פרופ' ג'יהאד אל־סאנע (52) עוד מתקשה קצת עם התואר סטארטאפיסט. עד עכשיו הוא היה חוקר, מרצה, איש מדעי המחשב, יזם חברתי, סטודנט, רועה צאן. אלה מקצועות שלא מכינים אותך לזירת הסטארט־אפ ולעולמות השקעות ההון סיכון. אבל אל־סאנע, יליד היישוב הבדואי הלא מוכר תל ערד בנגב, יודע שכל צעד שעשה לאורך הדרך הוכיח כי בני הקהילה הבדואית בנגב הם חלק מהחברה הישראלית, ואולי להיות סטארטאפיסט זו ההוכחה הניצחת שהבדואים הם חלק מאומת הסטארט־אפ.
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
אל־סאנע הוא פרופסור מן המניין במחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ובין השאר שימש גם כראש המחלקה. את התואר הראשון והשני במדעי המחשב עשה באוניברסיטה. את הדוקטורט עשה באוניברסיטת סטוני ברוק בניו־יורק. ב־1999 חזר לישראל והחל ללמד מדעי המחשב בבן־גוריון. ההתמחות שלו היא עיבוד תמונה, ראייה ממוחשבת, מציאות מדומה, תחומים שהצמיחו כמה מאושיות ההיי־טק הישראלי. בין השאר השתתף בפיתוח טכנולוגיה לזיהוי כתב יד בערבית והפיכתו תוך כדי הכתיבה לטקסט במחשב. יחד עם קבוצת חוקרים בבן־גוריון הוא פיתח טכנולוגיה לשימור מסמכים עתיקים בעברית ובערבית, באמצעות סריקת הטקסט וזיהוי על ידי ראייה ממוחשבת ועיבוד תמונה. יש לו חמישה פטנטים רשומים.
כתבות נוספות למנויים:
במעבדה שלו בבן־גוריון פיתחו ב־2010 טכנולוגיית מציאות רבודה (מציאות רבודה = טכנולוגיית מחשוב המשלבת את המציאות המצולמת עם אלמנטים וירטואליים המתמזגים בה), שהייתה הבסיס להקמת סטארט־אפ מצליח, אוגמנטו. אוגמנטו פיתחה משחקי מציאות רבודה לסמארטפונים, כשהטכנולוגיה העיקרית ידעה לזהות את העצמים בסביבה באמצעות מצלמת הטלפון בלבד. ב־2016 נמכרה החברה לאפל בסכום לא ידוע. אל־סאנע, שלא היה בין המייסדים, עקב אחר האירועים מרחוק.
3 צפייה בגלריה
''החיים בלי חשמל זה כיף''. פרופ' ג'יהאד אל סאנע
''החיים בלי חשמל זה כיף''. פרופ' ג'יהאד אל סאנע
''החיים בלי חשמל זה כיף''. פרופ' ג'יהאד אל סאנע
(צילום: חיים הורנשטיין)
נראה שעכשיו הוא לא מתכוון לתת להזדמנות לחמוק מתחת ידיו, ויחד עם שני דוקטורנטים, אחמד דרובי ובורק מהדי, הוא הקים סטארט־אפ המבוסס על הטכנולוגיה שפיתחו. "הרעיון שלנו הוא בתחום זיהוי האובייקטים – בעיה מרכזית במציאות רבודה", הוא מספר, "ראינו שאנחנו יכולים לזהות פרסומות המופיעות בתוך סרטי וידיאו בדיוק מאוד גדול. אמרנו שאם כך, אנחנו יכולים גם להחליף אותן ולהטמיע פרסומות שמותאמות אישית לצופה".
