תקוות מועדון הלבבות השבורים
איש עם כלוב / איש עם כלוב ציפורים מסורג על גבו צעד בזהירות בשבת האחרונה ברחוב בתל־אביב. פקחתי עיניים לראות אם יש ציפור בכלוב או אולי את תוכי יוסי. אבל היה קשה להבחין. מה שכן, זה היה רגע עדין כזה. הוא הלך לאט לאט ובזהירות. מצד שני, ראיתי תמונה של מתופף אחד שיצא ליער ותופף לשמיים וחטף קנס של 3,500 שקלים, סכום גבוה יחסית כדי לפתוח את שערי השמיים לטובתנו בימים אלה, לא?
ועכשיו שמעו סיפור: הָיֹה הָיָה פעם מועדון ריקודים מלא לבבות שבורים בדרום העיר. דמיינו ציור של מיק ג'אגר מוציא לשון בלי מסכה בכניסה (אולי. לא בטוח). מה שבטוח הוא שבני נוער וצעירים בגיל צבא היו באים לרקוד במועדון הזה כל מוצאי שבת, כדי לשחרר את הדיכאונות הראשונים של הנעורים. הם היו מלח ופלפל הארץ מכל העדות והמינים, קצת מרדנים, מעשנים יחד, מספרי מעשיות על צדק, שוויון ואחווה. אבל בתכלס כאלה תמימים שאם מישהו חטף עצבים על אחד שעשה עיניים לחברה שלו, הוא מקסימום השפריץ עליו סודה עם באבלס.
אגב, אז עוד לא היו קוקטיילים מסובכי־וודקה כמו היום (ביררתי מתוך סקרנות: cocktail מורכב משתי מילים ומשמעו: זנב תרנגול, על שום קישוט המשקה שהיה דומה בצורתו לזנב של תרנגול).
במועדון הזה רקדו כל הבנים והבנות, החולמים והחולמות והלוחמים והלוחמות על הארץ הזאת, שאחר כך יעסקו במה שנקרא היום עסקים קטנים וגדולים ועד עניינים ציבוריים ופרופסורות. בקיצור, איפה שזרקת אבן נתקלת שם בפוטנציאל אנושי. שם גם עליתי לראשונה על הבמה המאולתרת כדי לשיר, ובשביל זה נתנו לי בעלי המקום 19 לירות. למה לא 20? נו, ברור שכבר אז היו קמצנים בעולם.
החיים כמשל / אני בוגר 'החיים כמשל' של פנחס שדה, ספר שחרשתי איתו בגיל 23 את רחובות לונדון וניסיתי ללמוד ממנו איך להמשיל את החיים, ולא רק להביט בהם כמו שהם. פנחס שדה טען שהחיים שלנו הם המשל של אלוהים, וזה ריגש אותי מאוד אז בנעורים. רק שעכשיו בעולם אסרטיבי, ריאליסטי ופופוליסטי אני פחות מבין במשלים. אז השבוע עפתי על שורה פשוטה משיר שכתבה לואיז גליק היהודייה האמריקאית שקיבלה את פרס נובל לספרות: "הצרות מעירות, הייאוש מעיר/ והשמחה ישנה כמו תינוקת". כמה נכון. הצרות והייאוש מעירים כי כולנו רוצים כבר ביטחון כלכלי ונפשי־רגשי בימים אלה ובעיקר חזרה לעתיד.
אבל אם חוזרים לעבר הרחוק, אז בימים ההם לפחות, המועדון ההוא היה עוגן, בסיס ומצפן. כי כולם ידעו שהוא יהיה שם תמיד באותו מקום ובאותה שעה ועם אותה עמדת תקליטים של מי שכונה התקליטן, והיה הגאון שהחליף לנו את מצבי הרוח דרך שירים על רחבת הריקודים.
סיכום ביניים / סבתא שלי רחל הייתה מסכמת בפשטות את מה שקורה פה: אם "הגדויילים" מרשים לעצמם, אז למה לא “הקטיינים”? ולי תמיד אמרה, "צא מהכלא הפנימי שלך, ואל תבזבז עליו את המשאבים האנושיים שהחיים נתנו לך". קצת מורכב, סורי. אבל חכם וסבתאי.
הם זה אנחנו / השבוע נפטר הסופר המופלא יהושע קנז. קשה לסכם בשורה את גודל העומק של יצירותיו, רק אזכיר את 'התגנבות יחידים' על קבוצת טירונים לא מבריקה בכושרה, שנקלעו יחד לבסיס צבאי בשנות ה־50. שיר הלל לאנושיות.
ואני אזכיר פה גם את דדי בן עמי, יליד נהלל שהיה זמר בלהקה צבאית (גם פיקוד דרום וגם פיקוד צפון) בתקופה שלי. ושהיה בעל קול זהב ואיש נעים הליכות כשהכרנו קצת במסגרות של אז. וכשיצא לו שלאגר אטומי לרדיו בשיר בשם 'דסדמונה' מאת גד קינר ומתי כספי, הייתי בטוח שדרך כוכבו. אלא שדדי מנהלל הפתיע, חזר בתשובה, הפך לחסיד ברסלב, שב לשמו המקורי, דוד רפאל פיינשיל, וככזה שר כל חייו אצל הברסלבים, עד השבוע כשנפטר בגיל 70 מקורונה. אז למרות שכבר לא היה בינינו שום קשר, מותו שבר את ליבי.
