מצאתי לנכון להעבירה מהעולם

- Minor Detail // Adania Shibli - Translation: Elisabeth Jaquette .New Directions Publishing - 144 p

קשה לשאת את הספר הזה. כמעט מתחשק להזהיר את הקוראים מפניו: לא, אולי עדיף לכם לא לדעת. ובאמת, זה לא מקרי שהסופרת הפלסטינית עדניה שִׁבְּלי לא מוכרת לרוב קוראי העברית. סיפור קצר שלה, בתרגום אנטון שמאס, פורסם בגיליון 'מטעם' הראשון ב־2005, אבל מאז כתיבתה לא הופיעה בעברית, לפחות לא במסגרת רשמית. כמו Minor Detail, גם שני הרומנים הקודמים שלה תורגמו מערבית לאנגלית, אלא שכניסתו החודש לרשימה הקצרה לפרס הספר הלאומי (בקטגוריית ספרות מתורגמת לאנגלית) - פרס יוקרתי בזירת הספרות האמריקאית והעולמית - מעוררת תשומת לב ששבלי לא זכתה לה קודם. יכול להיות שזה קשור גם בכך שעלילת הספר מבוססת על אחת הפרשיות המחרידות המתועדות בתולדות ישראל.

'פרשת נירים' הוא שמה של שורת אירועים שהתרחשו בקיץ 1949 במשלט נירים ליד גבול ישראל־מצרים, ובמהלכם קבוצת חיילים ישראלים נתקלו בשלושה בדואים, שני גברים ונערה (יש מחלוקת לגבי גילה, רוב ההשערות נעות בין עשר ל־15); את שני הגברים הבריחו ביריות ואת הנערה שבוּ. הם כלאו אותה, שפכו עליה נפט, גזזו את שערה ושרפו אותו יחד עם בגדיה, שטפו אותה בצינור, אנסו אותה ממושכות ולאחר מכן ירו בה וקברו אותה במדבר.

לאחר חקירה של המשטרה הצבאית, 20 חיילים ובראשם מפקד המחלקה הועמדו לדין על מעורבות באונס וברצח ונידונו לעונשי מאסר. למרות זאת, פרטי הפרשה נודעו לציבור רק ב־2005, אז נחשפה מלוא הזוועה, ובין השאר גם מכתב של מפקד המחלקה למפקדו, שבו כתב, "את הערבייה לקחתי בשבי. ובלילה הראשון החיילים התעללו בה ולמחרת מצאתי לנכון להעבירה מהעולם". כשנתקל, למחרת האירוע, במפקד הגדוד בקולנוע בבאר־שבע, שאל אותו המג"ד אם הסיע את הנערה הבדואית למקום שבו מצאו אותה, והוא השיב לו שהרגו אותה כי "היה חבל על הבנזין".

הספר מחולק לשני פרקים. הראשון חוזר לנגב של שנת 1949 ומתאר את השתלשלות האירועים במשלט. הוא נפתח בשגרת יומם של החיילים במאהל; אין להם שמות או מאפיינים חיצוניים (מלבד זיפיו הבלונדיניים ועורו "הלבן הטהור" של מפקד המחלקה), הם בקושי מדברים זה עם זה. גם מפקד המחלקה, שהטקסט כתוב מנקודת מבטו בגוף שלישי, בקושי מוציא מילה. מחשבותיו, דעותיו, תחושותיו – כל אלה נפקדים מן העלילה, ואת מקומם ממלאת שורה של פעולות מכניות שמפורטות לפרטי פרטים.

בסבלנות ובאיפוק, בצמצום רגשי, שבלי יוצרת אדם שעשוי רק מסך הפעולות שלו – היא מסרבת להעניק לו ולשאר החיילים קול או מניע. היא מסרבת לתאר אותם כאכזריים באופן יוצא דופן, כחריגים, כמפלצות (בפסק הדין תוארו המשתתפים באירוע כ"ערב רב של עולים עם רמה מקצועית ומוסרית ירודה"). לא מבטים מלאי תאווה וזדון, לא קצף על השפתיים – חיילי המחלקה ובראשם המפקד מתוארים כמנגנון ביורוקרטי שעובד בסתמיות יעילה. הבחירה לתאר את הבנאליות של הרוע ואת תוצאותיה האיומות אינה רק אמירה פוליטית, אלא גם טכניקה ספרותית חכמה שמעניקה לספר ממד שקט וכמעט בלתי נסבל של אימה. על אף שניגשתי לקריאה כשאני מצוי היטב בפרטי האירוע ההיסטורי, מצאתי את עצמי אחוז בבעתה ובמתח, חרד לגורלה הידוע־מראש של הנערה.

שבלי מפרקת את נראטיב הפרחת השממה, ומתארת את האקלים המדברי הקשוח, האלים, ככזה שכמו מתנגד לנוכחותם של החיילים, ששורף את עורם הבהיר, שמבקש להטביע אותם בחול. במקום להטיח בקורא תיאורי אלימות בוטים, היא משקעת את שפתה בנוף המדבר ויוצרת פרוזה צחיחה, יבשה, חולית, שמעמוּד לעמוּד, בשאיפות עמוקות, כמו חונקת את הקורא, מטביעה גם אותו באיטיות.

חלקו השני של הספר מתואר בגוף ראשון מפי אישה פלסטינית ברמאללה בת זמננו, גם היא נטולת שם, שסובלת מגמגום, מחרדות, מנדודי שינה ומקשיים נפשיים אחרים. אם קווי המתאר של הדמויות בחלקו הראשון של הספר משורטטים דרך פעולותיהם בלבד, הרי שהיא תוצר כמעט מוחלט של מחשבותיה ורגשותיה. כשהאישה נתקלת באזכור של פרשת נירים בעיתון, היא יוצאת למסע אובססיבי בעקבות פרטי האירוע. מה שמתחיל כחקירה בלשית חובבנית הופך למסע בלתי אפשרי בשטחים הפלסטיניים.

לשבלי יש כישרון לצדדי, לשולי, לפרטים חסרי חשיבות למראית עין. היא נותנת לנו הצצה לחיי היומיום תחת הכיבוש, כשהגיבורה מנסה לעבור משטח A ל־B ומשטח B ל־C, מבלי שהיא נושאת את ההיתרים המתאימים. החיילים והמתנחלים שהיא נתקלת בהם אינם מתוארים כזדוניים, לכל היותר משועממים. שיבלי מותחת קו בין המנגנון האדיש שאיפשר את זוועת האונס והרצח ב־1949 ובין מנגנון הביורוקרטיה של הכיבוש, שהתפתח ב־70 השנה שחלפו מאז והפך את האלימות שמובנית בו לוולגרית פחות, חייתית פחות, ממוסדת יותר. רציונלית.

זה רומן שאפתני למדי ביחס לממדיו הצנומים, בעיקר בחלקו השני. הגיבורה מבקשת לגאול את אותה נערה בדואית חסרת שם מלהיות פרט שולי בהיסטוריה הציונית (מכאן שם הספר) - כישלון ידוע מראש שמגיע לקליימקס בסוף הספר, שהותיר אותי חסר נשימה. הממד הארס־פואטי שבו, שכמו בא חשבון עם הניסיון של שיבלי להעניק קול למי שקולם נלקח מהם ומבקש לייצר אמירה רחבה יותר על זיכרון ועל כתיבת היסטוריה, לא תמיד מצליח והופך מגושם לרגעים. למרות זאת, מדובר ברומן מרשים וטורד מנוחה שאסור להתעלם ממנו. גם אם מאוד רוצים. •