בתערוכה העכשווית לדעתי, מביע האומן דורון פישביין את אכזבתו ממפלגת "כחול לבן" באופן אוונגרדי וסטירי. פישביין מציג דימויים סמליים בחומרים ארציים הנתונים במחלוקת. האומן מציג סדרת תצלומי שקיות ניילון שהתעופפו באוויר ונתקלו במהלך מעופם בגדר תיל מעל חומה המקיפה מפעל מיץ תפוזים. הסגנון האקספרסיוניסטי – עיוותי הפרופורציה והצבעים הלאומיים מרמזים על ביקורת המדיניות הארצישראלית ומה שצומח ממנה. שקית הניילון מוגדרת בדרך כלל כמפגע רעיוני של איכות הסביבה, זיהום הטבע והגנים ומאידך, שקיות ניילון הינן "סמל אייקוני" של שימוש נבון במשאבים. העלות האנרגטית הנמוכה של ייצורן וחלוקתם חינם יוצרים שימוש מירבי של הצרכן בהן. לא רק נעזרים בהן פעם אחת, לרוב משתמשים בהם שימוש חוזר, לאריזה, עטיפת מוצרים ואגירת פסולת. לדבריה של האוצרת הדס וייס פלד "שקיות הניילון הן הסממן המובהק של חברתנו הצרכנית. האומן, פישביין מתבונן בשקיות בגלגוליהן השונים. מנוטרלות מתפקידן העיקרי, כשהרוח הנושבת בהן הופכת אותן ליצירות מופשטות". נוצר קולאז, בה פישביין יצר אובייקט תלת- ממדי מחיבור קפליהן הלבנים של השקיות השקופות על רקע השמיים התכולים הנראים כפסלי שיש אלמותיים מהתקופה הקלסית. מראה האובייקט המופיע במרכז התצלום על רקע הקווים המקבילים הכחולים ולבנים מחמם את ליבנו ומזכיר לנו את דגל המדינה. אך אל לנו להיסחף לאידיאל הציונות הקיצוני, לפירוד ולהסתה הנושבים במדינה. הקסם נמוג כשאנו מגלים בצילומים הבאים, כי מהשקית נותרו רק מספר תלאי פלסטיק שנאחזו בתיל. שוב מתברר לנו כי העדפתנו, אסתטיקה צרכנית על פני ערכים ערכיים תוביל לאובדן ולמלחמות. היצירה מנסה לערער את דפוסי החשיבה המקובלים בחברה.

רעיה זומר הינה המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון ינקו דאדא, השוכן בליבו של כפר האומנים עין הוד המגשימה את תורתו של מרסל ינקו בחן, יצירתיות ועוז . לדבריה, המוזיאון מוקדש למרסל ינקו, האומן הייחודי שהיה בין מייסדי תנועת "דאדא" - זרם האומנות המודרנית/תרבותית/ אוונגרדית בשווייץ בשנת 1916. יצירות הדאדא השתמשו בשפה אומנותית מופשטת שנועדה להשפיע ולשנות את המצב החברתי והפוליטי לאחר מלחמת העולם הראשונה. מטבע הדברים רוב פעילות המוזיאון מוקדשת לרעיונות ורוח הדאדא.

בימים כתיקונם מפיק המוזיאון בין חמש עשרה עד עשרים תערוכות מתחלפות במשך השנה. במהלך השנים הוצגו תערוכות שעוררו הדים רבים כמו לדוגמא סדרת התערוכות של האומן חוני המעגל ז"ל. במסגרתם העביר חנות למוצרי אמבט לחלל המוזיאון על כל אביזריו המוכרים ואילץ את כל המבקרים להירטב, בתערוכה אחרת, הציב את קברו עוד בחייו וקיים טקס אשכבה. או תערוכתם של חברי קבוצת תו "בור" שקדחו חור במרכז התחתון במוזיאון וחפרו תחת יסודות המוזיאון והציגו את כל החומר ה"ארכאולוגי" שנחפר במוזיאון. בחירת התערוכות נעשית ע"י ועדה אמנותית הכוללת אנשי מקצוע.

לצד התערוכות, מתקיימת במוזיאון פעילות חינוכית ותרבותית נרחבת: "במסגרת מחלקת ההדרכה אנו מבקשים להנחיל את רעיונות האומנות המודרנית למגוון קהלים בשלל גילאים". הסבירה זומר. " מכיוון שזרם הדאדא אינו קל לעיכול, הוקמה לפני שני עשורים ה"מעבדאדא" חלל אינטראקטיבי מיוחד במינו הבנוי מגרוטאות וחפצים ישנים. כל פינה בחלל מלמדת בדרך חווייתית פרק מתולדות זרם הדאדא. וכך באמצעות חיבור של סיר, שולחן ומזלג אנחנו מעודדים את הקהל להשאיר את ההיגיון מאחור ולהמריא על כנפי הדמיון. בין השאר, מתקיימות תוכניות הדרכה, סדנאות יצירה, סיורים מומחזים בסמטאות, הצגות לילדים, מופעי קברט למבוגרים כ- Dada Show, מדובר ביצירות מקוריות של מייסדי תנועת הדאדא והוצאת שלושה ספרי ילדים בנושא הדאדא. התערוכות מלוות באירועים תרבותיים שונים כגון: ימי עיון, מופעים ופסטיבלים בחגים ה"עדלאידאדא" בפורים וה"חגיגאדא" בחנוכה".

