אלגנטית ומטופחת בחולצת פסים שחורה-לבנה היא יושבת בכיסא הגלגלים, גופה רפוי ככלי אין חפץ בו, אבל לפתע מוזיקה נשמעת והיא מתחילה לבקוע מתוך עצמה, כמו פרח שכמעט נבל ופוגש קרן שמש. מרתה גונזלס, הפרימה בלרינה של בלט ניו-יורק, שהייתה שקועה שנים בתהומות השכחה של האלצהיימר, שברה בימים האחרונים את הרשת בזכות סרטון מרגש שצובט את הלב ומפעיל את בלוטות הדמעות על אוטומט.
כתבות נוספות למנויים:
בסרטון נראים המטפלים שלה משמיעים לה את "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי שאותו רקדה מאות פעמים במהלך חייה. לאט-לאט הידיים הדקיקות, שאצבעות ארוכות נשפכות מהן, מתחילות להיזכר, והאישה השמוטה מתמלאת במשמעות, והופכת להיות התנועה עצמה. יושבת על כיסא הגלגלים ורוקדת את עצמה.
3 צפייה בגלריה
הסרטון שובר הלבבות. מימין לשמאל: מרתה גונזלס מתחילה לרקוד לפי הקצב; גונזלס בשיאה, על הבמות בשנות השישים
הסרטון שובר הלבבות. מימין לשמאל: מרתה גונזלס מתחילה לרקוד לפי הקצב; גונזלס בשיאה, על הבמות בשנות השישים
הסרטון שובר הלבבות. מימין לשמאל: מרתה גונזלס מתחילה לרקוד לפי הקצב; גונזלס בשיאה, על הבמות בשנות השישים
(צילום: Musica para Despertar)
בסרטון משולבים גם צילומים של גונזלס מככבת על הבמה של בלט ניו-יורק בשנת 1967, והדיוק שבו היא מבצעת את הריקוד לאחר 50 שנה, כשהיא על כיסא גלגלים וכלל לא זוכרת מי היא ומי היא הייתה - פשוט מעורר השתאות. הסרטון מקבל נפח נוסף כאשר מבינים שהוא צולם בשנה שעברה ובינתיים גונזלס הלכה לעולמה. אבל בדבר אחד אין ספק: בזכותו היא ממשיכה לחיות אחרי מותה. ואי אפשר גם להתעלם מהשאלה: איך זה קורה? איך האישה שלא זוכרת מאומה מחייה פתאום מתעוררת כך לחיים?
"אף אחד לא יודע איך זה קורה. מדוע אזורים מסוימים נפגעים ממחלת האלצהיימר ואחרים לא, אבל אנחנו כן יודעים, כמו שרואים בסרטון, שאזורים שאחראים על עיבוד מוזיקלי נפגעים לעיתים קרובות בשלב יותר מאוחר, בהשוואה לאזורים שאחראים על תפקודי שפה למשל", אומרת פרופ' יהודית אהרון-פרץ מהטכניון, אחת מעשרת המומחים המובילים בארץ לטיפול במחלה, נוירולוגית מומחית במכון לשבץ המוח וקוגניציה ברמב"ם. "הרבה פעמים רואים אנשים שחסרות להם מילים, אבל האזורים שאחראים על תנועה, או על הבנה מוזיקלית, עדיין מתפקדים".
האם אפשר לשרטט את מפת הדרכים של ההידרדרות? לשער מה ייפגע לפני מה?
"אנחנו יודעים שבשלבים מוקדמים של המחלה נפגעים האזורים שאחראים על תפקודי שפה וזיכרון לטווח קצר, כמו גם האזורים שמתווכים ואחראים על התנהגות, מוטיבציה ויזמות, ושביחד איתם יש ירידה של היכולת לקבל החלטות מושכלות, להבין סכנה, להתעסק בדברים שצריכים חשיבה מופשטת, או חשיבה זהירה (למשל, לא ליפול קורבן לתרמיות). אבל, כאמור, לא הכל נפגע בבת-אחת ולכן יש חולי אלצהיימר שעדיין מנגנים, או אפילו מתחילים ללמוד לנגן".
כמו הגיטריסט מלקולם יאנג, שסבל מדמנציה קשה, אבל עלה לנגן עם הלהקה שלו, ACDC.
