יו ניגר. ובעברית: הו כושון

כבר הרבה יותר מדי זמן שההיפ-הופ האמריקאי מדשדש בין קלישאה לקלישאה. מלבד חריגים כמו טליב קוואלי ומוס דף, טיפת "ספוקס" וזרזיף "אאוטקסט", המיינסטרים של הראפ בבעיה. "תביאו להיטים ומהר", לוחצים המנהלים בחברות התקליטים, והתוצאה נטולת נשמה ונטולת תיחכום. מספיק להאזין לשיר אחד של השוסניק העכשווי באמריקה, הראפר מיסטיקל, שמתחרז עם אהבל וגם נשמע כזה, כדי להבין שהנרקומנים של ההיפ-הופ בצרות – יותר מדי חרא חומר.

אבל לא לדאוג, הישועה בדרך. אמריקה, את יכולה לישון בשקט; העולם זה כבר לא רק את.

ראפ לא אמריקאי – סושי מתורכיה?

להיפ-הופ שהגיע מחוץ לאמריקה היה עד לא מזמן טעם של סושי מתורכיה; זה יכול היה להיות מקסימום נחמד, בטח שמשתדל, אבל לא נשמע קרוב לדבר האמיתי. הבריטים משתדלים כבר שנים להגיע לסאונד הנכון, אבל רק בשנה האחרונה מוצאים את המינון המדויק לאותנטיות של הסגנון: הם לא משתדלים להישמע כמו אולפן בברוקלין או לחקות מילולית – הרי כולנו יודעים שבלונדון לשוטרים אין אקדחים – הם פשוט מוציאים החוצה את התרבות השחורה שלהם. לייבל מצטיין הוא Big Dada ששייך ל"נינג'ה טיון". מהלייבל הזה הגיעה יציאת ההיפ-הופ הבריטית של השנה – אלבום הבכורה של הראפר TY. החבר הזה הוא אינטיליגנטי, עסיסי בסאונדים, ג'אזי, ועל פי כל סטנדרט - איכותי. האלבום שהוציא, "Awkward” עמוס ברעיונות מוזיקליים יפים שמבוצעים ללא ניפוח.

כל הראפ כולו - אירוויזיון

הבריטים, כדרכם בקודש, גם עירנים יותר מהאמריקנים; קבלו במחיאות כפיים את האוסף “Speaking In Tongues" – אוסף היפ-הופ עולמי, למעשה האירוויזיון של הראפ. חברת התקליטים "סטונגרוב" הרימה טלפונים לקרואטיה, אוסטרליה, שוודיה, סנגל ולעוד מקומות על פני הגלובוס, והתעניינה בסצינות המקומיות. גם לישראל הם הרימו טלפון. התוצאה – השיר "תהודת זהות" שלקוח מאלבום הבכורה של ההרכב "בויאקה" של נימי נים, קוטג' וגם אחד שקוראים לו קוואמי או משהו כזה. בשיר האמור הם מארחים את כוכבי ההיפ-הופ הישראלי – סאבלימינל והצל, צ'ולו, סילברדון, שאנן "הדג נחש" סטריט, הרביעיה הפותחת ופישי הגדול. על פי מבחן התוצאה, אנחנו על המפה ואין לנו במה להתבייש (ואני לא משוחד, בחיי טופאק).

חובה בכל בית

בתואר "האלבום שאתם חייבים לעצמכם ואם אין לכם אז וואי-וואי-וואי אתם מה זה מפסידים אלבום פצייץ" זוכה בינתיים "KLR" של ההרכב הצרפתי "סאיין סופא קרו". במה שנוגע לצרפתים ולביט השחור, חובה לציין שתמיד היה להם את זה. הנה הזכרתי את אמ.סי. סולאר. האלבום של סאיין מכר בצרפת יותר מהאלבום של אמינם, ובצדק - הם גדולים, השישיה הזאת. לכל אחד מהם יש אופי ראפרי שונה ומרתק, והאלבום כל כך כיפי, שמח, מוזיקלי, קצת אולדסקולי, מושלם. רוצים סיבה? קחו את הלהיט הלוהט "דארקנס" בו הם מסמפלים את "Anyone who had a heart" של דאסטי ספירנגפילד וברט באכרך.

כך שהראפ כשפה עולמית מתפשט, וזה עושה לו ולנו טוב. הקוד להצלחה שלו, ברמה המקומית של כל ארץ וארץ, כבר פוצח, ומחסום הבנת השפה לא כל כך נורא כפי שהוא עלול להישמע. מי יודע, אולי בעוד חמש או עשר שנים יגיע לפסגת מצעד ההיפ-הופ האמריקאי (מיד לאחר הג'ינגל "מקוום ראשון… אמריקה!") שיר של Shabak אס. בינתיים זה רק אולי.