ספרי לי על המתרחש במוזיאון בתקופת הקורונה

״מראשית שנת 2020 הרגשנו האטה בפעילות, אולם המשכנו כרגיל והתכוונו לפתוח תערוכה בינלאומית בשיתוף מוזיאונים בגרמניה ובאיטליה במאי בנושא הגירה ופליטות. כתוצאה מהתפשטות הנגיף בעולם והגעתו לישראל במרץ, החליטה הממשלה על סגירת כל מוסדות התרבות, ובהם המוזיאון, החל מאמצע מרץ. בשלב זה עברנו למדיה הדיגיטלית. הצד הראשון כלל הפקת סרטון של סיור וירטואלי בתערוכות המוזיאון. בראשית אפריל העלנו לאתר את התערוכה הווירטואלית הראשונה של האמן יוסי וקסמן "הגלגול, החרק המגפה והעולם". עד עתה הופקו חמש תערוכות יחיד וירטואליות במקביל לסדרת מפגשי זום שנקראו "זמזום". מפגשי ה"זמזום" הינם שיח רב משתתפים עם האומן האוצרת, השחקן או הסופר עם הקהל בתשלום".

עם הקלת הסגר לראשונה בחודש יוני, הועברה מרבית הפעילות לאוויר הצח. פסלים רבים הוצבו בסמטאות כפר האומנים, עין הוד. בין היתר, הוצעה פעילות בשם "פיקניק אמנות"- בו ניתנה לכל משפחה סלסלה שהכילה בנוסף למפת הכפר משימות שונות וחומרי יצירה. מרבית הפעילות התקיימה סביב הקמתה של "כיפת ראובן" – כיפת חפצים המחוברים זה לזה ללא תמיכה. באירוע "אלטע-דאדא" אוטו אלטעזעכן מלווה בשחקנים ונגנים הסתובב בסמטאות הכפר והזמין אנשים להצטרף ולתרום חפצים אישיים שיוטמעו בכיפה. למרבה הצער, בשל התחלואה הגוברת, הורה משרד הבריאות שוב על סגירת המשק ובערב ראש השנה נסגר המוזיאון שנית.

האם כל התערוכות דיגיטליות?

כרגע הפעילות הווירטואלית תפסה תאוצה. הותר לנו לעבוד בקבוצות של 10-20 משתתפים ועל פתיחות עם מאות משתתפים יכולנו רק לחלום. המשכנו כל הזמן לתכנן את התערוכות הבאות. תערוכתו של דורון פישביין אמורה להיפתח באתר אך במקביל תוכננה הצגת עבודת וידיאו שהאמן הכין במיוחד עבור המוזיאון. אנו ממתינים להוראות המדינה ומקווים שנוכל לחזור לפעילות בהקדם.

מה הם מקורות המימון של המוזיאון בעידן זה?

כרגע רוב העובדים בחל"ת. כשפתחנו את המוזיאון לקהל החזרנו מספר עובדים. בינתיים הם חזרו לחל"ת בגלל הסגר הנוכחי. כשאין הכנסות עצמיות, אנחנו מסתמכים על הקצבות המדינה שגם הן כרגע נעצרו בשל העובדה שעדיין לא אושר תקציב לשנת 2020. כן שהמצב לא טוב...

איך נולדו מיצגי ותערוכות הקורונה?

כאמור, הסגירה הראשונה של המוזיאון הייתה ב-15 במרץ ומיד התחלתי לעבוד מול האמן יוסי וקסמן על התערוכה הווירטואלית הראשונה. בבסיס הרעיון עומד הרצון להציג עבודות דיגיטליות חדשות שלא הוצגו בשום מקום (כולל במדיה דיגיטלית) וכולן נעשו עם איזו זיקה למצב הנוכחי בארץ ובעולם. כל אמן, מציג פן אחר של המצב בשפתו מנקודת מבטו. בחלקם הקשר מרוחק ובחלקם הוא ישיר.

ספרי על האוצרת התערוכה?

אוצרת התערוכה היא הדס וייס פלד. בת 44 בוגרת אמנות בתואר ראשון ופילוסופיה בתואר שני. עובדת במוזיאון מזה 6 שנים כעוזרת מחקר, עוזרת לאוצרת ומדריכה.

איך נתקלת באומן החזותי דורון פישביין?

דורון פישביין הוא אמן תל אביבי בן 45, בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל והפקולטה לפיזיקה בטכניון. הוא הציג ואצר תערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובחו"ל ונוהג להציג פירוק של מנגנונים ולהרכיבם מחדש. אני מכירה את פישביין מזה מספר שנים. בשנת 2014 הוזמן על ידי להשתתף בפרויקט "זוגות" סוג של ניסוי בחלל מוזיאלי המציג שני אומנים שמעולם לא נפגשו. פישביין הציג אז עבודת קיר גדולה המורכבת מסדרת רישומים של שתי דמויות באמצעותן העביר ביקורת על הריאליזם הסוציאליסטי. שנה לאחר מכן השתתף בפרויקט מחווה לים האדום שבמסגרתו פרק והרכיב מחדש חלקים מיצירותיו של מרסל ינקו.

הסדרה הנוכחית מציגה מפגע אקולוגי ידוע – שקיות הניילון הנפוצות בשימוש היום יומי. פישביין בוחן ומבודד את מראן של השקיות הנתפסות בגדר התיל, על רקע השמים הכחולים היוצרים קומפוזיציה ייחודית המזכירה את צבעי הלאום. מיזוג של אתיקה ופואטיקה. הלב והכליות במקום הנכון. הבחירה בדגל כמו גם קריאת הסדרה בשם "כחול לבן" (שהיא גם שמה של מפלגה שהכזיבה) הם ניסיונו של האמן להעביר ביקורת סמויה באמצעים אסטטיים.

כולכם מוזמנים לפתיחת התערוכה ביום חמישי שעה 9:00 בבוקר שעון שיקגו, 10:00 בבקר שעון ניו-יורק ו-17:00 בערב שעון ישראל.

להלן הלינק לאירוע הפתיחה: