יעל שבח, מה זה הומור בשבילך? "זה כלי טיפולי. ההומור מרפא אותי"

יעל שבח, 34, גרה בחוות גלעד. בינואר 2018 נרצח בעלה, הרב רזיאל שבח, בפיגוע ירי. בחודשים האחרונים היא מתנדבת כפרמדיקית במד"א כדי להמשיך את דרכו של רזיאל ז"ל שהיה מתנדב גם הוא. היא מגדלת את ששת ילדיה ובמקביל מטפחת חשבונות פייסבוק וטוויטר שבהם יש לה אלפי עוקבים, שם היא עוסקת בצורה ייחודית באבל ‑ ובבחירה להיאחז בחיים.

הרב רזיאל שבח נרצח בפיגוע ירי סמוך לביתו בהתנחלות חוות גלעד ב־9 בינואר 2018. בתחילת יוני 2020, התראיינה אלמנתו, יעל, לחדשות כאן. לאחר ששודרה הכתבה, היא הקפיאה רגע מתוכה - פניה על רקע נופי ביתה, כשבשורת הכתוביות מצוטטים דבריה: "אני קברתי פה את בעלי". יעל העלתה לרשת את הפריים והזמינה את הגולשים ליצור בכיף ממים מצחיקים. התגובות לרעיון המטורלל התחלקו בין פרגון לאי־נוחות, בין זעזוע להשתתפות פעילה. יעל הפכה לאושיית רשת בהתהוות. הפוסטים והציוצים שהיא מעלה, מזמנים לה אלפי עוקבים. יש סביבה באזז. היא הפכה לאחד הקולות הרהוטים והלוחמניים של המאבק להסדרת היישוב והמאבק על החלת הריבונות.

גם אני נפלתי ברשתה. הייתי אומרת שאין לה אלוהים, אבל הקטע הוא שדווקא יש לה, ועוד כזה שמגיע באקסטרה־לארג' ובאריזת הארדקור. את דעתה הפוליטית מייצג סמוטריץ', הכיבוש הוא לא בעיה, להתנתקות היא קוראת גירוש, לתושבים הערבים היא מציעה מעמד הלכתי של "גר תושב" ופמיניזם הוא בעיניה עניין מתריס.

מתנדבת בעקבותיו. יעל שבח במדי מד"א | צילום: דובר צה"ל

ובכל זאת, כשהיא כתבה לא מזמן טור על הרווחים של היותה אלמנה, נפלתי. בפירוט של הפלוסים היא כתבה: אין ויכוחים מול הילדים, אין מי שיסתור את דבריה, הפלייליסט של הנסיעות הוא שלה ובכל מקום שבו היא צריכה שדלת תיפתח, יש לה קלף. היא אומרת "אלמנת טרור" ונגמר הסיפור.

נפגשתי איתה בביתי בתל־אביב על צלחת חד־פעמית ותקרובת כשרה.

"אני לגמרי על הבישולים פה ושיא המאורגנת לחג מבחינת לו"ז והכנה לילדים. בא לי שרזיאל יחזור רק כדי שאוכל לומר לו באדישות: 'אה, הסתדרתי מעולה בלעדיך'" (0202.9.51)

"בתפיסת העולם שלי אין לי מספיק ילדים". עם רזיאל ז"ל וילדיהם לפני הפיגוע

מה זה הומור בשבילך?

בשבילי זה כלי טיפולי. זה מרפא אותי. אבל זו גם דרך לשבור תקרת זכוכית, להגיע לאנשים. הנה, אפילו אלייך. באיזה עוד דרך היית מוכנה להקשיב לי?

הכתיבה זה עוד משהו שהרווחת?

תמיד כתבתי. אבל מה שקרה אחרי הרצח זה שאור הזרקורים פשוט הופנה אליי. ומאז באמת התעצם האני הפרטי שלי וגיליתי בעצמי כוחות שלא ידעתי עליהם. נהייתי מישהי עם קול ציבורי. קוראים לזה "הכלי הרחב".