הרעיון הזה, שצץ במעבדה ממוזגת תחת שמש קופחת בנגב הישראלי, עשוי לחולל מהפכה בעולמות הפרסום והשיווק הדיגיטליים: בסרטי וידיאו אנחנו רגילים לראות מודעות, שלטי מסעדות, פרסום חוצות, שנמצאים ברקע ההתרחשויות. ברוב הפעמים הן לא רלוונטיות לנו: הן בשפה אחרת, של חברה שלא מוכרת לנו, מתייחסות למבצע שכבר הסתיים. הטכנולוגיה של אל־סאנע מאפשרת להחליף את המודעות האלה במודעות רלוונטיות, שייטמעו בווידיאו בצורה מושלמת, כחלק מהסרט. כל צופה יראה בסרט מודעות שמטורגטות אליו, כלומר מותאמות למאפייניו. בשבוע הבא, אם יצפה באותו וידיאו, יראה מודעות אחרות, שעלו באותו שבוע.
הטכנולוגיה עושה שימוש בסוג של בינה מלאכותית שנקרא "למידה עמוקה" (deep learning). כמות סרטי הווידיאו בעולם היא בלתי נתפסת ממש. בכל יום אנשים צופים בכמיליארד שעות וידיאו ביוטיוב, וב־100 מיליון שעות וידיאו בפייסבוק. ברבים מבין הסרטים האלה רואים פרסומות ברקע, מה שהופך אותם לבעלי פוטנציאל לפרסום עדכני. הטכנולוגיה של אל־סאנע פותחת בפני חברות הפרסום והמפרסמים שטחי פרסום חדשים ובלתי מנוצלים עד כה.
3 צפייה בגלריה
הפרסומות בסרטי הווידיאו יותאמו לכל צופה
הפרסומות בסרטי הווידיאו יותאמו לכל צופה
הפרסומות בסרטי הווידיאו יותאמו לכל צופה
(צילום: טל שחף, יח"צ)
כדי לממש את הרעיון פרופ' אל־סאנע הצטרף לתוכנית אואזיס (Oazis) של אוניברסיטת בן־גוריון, שמחברת בין חוקרים מהאוניברסיטה שפיתחו טכנולוגיות בעלות פוטנציאל פריצה לבין יזמים עסקיים בעלי ניסיון. תחת המטרייה של אואזיס הקים אל־סאנע את החברה שלו - MirageDynamics. בסיוע אואזיס והמנטור, איש ההיי־טק הוותיק אבנר מור, נוצרו הקשרים העסקיים הראשונים. במקביל להמשך הפיתוח, בימים האלה החברה מנהלת שיחות עם לקוחות פוטנציאליים רבים בעולמות הפרסום, לא רק בווידיאו אלא גם במשחקי מחשב. יש גם שיחות עם משקיעי הון סיכון, שכבר סופרים בראש את התשואה הפוטנציאלית אם ישקיעו בחברה.
דרך ארוכה עשה אל־סאנע מהאוהל שבו נולד בתל ערד ועד לחדרי הישיבות המעוצבים של קרנות ההון סיכון. תל ערד קם ב־1952 לאחר שהממשלה העבירה אליו את אנשי שבט אל־סאנע מאדמותיהם המקוריות באזור היישוב הבדואי לקיה. עד היום תל ערד ואום אל חיראן הסמוכה נמצאים בלב הסכסוך המתנהל בין מדינת ישראל לאוכלוסייה הבדואית בנגב סביב האדמות שנלקחו והיישובים הלא מוכרים.
אל־סאנע גדל עם שמונה אחים ואחיות. בתל ערד היו מביאים את המים לפחוני המגורים במכלים שחורים גדולים. חשמל לא היה, היה בעיקר חם. "אחר כך גרנו תקופה באיזה פרדס באזור רחובות, כי אבא שלי עבד שם בחקלאות", הוא מספר. "ובהמשך העבירו אותנו ללקיה, שם הייתי מכיתה ב' עד ט'". גם בלקיה לא היה חשמל בבית. מדובר במועצה מקומית מוכרת עם 15 אלף תושבים – מנהטן של הנגב. שבט אל־סאנע הוא הגדול ביותר ביישוב. בדירוג הכלכלי־חברתי היישוב נמצא בתחתית הרשימה. שיעור הזכאים לתעודת בגרות הוא כ־55%. שיעור הפשיעה גבוה, והצעירים נמשכים לכנופיות ולא ללימודים.