סובייקטיביות / בדברים מסוימים אני לגמרי סובייקטיבי. הנה למשל דוגמה שקשורה לצעירי מועדון הלבבות השבורים, אלה שמכונים כיום “גיל הסיכון”. נכון שהם עדיין יפי תואר ומהממים? כי הרי הם ההורים, הסבתות והסבים שלכם.
ואם, נניח, טראמפ מייצג אותנו בריאותית, נכון שאולי אפשר לישון בשקט? אבל טראמפ הוא המצאה טראמפית. הוא חלה, בלע את התרופה, השתעל, השתנק וחזר לרקוד באסיפות הבחירות שלו. ואגב, איפה אשת טראמפ על משקל אשת לוט? לאן היא נעלמה אחרי שנדבקה?
תרגיל קשה בחשבון / בנעוריי לא סבלתי שיעורי חשבון, וכשהתלוננתי פעם בפני המורה שלי לחשבון למה צריך ללמוד את המקצוע המעצבן הזה, ענתה לי שביום מן הימים ניתקל כולנו בעשרות תרגילים מסובכים בחיים, "ואם תדע לפתור שניים־שלושה תהיה מלך".
אז הנה החיים עשו לנו תרגיל שקשה לפתור. וברור שכמה שאנחנו יודעים יותר, כך אנחנו יודעים פחות. ושכמה שמבלבלים לנו את המוח, אנחנו נהיים יותר בולבולים, כמו אנשים עם כלובי ציפורים על הגב.
נוכח המשבר, כולל הקרב על הנראטיב הישראלי, כשכולם ממלמלים "נצטרך ללמוד לחיות עם הקורונה", ברור שאנחנו כבר חיים וחלק לצערנו מתים איתה. ואם עד עכשיו היינו תלמידים די גרועים בענייני משמעת עצמית, אז אולי הגיע הזמן להשתנות ולחפש מוצא לאנשים שמשליכים את הנעליים מהחנות שלהם מרוב ייאוש.
השבוע תקף אותי געגוע לגשם, שירגיע אותנו קצת מהתסבוכת. ועוד משהו: לא יודע מי יהיה המאמן הבא של נבחרת ישראל, מה שבטוח שזה לא אני. כבר שנה אני מפקשש פנדלים מול הנכדים בחצר.
כשנסגר המועדון / הדור ההוא של המועדון כונה על ידי הדור שקדם לו בזלזול, 'דור הטרנזיסטור', על שם רדיו סוללות קטן שהיינו מצמידים לאוזן ומקשיבים לג'ון לנון, הרבה־הרבה לפני שמלאו לו 80. ועם כל זאת, היינו דור מעולה, ולכן היה לי קשה לשמוע השבוע פרופסור אחד שהטיף בלהט לזה שישימו אותנו סגורים ומסוגרים, בשביל חסינות העדר. סגר־סגר תרדוף, סיכם אלעדיק.
ועכשיו יאללה, קפצו איתי לסוף סיפור המועדון. כי בערב גשום אחד כשהגיעו אליו הצעירים כדי לרקוד חיכתה להם הפתעה ענקית בדמות מאבטח גדול מדגם רוקי סטאלונה, שאמר להם בלשון ציווי, כמו ששוטרים מדברים לפעמים לאנשים על החוף: "סגרו את המועדון, אז לכו הביתה".
מה הביתה? זה היה הבית שלנו. ולאן נלך? צרחנו במהומה שקמה לפתע מסביב. ואחר כך יצא מישהו מהפתח והודיע שבעל הבית של המועדון פשט את הרגש. אולי את הרגל, ואולי לא שמעתי טוב.
תרגיל בתקווה / האמת שאני לא בטוח שכך בדיוק נסגר המועדון. אולי הוא סתם התפייד כדרכם של דברים שנעלמים מחיינו. אבל כשאני חושב על זה היום, אני תוהה האם הוא לא נהיה מובן מאליו, עד כדי כך שלא שמרנו עליו מספיק? או אולי כלאנו את עצמנו בתוכו ובתוכנו מבלי להבחין מה באמת השתנה סביבנו.
ומה הנמשל? אנא עארף? אמרתי לכם שאני כבר פחות בקיא במשלים ובנמשלים. רק יודע שצריך העזה ואחריות הדדית כדי לחיות עכשיו חיים נכונים. וכשאני מנסה לפתור תרגיל כמו שהציעה לי המורה שלי, זה לא תרגיל בחשבון אלא תרגיל בתקווה. כי זה מה שצריך נוכח כל מה שקורה במועדון הלבבות השבורים הארצי־עולמי־גורלי־שבטי־אישי שאליו נקלענו יחד.