שהקושי מרחיב את היכולת?

כן.

אני מבינה איך זה קרה לך במישור הציבורי. זה גם בבית, מול הילדים?

כן. הרבה פעמים אומרים לי, עכשיו את צריכה להיות גם אמא וגם אבא. אבל זה לא נכון. אני לא אבא. אני פשוט נהייתי הרבה יותר אמא ממה שהייתי פעם.

מה רזיאל היה שאת לא?

הוא היה דמות הרבה יותר קשוחה. היה מאוד ברור לילדים מה אבא רוצה. הוא היה אומר משהו וזה היה קורה. אני יותר במשא ומתן מולם.

תני לי דוגמה.

האינטרנט. יש לנו אינטרנט בבית. בהתחלה לא היה אינטרנט בחוות גלעד, וכשאפשר היה, דחינו את הקץ. אבל בגלל הקורונה והזומים, זהו, היינו חייבים. ואני שומעת אותו הולך אחריי ואומר לי, מספיק, תנתקי כבר. למה את לא מנתקת, תשימי שעון שבת על האינטרנט.

ומה את עונה לו?

תסתום. אתה לא כאן. הריבים שלי איתו, וביני לביני, זה שאני מרגישה לפעמים מצפון על זה שאני לא דורשת מעצמי את מה שהוא היה דורש מעצמו. שאני לא משתמשת בקול שלו מול הילדים.

על מה עוד אתם רבים?

למשל לרזיאל היה כלל. מתחילים לבשל לשבת ביום שישי. לא לפני. כיוון שהוא בישל, מה אכפת לי, שיבשל מתי שבא לו. אבל מאז שזו אני, זה חמישי בבוקר. וזה משגע אותו.

בת כמה היית כשהתחתנת?

21.

נורא ואיום. בקושי הספקת לחיות.

אולי התחלתי לחיות?

ולמה שישה ילדים?

לא מכירה מציאות שבה יש פחות מארבעה ילדים. זה נראה לי עצוב נורא. בתפיסת העולם שלי, אין לי מספיק ילדים. ואגב, אני לא חושבת שההורות שלי יותר קשה משלך. אצלנו הם באמת מגדלים אחד את השני. רננה ונעמי, שתי הגדולות שלי, הן הקומונריות של הבית. מתקתקות הכל.

בת כמה הגדולה?

13.

הבת שלי בת 16 ולא יודעת להפשיר לחם בטוסטר. תגידי לי רגע את השמות והגילים.

רננה 13, נעמי 11, מרים 9, מילכה 8, עובדיה 6, בניהו 3. יש פה כמה חצאים, אבל עיגלתי לך שיהיה נוח.

את כועסת?

ברור. איך אפשר שלא לכעוס?

נהוג לחשוב שלאנשים עם אמונה יותר קל.

הכעס שלי יושב על בסיס אמוני מאוד חזק. תאמיני לי שיש לי תשובות לכל השאלות - למה זה קרה, למה דווקא הוא, למה דווקא לי. יש לי תשובות חד־משמעיות, עמוקות, מרוממות, אבל בסופו של דבר אני בן אדם. ואני לא מתביישת בכעס שלי. אני מאמינה שזה חשוב לתת לו ביטוי. ואיך לא? כל בוקר אני קמה ורואה את החלומות המנופצים שלי.

את כועסת גם על רזיאל?

אומרים שהנשמה יודעת מתי היא הולכת לעזוב. אז אני אומרת לו, למה לא נתת לי איזה סימן שזה עומד לקרות? זה קרה כל כך בפתאומיות. לא נפרדנו כמו שצריך. זה כעס ילדותי, אני יודעת.