אולי זו הסיבה שאחרי כיתה ט' נשלח אל־סאנע ללמוד בבית ספר תיכון ערבי אורתודוקסי בחיפה. "אבא שלי בקושי ידע לקרוא ולכתוב וקצת חשבון", הוא מספר. "אבל הייתה לו תפיסה מדעית. הוא ידע ליזום דברים בצורה מדהימה. אני חושב שזה מה שנתן לי את ההשראה ואת האהבה למדע. הוא היה חולה לב מגיל צעיר, וכשהיה בן 14 אושפז 96 יום בבית החולים קפלן, שם למד לכתוב ולקרוא ולדבר בעברית. הוא השקיע המון בחינוך שלנו. הוא שלח את כל הבנים לבית הספר הפרטי בחיפה, למרות שהיה נהג משאית פשוט".
הסיפור שלך יוצא דופן. רבים בחברה הבדואית לא מגיעים להזדמנויות כאלה.
"זה נכון. הבעיה היא בחינוך. תראה, אמא שלי לא ידעה לקרוא ולכתוב, אבל דאגה לוודא שאנחנו נעשה את שיעורי הבית. הייתה אומרת: 'תראה לי את שיעורי הבית', אפילו שלא יכלה לקרוא אותם. למעורבות של ההורים בחינוך יש משקל מאוד גדול. הם לא התערבו לנו במה ללמוד, אבל פתחו דלתות ונתנו חינוך טוב".
האחים והאחיות שלך המשיכו ללימודים?
"אני הבכור. האח השני, ד"ר פואד אל־סאנע, סיים לימודי רפואה בטכניון, התמחה ברפואת ילדים, והיום הוא מנהל קופת חולים כללית באזור הדרום. האחות השלישית מורה. עוד אח סיים לימודי משפט בינלאומי וגר בארה"ב. עוד אח סיים לימודי משפטים ומנהל משרד עורכי דין בבאר־שבע. עוד אחות, אחלאם אל־סאנע, היא המנהלת הראשונה של בית ספר תיכון בדואי – שנקרא 'כוכבי המדבר למנהיגות בדואית'. עוד אח הוא רואה חשבון, עוד אחות היא מורה, ועוד אח מסיים תואר שני ברוקחות בבן־גוריון".
3 צפייה בגלריה
''למרות הקשיים, החיים בלי חשמל זה כיף''
''למרות הקשיים, החיים בלי חשמל זה כיף''
''למרות הקשיים, החיים בלי חשמל זה כיף''
(צילום: חיים הורנשטיין)
נראה שההורים שלכם עשו משהו נכון.
"נראה לי שכן, כל הכבוד להם".
איך חיים בלי חשמל, בלי טלוויזיה?
"את האמת? אני חושב שזה כיף. קודם כל, יש יותר גיבוש של המשפחה. גם המשפחה הגרעינית הקטנה וגם המשפחה המורחבת. יש הרבה שיחות עם דודים וחברים ועם ההורים, דברים שהטלוויזיה והסמארטפונים לקחו. יש קשיים. לחיות בלי חשמל זה קשה. היום הילדים שלי, אם אין להם אינטרנט יום־יומיים, הם מתחילים להתלונן. זה עולם אחר".
מה עושים הילדים שלך?
"יש לי בת שעומדת לסיים תואר ראשון במדעי המחשב, בן שמתחיל מדעי המחשב בבן־גוריון, בן בחטיבת הביניים ובן ביסודי".
בזמן הלימודים אל־סאנע עוד התפרנס כרועה צאן. אחרי השלמת התואר השני במדעי המחשב הוא התקבל לעבודה בחברת סאיטקס, שהייתה אימפריית ההיי־טק הישראלית באותן שנים. הוא התגורר ברמת־השרון ובתל־אביב, בלב החברה הישראלית היהודית. אבל אז הגיעה ההזדמנות, בדמות מילגה מקרן פולברייט, והוא נסע לארה"ב לעשות את הדוקטורט. משם חזר לאוניברסיטת בן־גוריון, לחיים בלקיה, ולצורך האישי העז לשנות את החברה, לאפשר לאחרים להגיע לאן שהוא הגיע.
