסתי אל בר ה'בלייז', שם הכל קורה ביג טיים. מוזיקה, סיגריות, אלכוהול, וויד. כבר הכרתי הכל, לא הייתי תמים. נפתחו לי עולמות חדשים". בנו של הרב מדימונה לא היה זקוק ליותר מכמה שבועות כדי להפוך לבליין של השכבה, לדחוף את הציציות יחד עם הכיפה לכיס של הג'ינס. "היינו מארגנים הופעות בלוקיישן שמעיף אותך. כל אחד שם כסף ומזמינים די־ג'יי ודילר ומה שצריך. היה פחד ממשטרות או מההורים וכאלה, אבל המטרה הייתה להביא את עצמנו עד לקצה. ללכת ולעשן מלא ואז לצאת למדבר. היינו יורדים לים המלח, הליכה של שש שעות על טריפים.
"מבחינתי, העולמות לא חיו בשלום. אם רקדתי עם בחורות בהופעות, זה היה מנוגד לכל העקרונות שגדלתי עליהם. היום אני לא ארקוד, אבל אז, אמרתי לעצמי שאני פה וזה המקום שלי. לא רציתי להכריע, אהבתי את שני העולמות. באותן שנים פיתחתי את הילד החילוני שבי, אולי אפילו טיפחתי אותו יתר על המידה".
בתחילת כיתה י"א יצא עם חבר לטיול בשביל ישראל. "הצטרפנו למסלול של שבוע עם חבר'ה 'ריינבואיסטים'. הייתי ילד דתי, מניח תפילין ושומר שבת, אבל חי עם זה שאנשים מסתובבים עירומים לידי. המפגש הזה היה כל כך מלהיב, שלא שמתי לב שזה גם פוצע על הדרך. אתה מעשן וויד, מתרחק מהסביבה הטבעית שלך ומייצר בתוכך ניכור. הדואליות קרעה לי את הנפש אבל גם בנתה אותה".
מצד אחד, הוא אומר, "אבא הוריד עליי הרבה דמעות באותה תקופה". מצד שני, ההורים גם נתנו לו גיבוי מלא. "הם חתמו לי על דרכון לפני גיל 16 כדי שאוכל לנסוע לסיני ולירדן עם חברים, הם איפשרו לי המון. הדבר היחיד שלא נגעתי בו זה מין. חברים שלי היו חוגגים ואני לא שכבתי עם אף אחת לפני החתונה".
× × ×
הוא עדיין מטייל בין שני העולמות. קורא לעצמו "פרילאנס של העולם הדתי", מקפיד על קלה כחמורה, אבל מארח סביב שולחן שבת בדירה ביפו שהוא חולק עם אשתו צורית וילדיהם גם זוגות חברים גייז שבאים עם הילד שלהם.
לו ולצורית יש שלושה ילדים — טוהר (בת שבע), אמיתי אברהם (ארבע וחצי) ושלום (שנה וחצי). הם הכירו כששירתה כבת שירות לאומי בסניף בני עקיבא בדימונה, והתחתנו כשהיו בני 20, כשעקיבא עוד היה בסדיר. היא למדה פסיכולוגיה ועבדה במכון ‘באר אמונה’, שבמסגרתו העבירה הרצאות בנושא מיניות בריאה. אחרי שהשתחרר עברו להתגורר בסמוך לישיבת רמת־גן, שם למד תורה, ועבד כמלצר בקייטרינג וכזמר בלהקת חתונות.
לפני שש שנים הם עזבו את רמת־גן ועברו להתגורר ביפו במסגרת פרויקט של 'ראש יהודי', מרכז בלב תל־אביב, שלפי האתר שלו, נוסד "כדי לתת מענה לצימאון הגובר והולך לזהות יהודית", ומעניק מלגת סיוע למשפחות צעירות שבאו להתגורר בעיר וללמוד יהדות בחברותא. "רציתי לעבור לתל־אביב כדי לשבור את המחיצות שיש לי במוח", אומר תורג'מן. "הרב יהושע שפירא, שאני רואה אותו כדמות רוחנית, אמר בישיבה דברים שלא התיישבו לי. 'אנחנו והם', זה לא נשמע לי הגיוני. אמרתי לצורית, 'אני לא רוצה לטפח את הדימוי הזה של כמה שאני טוב. לא בא לי לשבת כל היום ולהגיד לעצמי כמה אנחנו צודקים. מה, הם לא צודקים?'