ויש לי גם כעס על זה שהוא היה יותר מדי בסדר. המשפט הראשון שאמרתי - עוד לפני הלוויה, כשכל החברות שלי באו וישבו אותי - היה, אל תהיה צדיק הרבה. זה מתוך קהלת, ונאמר בהקשר אחר, אבל זה מה שיצא לי. הוא כל הזמן היה בפול טורים.

עכשיו הבת המתבגרת שלי מתחילה לפתח את עמדת הכעס הזאת כלפי השם. כל אחד מאיתנו עובר את זה מתישהו בחיים, לא? והיא מתביישת בזה. ואני אומרת לה, יש מישהו בעולם שלא כועס על השם, אפשר שלא לכעוס? ואת יודעת מה, אני בטוחה שהוא לוקח את זה בחשבון.

מי?

השם. אני סומכת עליו במאה אחוז שהוא יודע יפה מאוד להתמודד גם עם הכעסים שלנו. הוא מכיל הכל. את כל הניגודים. גם כפירה.

תודה רבה.

את לא אוהבת את זה ואני מבינה אותך, אבל בעיניי זה ממש כך. אני חושבת שהקדוש ברוך הוא מייעד לכל אחד מאיתנו שליחות, ואנחנו בכלים שלנו, תפקידנו להביא את השליחות הזאת לידי ביטוי. הרב קוק קורא לזה "לגלות אלוקות". להגיד שאת לא מגלה אלוקות, זה לא נכון.

את לא יכולה לתאר לך כמה זה נשמע לי מתנשא. אין לי שום חשק לגלות אלוקות.

לא לשיטתך. אבל לשיטתי. אני יכולה להסתכל עלייך ולומר, איזה יופי שיש בעולם הזה אופציה כזו. אותי זה מחזק. אז סליחה שאני מנצלת אותך כדי לחזק אותי.

את מגלה אלוקות גם מהצורה שבה רזיאל מת?

כן. יש לי גאווה מסוימת על הדרך שבחרנו לחיות. גם גאווה אישית וגם גאווה לאומית. אני חושבת שכל מה שקרה מאז שרזיאל נרצח, כל ההחלטות שקיבלנו, אם זה בהחלטה לקבור אותו בחוות גלעד, אם זה בהחלטה האישית שלי לעשות קורס חובשים וללכת בדרכו - רזיאל היה חובש בכיר ומתנדב במד"א - אם זה בהכנסת ספר תורה 30 יום אחרי לכתו, זה הכל החלטות שיש בהן לקיחת אחריות לאומית. מישהי פעם אמרה לי, את ממנפת את מותו של בעלך. אבל זה לא נכון. אני ממנפת את הכאב שלי לעשייה.

"היתרון בלהיות אלמנה, אין גבר שיצחק על הירקות שלך על המנגל" (0202.8.71)

באחד הציוצים שלך כתבת שאת לא פרה ולא פרה קדושה. אתם פרה, כתבת.

נכון. אני לא מוכנה להיות סמל. לא מוכנה להיכנס לשום מגירה.

אבל בתור אישה דתייה, מתנחלת, את מקדשת המון סמלים. מה זה אדמה, דגל, מקומות קדושים, אם לא סמלים? אם את כבר שוחטת פרות קדושות, למה את לא שוחטת גם את קדושת האדמה או את האמונה?

אני חושבת שגם על אמונה אפשר לצחוק. גם על סמלים דתיים. זה אפילו חובה לצחוק, אבל כשאני צוחקת זה תמיד על עצמי או על המגזר שלי. אני לא אצחק על מוחמד למשל. כי זה לא שלי.

על מה עוד לא תצחקי?

אני בחיים לא אהיה מוכנה לעשות בדיחות גסות. ייהרג ובל יעבור.

"היהודים באים" מצחיקה אותך?

לא. בכלל לא. אבל זה לא אומר שאני מבינה את המלחמה נגדם. אני לא אצפה בזה, אבל אני לא אלחם נגד זכותו של מישהו אחר לצפות בזה. זה לא נוגע לי.