אחת היוזמות החברתיות המשמעותיות שבהן הוא מעורב היא עמותת סיראז', שמבקשת לקדם את ההיי־טק בחברה הבדואית. העמותה הוקמה ב־2017 יחד עם איש ההיי־טק הוותיק ד"ר גיורא ירון, סארה אבו כף, פסיכולוגית קלינית ומרצה ליישוב סכסוכים, וכן חאדר אלשייך וסמדר נהב, יזמי היי־טק ופעילים חברתיים. היא מפעילה חברה שמבצעת פרויקטים בתחום הטכנולוגי, כשכל העובדים בה הם מהנדסים בדואים. "התחלנו עם ארבעה מהנדסים והיום יש 16", הוא מספר, "זו גם עמותה וגם חברה בע"מ, שגם מקבלת תקציב מרשות החדשנות ומפתחת טכנולוגיות. מעבר לזה, העמותה דואגת לקדם את העניין בהיי־טק בחברה הבדואית".
בניגוד לחברה היהודית, שבה עבודה בהיי־טק נתפסת כיעד נכסף, בחברה הבדואית זה שונה, אומר אל־סאנע. "לצערי, הרבה פעמים ההורים רוצים לדחוף את הילדים ללמוד דברים שהם רוצים, כמו רפואה, או מגבילים, בעיקר את הבנות, ללמוד להיות מורה ולא ללכת לאוניברסיטה", הוא אומר. "אני מניח שיש פי 50 יותר רופאים ממהנדסים".
זה אולי חלק מהמוטיבציה ליוזמה חברתית נוספת של אל־סאנע – ביחד עם קבוצת חברים הוא הקים את עמותה עה"ד, ארגון אקדמאים לקידום החברה בנגב, שמפעיל בית ספר למצוינות במדעים בפאתי העיירה חורה, בו לומדים 500 תלמידים מכל היישובים הבדואים בנגב. זר לא יבין את האתגר שעמד בפני יזמי עה"ד – הקמת בית ספר שפועל באופן שונה מהכללים המקובלים בחברה הבדואית. אל־סאנע: "נקודת המפתח היא שהמנהל לא נבחר על פי שיוך משפחתי או קרבה לראש המועצה, או בגלל שבית הספר נבנה על האדמה של המשפחה שלו, אלא לפי המקצועיות שלו, והוא נבחר לתקופה מוגבלת, לא לכל החיים. גם המורים נבחרים רק לפי כישורים. והדבר השלישי: אנחנו דורשים מעורבות של ההורים, אחרת לא נקבל את הילדים, אלא במקרים חריגים. וזה עובד: אחוז ההצלחה בבגרות בבית הספר הוא כ־90%, לעומת כ־50% בחברה הבדואית".
מה לדעתך הפתרון שיעלה את החברה הבדואית על הפסים הנכונים?
"הפתרון מסובך. אנחנו בעמותת עה"ד הלכנו לפתרון היותר קל, והוא באמת מצליח, אבל ההצלחה הזו מסבירה למה לצערי הדברים לא מצליחים בשאר החברה הבדואית. כל עוד המנהלים לא נבחרים לפי מקצועיות ואין ביקורת לעומק על הדברים שהם עושים, ואין הורים מעורבים, לא משנה כמה כסף תשפוך שם. צריכה להיות הבנה שלא משנה מאיזו משפחה הגעת, אם אתה טוב אתה צריך להיות במקום המתאים. השינוי צריך לבוא גם מלמעלה (מנהיגות הקהילה – ט"ש), ושם יש שתיקה. זה שקט תעשייתי שנוח לכולם, אבל לא מביא לתוצאות הכי טובות".
פורסם לראשונה: 07:49, 06.11.20