"הרעיון של המעבר לתל־אביב היה לייצר מפגש. זה לא בקטע של להחזיר בתשובה - זה לא המקום שלי בחיים, לבוא לבן־אדם אחר ולהגיד לו שהוא לא חי נכון. מצד שני, אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שיש כזה פער בין תרבויות שכנות, חילונית ודתית".
בעבר, הפעילות של הגרעין התורני יצרה לא מעט מתחים עם התושבים הערבים של יפו.
"הגעתי הנה כאינדיבידואל, בלי אג'נדה. אני מגיע ממקום של קודם כל תחיה את מי שאתה ותכבד את מי שעומד מולך. תראה בן־אדם, תראה נשמה. לפני הערבי, תראה את אח שלך. יכול להיות שהוא בחר או גדל בתרבות אחרת, תכבד אותו. יש אנשים שאוהבים לגור במקום הנוח, ויש אנשים שאוהבים לשבת על הגדר ולפרוץ את הגדר".
× × ×
אלבומו הראשון, 'עולמות', שיצא ב־2017, נכשל. "זה היה משבר פיצוצים, הוצאתי את כל הכסף שלנו על האלבום, ואתה מצפה שיבואו לקנות אותו. אבל שמעו אותו כמה אנשים והמשיכו בחייהם. לא הצלחתי לקום בבוקר מרוב הריסוק. חודשיים לא יצאתי מהבית, לא היה לי כוח לחיות. חזרתי להופיע בחתונות, אני זוכר את עצמי חוזר מחתונה ובוכה את נשמתי. הרגשתי שאני לוקח את האמנות שלי ומזנה אותה. הרגשתי שכיר חרב, הרגשתי שאני משקר. זה היה דיסוננס. מצד אחד אתה שר, אתה צריך להיות שמח ולהיות בווייב עם הקהל, רק שבפנים אתה לא רוצה את זה. אתה חייב להביא כסף הביתה".
איך אפשר להופיע ככה?
"אמרתי לעצמי, אתה פה? תהיה פה ביג טיים. עד אז דמיינתי שלהיות מוזיקאי זה רוקסטאר שכולם מחכים למחוא לו כפיים. הבנתי שהחיים הם בית ספר ואתה חייב להיות תלמיד טוב ולהרכין את הראש. אמרתי לעצמי, 'כל החיים שלך חשבת שאתה יכול על בית ספר? הנה, קיבלת בית ספר לפרצוף. אם אתה מאמין בקב"ה שלוקח אותך בדרך מסוימת שאתה צריך לעבור - אז סתום את הפה ותשלים עם זה'. גם ידעתי שיש הרבה הכרח לחיות למענו, אישה ושלושה ילדים. קמתי בבוקר, דפקתי ג'וינט והמשכתי לחיות".
איך יצאת מהדיכאון?
"לאט־לאט התחלתי להקים את עצמי, הפסיכולוג שלי היה רבי נחמן והקליניקה היא אומן. מבחינתי לחבר תהליכים אישיים ורוחניים ביחד, זה דבר חשוב. צריך לקחת את ההתמודדות הכלכלית והנפשית לשדה, להתבודדות, לקריאת תהילים. אשתי כל הזמן פימפמה לי, שהעיקר שיש לחם בבית וצריך להודות על זה".
× × ×
תורג'מן הוא לא הנציג היחיד של המשפחה על הבמה. אחותו הבכורה, הזמרת רוחמה בן יוסף, נכנסה בשנה שעברה לעימות מתוקשר עם מנהלי הזאפה על רקע רצונה להופיע בפני נשים בלבד. בן יוסף פירסמה פוסט שבו סיפרה על הסירוב שקיבלה מרשת המועדונים, ועל הנימוק שניתן לה כי הם "אינם מדירים אף אדם בשל מגדרו": "ובכן, מתוקים, אתם אמאמא של המדירים. אותי, את היצירה שדרכי, ואת מי שאוהבת אותה. הקול שלי, כאישה, מאמינה, יוצרת, אין לו מקום..."