את מבינה את הנעלבים?

את העלבון אני מבינה, כן. כשהם לוקחים את יוסף הצדיק והופכים אותו להומו - למשהו שהוא לא - הם פוגעים בציפור הנפש שלנו. בעמוד התווך.

יוסף הוא לא שלכם. הוא גם שלי. אמנם בצורה אחרת: תרבותית, היסטורית, ספרותית, אבל הוא לגמרי שלי. אני שמחה שהוא הומו. למה שלא יהיה הומו?

לכן אני אומרת לך שלא הייתי נכנסת לשם. לא אלחם נגד.

בעמוד הפייסבוק שלך, מתחת לשמך, כהגדרה שבחרת לעצמך, כתבת - לא לגמרי מבינה. מה את לא לגמרי מבינה?

כל דבר שאני קצת נוגעת בו, אני מרגישה את החסר. אני לא מבינה עד הסוף שום דבר. לא את הבריאה ולא את החיים שלי ולא את הילדים שלי ולא את האנשים שאני באה איתם במגע. אני בהבנה שצריכה להיות לי ענווה בעולם הזה.

ואם אני אשאל אותך אם את מבינה למה את חיה בהתנחלות?

פה אני בוודאות מוחלטת. אבל אל תראי אותי ככה, אני לא רדיקלית.

את לא רדיקלית?!

אורח החיים שלי הוא רדיקלי, ואני גם מאוד שמרנית בתפיסת העולם הפרטית שלי, אבל אני פתוחה לשמוע. להכיל. להשתכנע.

כשקראתי את הפוסטים שלך, ותקני אותי אם אני טועה, הרגשתי שאת באמת פתוחה מאוד להבין ולהכיל ואפילו לאהוב את היריבים הפוליטיים שלך ברמה האנושית והבין־אישית, אבל להשתכנע? לא נראה לי.

אני אפתיע אותך. אני רואה את עצמי מצטרפת להפגנות בבלפור למשל. יש לי המון במשותף עם ההפגנות האלה.

מהצד השני את מצטרפת.

לא, לא נכון. יש המון דברים בהתנהלות של הממשלה הזאת, בהתנהלות של ראש הממשלה, שאני בתור מתנחלת ימנית - שעל פניו יושבת בצד המנצח, כן? - מרגישה שדי. שזה בלתי נסבל. שהשחיתות היא בלתי נסבלת. ערך האמת נהיה נוזלי - אחד בפה ואחד בלב. ככל שעובר הזמן אני מרגישה שהצד שלנו, הימין, היה מת להצטרף ולצעוק את הצעקה הזאת, שדי, אתם עובדים עלינו.

אז מי מהפוליטיקאים מייצג את הדעות שלך? בנט?

סמוטריץ'.

אוי ואבוי.

ההבדל בין סמוטריץ' לביני זה שהוא מגן על הדעות הפרטיות שלי בצורה קצת דורסנית. אני נהנית מהפירות שהוא משיג, כן? אבל אם הייתי פוליטיקאית, לא הייתי פועלת ככה.

גם עם הדעות השמרניות, המיזוגיניות, הלהטופוביות שלו את מזדהה?

הבעיה היא שהוא חושב שהגישה שלו צריכה להיות מוּחלת באופן חוקתי על כולם. על כל העולם. אני לא חושבת ככה. למשל זכויות של להט"בים, צריך שתהיה להם זכות קיום.

זכות קיום? את צוחקת עליי?

לא, לא הבנת. לזכויות שלהם צריך שתהיה זכות קיום. בדיוק כמו הזכויות שלי כמתנחלת.

זוג הומואים, או לסביות, ראויים לגדל ילדים בעינייך כמו כל זוג סטרייטים?

כן. בטח. אני לא מבינה את המלחמה הזאת. אני בבית שלי לא אסכים לזה בשום אופן. אבל מה אכפת לי שיהיה לילד אחר שגדל בבית אחר שתי דמויות הוריות טובות?

מה את חושבת על פמיניזם?

כל דבר שהוא לוחמני ומתריס, אני לא מאמינה בו.

אבל זה בדיוק הפוך. הכוחנות נמצאת בפטריארכיה, לא בפמיניזם. והפמיניזם הכי מהמם, הכי מעורר השראה, נמצא היום דווקא במגזר שלך. מה דעתך על הפמיניסטיות הדתיות?

זה לא מתאים עדיין. לא לדור הזה. במסגרת שיש היום זה לא מקובל. זה לצאת מהמסגרת.

ובעתיד?

בעתיד כן.

אז איך נגיע לעתיד אם לא דרך מאבק?

לפני שנה סיימו מאה אלף נשים את הדף היומי. פרויקט מהמם. סיימו את הש"ס. זה לא היה מתריס. זה בעיניי להצליח להכניס את הפמיניזם מבלי לצעוק פמיניזם.

מה רע בלצעוק פמיניזם?

זה לוחמני. כי ברגע שאני אומרת שאני פמיניסטית אני יוצאת כנגד הצד השני.

טוב מאוד. בצד השני נמצאת הפטריארכיה.

אני חושבת שאני פמיניסטית במהותי. אבל אני לא רוצה לצמצם את עצמי להגדרה הזאת. זה כמו שאני לא מוכנה להגדיר את עצמי מתנחלת. זה צר מדי. אני יכולה להיות פמיניסטית בדעותיי ועדיין להתהלך בשמחה ובטוב לבב בתוך המגזר שלי. אני לא רוצה להציב חומה. ושלא תביני לא נכון. אני חושבת שאני חייבת להן הרבה, לפמיניסטיות הדתיות. אפילו זה שיש מישהי כמוני במגזר שלי, זה הרבה מאוד בזכות המלחמות האלה. אבל אני, בטבע שלי, לא כזאת. לכן אני מסתכלת על המאבק הזה ונרתעת.

הפער בין קולך הציבורי, שבו את אומרת את דעתך כאישה רהוטה, חכמה, מצחיקה, לבין זה שאת נניח לא נספרת למניין, שלא סופרים אותך, לא קשה לך?

לא. זה לא קשור אחד לשני.

למה? איך לא?

כי הלכתית אני לא נספרת. זה עניין הלכתי.

מה זה הלכה? ההלכה היא פרשנות משתנה. את לא מרגישה שדחיקתן של נשים מהשתתפות פעילה בחיי הרוח והלימוד וצמצומן לתפקידים של רעיה ואם, עושים לך עוול?

אני לא מרגישה שנעשה לי עוול. בכלל לא. אני לא מרגישה שהחיים שלי פגומים יותר מהחיים של גבר. אני בכל זאת תוצר של החינוך שגדלתי עליו. מצד שני, אני האישה היחידה ביישוב שלי שקמה לסליחות עם הילדים שלה, לא מוותרת. אז את מבינה? אבל ככה המבנה בנוי כרגע. אני לא אשנה את זה.

אז מי ישנה את זה, מי שנהנה מפירות האפליה?

אותן נשים ישנו את זה, אבל לא אני (צוחקת). אני, בטבע שלי, נרתעת ממלחמות.

את נרתעת ממלחמות? את מתנחלת שחיה בחוות גלעד, בלב הקונפליקט.

זאת המלחמה היחידה שאני מוכנה לנהל. את יודעת מה, אולי זה בסופו של דבר איפה שאני מרגישה מונחת. איפה שאני מרגישה שנכון לי להיות. לא נכון לי להיות במלחמת הדת הזאת, כן נכון לי להיות במלחמת יישוב הארץ.

"חלמתי הלילה שנכנסתי הביתה ורזיאל ישב על הספה והמשפט הראשון שיצא לי מהפה היה 'זה לא מה שאתה חושב'" (0202.8.12)

איך הגעתם לחוות גלעד, באילו בתים גדלתם?