תורג'מן לגמרי בצד של אחותו. "ברור שהיו צריכים לתת לה במה. אני אוהב ומעריך את הבעלים של הזאפה, אבל זו החלטה שגויה שלהם. מה הבעיה בזה? יש את כל סוגי המוזיקה בארץ שלנו, ויש כאן תרבות שרוצה לצמוח. רוחמה היא מהמובילות של המגמה הזאת, מול זמרות שמוכנות לשיר מול גברים ומשלמות מחיר על זה".
להוציא את אחותו ואשתו, תורג'מן לא מופיע עם נשים, ולא הולך להופעות של נשים. "מבחינתי איסור שירת נשים דורש בירור. אני לא יודע להסביר אותו, אבל כן יודע שההלכה מתבררת עם השנים באופן טבעי והדרגתי. אני מרגיש ששפכנו את התינוק עם המים. רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות. כשאתה לא אתה לא חי לפי אמות מידה שמגיעות מהתורה שבעל פה, אתה נופל לדיפולט שלא יהיה לך לא מזה ולא מזה, אתה תתרוקן".
מתוך המקום הזה אימץ גישה מחמירה שהחזירה לחייו את הגבולות ההלכתיים. "אני לא נגד זה שנשים שרות — ויש זמרות מעולות, מג'ניס ג'ופלין ליובל דיין — אבל באופן אישי לא טוב לי ללכת למקום שבו אישה רוקדת על הבמה".
איך כגבר ב־2020 אתה מוכן להסביר את המנגנון שקובע "קול באישה ערווה"?
"האיסור הזה יצא מפרופורציות, כי לא נתנו לו לקרות כתהליך טבעי. אתה לא שובר את כל הגבולות ההלכתיים ברגע. בעיניי, אישה שרוצה לשיר ולא נותנים לה, זה טרגי. אני חווה טרגיות בהמון מצבים נוספים. אני לא נוגע בנשים ואני חי בתל־אביב, אז אני מחבק עם העיניים. חלק מהעולם הרוחני שלי זה שאין תשובות לכל דבר".
מה אתה מרגיש כלפי ההפגנות בבלפור?
"כל הכבוד להם, אם אתה מאמין במשהו - לך להפגין. כשהאמנתי שאסור לפנות את גוש קטיף, הלכתי להפגין. יש דברים שאני מזדהה איתם בהפגנות, איך לא אביע סולידריות לבן־אדם שרעב ללחם וקשה לו? מה אני מנותק? אפתי? דפוק? יש לי חברים שעולים לבלפור ואני מעריך את זה שעושים מעשה כשמאמינים במשהו".
אבל אתה לא תפגין שם.
"מצד אחד, אני מאמין שביבי רוצה את טובת העם לפני טובתו האישית. הדברים הטובים שהוא מביא לעם ישראל עולים על המגרעות. מצד שני, אני כן חושב שתלויה מאחוריו קופה של שרצים. יכול להיות שצריך להחליף הנהגה אבל לא בכזו התרעמות. נכון, לא טוב. אבל להתחיל להפוך את העולם ולצרוח, זה לא נכון, תירגעו, יהיו בחירות עוד שנתיים ותחליפו אותו. הייתי מצפה שאנשים לא ילכלכו ויעשו את זה בלי הסתה".
וההסתה של נתניהו נגד השמאל?
"נורא ואיום. בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים כחברה וכעם לנסות לחיות ביחד, לכבד אחד את השני. אם אנחנו רוצים לייצר חיים משותפים, צריך להתחיל לדבר. כל בן־אדם שנמצא פה אני יכול לחבק אותו ולאהוב אותו כמו שהוא ואני מצפה ממנו לאותו דבר. לפני שזה יקרה, אין על מה לדבר. לא מהמשחק הפוליטי תבוא הישועה".