אני עליתי לארץ מצרפת, אבא אלג'יראי, אמא מרוקאית. גדלתי בכפר־סבא. דתיים לאומיים. רזיאל ממשפחה תימנית. גדל בחולון. גם דתיים לאומיים.

אבל רזיאל, לפחות ממה שראיתי בתמונות, היה לבוש כחרדי.

נכון, הוא נשרף אחרי הגירוש. מותר להגיד פה גירוש?

מותר לך להגיד מה שאת רוצה. מה זאת אומרת נשרף?

ככה אנחנו קוראים לזה. נשרף. נהיה שחור. רזיאל, שתמיד היה עובד השם אמיתי, חיפש דרך לעשות יותר אחרי השבר המנהיגותי הנורא. הוא הלך ללמוד בכולל ששייך לזרם הש"סניקי ושם הוא התחרד וקיבלנו את ההחלטה לעבור לשומרון, משהו שש"סניקים לא עושים בדרך כלל. כאן קיבלנו את המעטפת הלאומית. אבל גם רזיאל וגם אני, כתוב לנו על המצח: אנחנו לא מה שאתם חושבים. רזיאל כאילו אמר, אני אלבש את כל החליפה השחורה הזאת, אני אהיה רב, אבל אני גם אעשה משמרות במד"א, ואשמע הגשש החיוור והם ייכנסו לתוך הדרשות שלי בבית הכנסת, ואני אראה סרטים מצוירים ואשרוק את הנעימות. אתם לא תראו אותי כש"סניק נגרר.

מה עוד הוא היה?

רזיאל חי ב־32 שנות חייו כמו ארבעה אנשים. הוא היה מוהל, ושוחט, וסופר סת"ם, ומשגיח כשרות, ומדריך חתנים, ופוסק במראות דמים, וחבר בחברה קדישא...

מראות דמים?

אחרי שבעה נקיים, לפעמים עדיין יש קצת דם. אז יש בד כזה, בדיקה שצריך להראות אותה לרב כדי שיפסוק אם זה דם טהור או דם טמא... אוקיי. אני רואה את המבט שלך.

בהחלט.

אני חייבת להגיד לך שיש לי מקום שמבין אותך, והדת גם לא מחייבת את זה. היום זה לא יעלה על הדעת שאישה תפסוק במראות דמים פשוט כי אין לה את הבסיס שעל פיו היא יכולה לפסוק. אין לה את כל הרקע התורני.

אם תלמד, יהיה לה. זה שטויות. אפילו האורתודוקסיה כבר מכשירה נשים לרבנות.

נכון. ולכן זה ישתנה בסופו של דבר.

אני חוזרת לשבר שדיברת עליו. אני לא הרגשתי שיש לכם משבר מנהיגותי. אני אומרת את זה בצער. אני דווקא זוכרת את ההתנתקות כמופע מאוד מבהיל של קונצנזוס דתי לאומי. היו כאלה שחשבו שזה אסון אבל שחייבים לציית לפינוי, והיו כאלה שחשבו שזה אסון ושצריך לשבור את הכלים. למה את מתכוונת במשבר מנהיגותי? מה חשבת שצריך לקרות?

זה לא משנה. בסופו של דבר מה שקרה זה מה שהיה קורה ממילא.

לא. תגידי.

לסרב פקודה. כן. לשבור את כל הכלים. הרבנים שלנו היו צריכים להיות פה אחד סביב הנקודה הזאת. לקרוא לחיילים לסרב פקודה. אם אתם מאמינים בזה כערך עליון? אז בשום אופן אסור היה לתת לזה הכשר. אסור היה להתפנות מרצון.

תקשיבי. לי יש בן. הוא קצין קרבי בקבע. אני משתגעת מהמחשבה שהוא צריך לשמור על ההתנחלות שלך. אני לא ישנה בלילות מרוב זעם. אבל אני עדיין לא קוראת לשבירת כלים.

כשיש ערך שמתנגש בערך חשוב יותר, ואני היחידה שיכולה להחזיק את הערך הזה, אין לי ברירה. אבל אני אומרת במקביל - לשלם את המחיר. להיכנס לכלא. שבירת כלים באופן אחראי. תראי. אני מאמינה שהארץ הזאת על כל תכולתה היא שלנו. נלחמנו עליה, כבשנו אותה, אנחנו גרים בה. זה שאני יושבת איתך כאן בתל־אביב וזה לגיטימי בעיני שתינו, בעיניי זה תקף לכל הארץ. הכיבוש עצמו הוא לא הבעיה.

לא?

הבעיה היא עם האוכלוסייה הערבית.

איזה קשר את רוצה לקיים עם האוכלוסייה הערבית? פרקטית אני שואלת. בלי פעמי משיח וכולי.

גם אני לא רוצה לדבר איתך על פעמי משיח, אל תדאגי. זה לא הדיבור שלי. המשיח לא יבוא. צריך להביא אותו. וצריך לפעול בצעדים פרקטיים. צריך לייצר שיתופי פעולה עם הציבור הערבי. לא עם ההנהגה שלו. עם ההנהגה אין מה לדבר. אבל עם האזרחים.

אילו חיים את מציעה להם?

אני רוצה לחיות במדינה יהודית שהריבון שלה הוא יהודי. הם מוזמנים לחיות כאן כגר תושב. גר שמקבל עליו את חוקי הארץ.

מהם חוקי הארץ?

צריך שתהיה חוקה יהודית אחת לכולם.

אבל אין חוקה יהודית. יש הלכה יהודית.

ההלכה היהודית אמורה להיות החוקה.

אז את מוותרת על הדמוקרטיה?

שאלה טובה.

זו שאלה קריטית.

המדינה כן יכולה להיות דמוקרטית. אפשר להפוך אותה לדמוקרטית. יש מושג כזה שנקרא "מלכות". ההלכה יכולה לקבל כל מיני פנים.

אז אם נניח תצליחי לייצר חוקה דמוקרטית הלכתית - לא מבינה איך - את רואה מצב שבו מכהן שר ביטחון ערבי אם הוא יקבל עליו את החוקה שלך ואת מעמדו כגר תושב?

כרגע אני לא רואה. אולי בעתיד כן. בחלום הרחוק. אבל אולי עדיף שוודי, תחשבי נניח שר בריאות שוודי.

אני מעדיפה ערבי.

זה עוד כל כך רחוק. רזיאל נרצח בדרך הביתה. הוא נרצח כי היה לו זקן ופאות וחליפה שחורה. זהו. זאת הסיבה. אז קודם שהם יפסיקו לרצות שאנחנו נמות.

אנחנו תכף מסיימות, ומתחשק לי עוד שאלה אישית. עכשיו רזיאל חוזר לחיים, את מוותרת על כל מה שקרה לך, על הקול הציבורי, וחוזרת חזרה?

חוזרת למקומי לגמרי. מפנה לו את המקום. בוא. הלוואי שזה היה אפשרי. אבל את יודעת מה, אני לא חושבת שהייתי צריכה להילחם בכלל. אני בזוגיות איתו, לא במלחמה.

נו די. זוגיות זו מלחמה.

לא. אני בטוחה שהוא היה אומר לי: תמשיכי.

כן, אבל האם המציאות שלו כגבר ושלך כאישה, המחזיקים בדעות שמרניות, לא היה מחזיר אותך למקום שאולי את כבר לא יכולה להיות בו?

תקשיבי. לא ויתרתי על מי שהייתי. התרחבתי. אני קומה אחת מעל. אבל אם הוא חוזר היום הוא יצטרך להתחתן איתי שוב. נצטרך לצאת מחדש לדייטים.