"את מחדשת לי, ואני בהחלט אקרא על זה. אני משערת שהוא ניגן מעולה, וזו עוד דרך להבין שזיכרון הוא לא אחיד - יש זיכרון למילים, לתמונות, לצלילים, לתנועות מוטוריות, יש זיכרון מודע ולא מודע, למשל הזיכרון של איך לרכוב על אופניים, או הזיכרון התנועתי של אותה בלרינה. היא למדה איך להיות בלרינה בצעירותה, היא למדה את התנועות מאפס, ולאט-לאט עם התרגול העניין הפך אוטומטי ולכן נשלף מהמוח כאשר המוזיקה עוררה אותו. והגיטריסט שדיברת עליו, הוא אפילו דוגמה עוד יותר טובה לכך: הוא שומע את המוזיקה, הוא זוכר אותה, והוא גם יודע בזמן אמת מה לעשות עם הידיים כדי להפיק את הצלילים הנכונים. וכיוון שהמחלות הניווניות של המוח מתחילות בצורה מזדחלת, חובה להיות ערים להן".
עוד דבר חשוב באשר למצבם של חולי אלצהיימר אפשר ללמוד מהעובדה שבסרטון נראה המטפל מלטף את כף ידה של גונזלס, ורק אחרי הליטוף והמוזיקה היא מתחילה להגיב ולזוז בהתאם לתנועות הטבועות בה.
"צריך לזכור את זה כשמטפלים בחולים. העובדה שהם לא זוכרים ולא מכירים ולא מדברים ועושים צרכים בחיתול לא אומרת שהתגובה הרגשית שלהם נמחקה, אלא שהם לא מצליחים להביע אותה. אנחנו חייבים להיות ערים לרגשות שלהם".
ויש גם את הסיפור המרגש של "הציפור השחורה" - מטוס חמקן אמריקאי שפותח במלחמה הקרה ושבר את כל שיאי המהירות. רק דבר אחד הוא לא הצליח למנוע: את הידרדרות מחלת האלצהיימר בקרב מי שפיתח אותו - קלי ג'והנסון. לימים החליטו בתחום התעופה לערוך לכבודו של ג'והנסון טקס פרידה. במהלך כל הטקס הוא ישב בלי יכולת לזוז או להגיב כלל לכל המתרחש, אבל כאשר הפעילו את מנוע הציפור השחורה, הוא החל לבכות, כיוון שזיהה את הרעש הייחודי של המנועים הרועמים.
את הדוגמה הזו נותן פרופ' איתן אוקון, ראש המעבדה לזיכרון למידה וניוון עצבי במרכז המוח של אוניברסיטת בר-אילן, ומסביר שכדי שהמוח יחזור להגיב - נדרש טריגר עם זיכרון משמעותי מאוד שאנחנו מצליחים לעורר אצל החולה.
3 צפייה בגלריה
''הרבה פעמים רואים אנשים שחסרות להם מילים, אבל האזורים שאחראים על תנועה, או על הבנה מוזיקלית, עדיין מתפקדים''
''הרבה פעמים רואים אנשים שחסרות להם מילים, אבל האזורים שאחראים על תנועה, או על הבנה מוזיקלית, עדיין מתפקדים''
''הרבה פעמים רואים אנשים שחסרות להם מילים, אבל האזורים שאחראים על תנועה, או על הבנה מוזיקלית, עדיין מתפקדים''
(צילום: shutterstock)
"כיוון שהריקוד היה נדבך מרכזי עיקרי בחייה המוקדמים של הבלרינה, וכיוון שהיא חזרה עליו שוב ושוב עד כדי מאות פעמים, והטמיעה את תנועותיו בגופה כבר בגיל צעיר, בין הנוירונים במוח שלה שאחראים על הפעלת הגוף בזמן ריקוד או על הפעלת רגש רלוונטי היו יותר חיבורים, שהיו גם חזקים יותר וגם היו מספרית גדולים יותר".
כלומר, מה שקובע את ההיזכרות זה מספר הפעמים שחזרנו על הפעולה?
"זה גם מספר הפעמים וגם מה שהיה משמעותי עבורה מבחינה אישית ורגשית".
אבל פרופ' אוקון לא רואה בסרטון הבלרינה עניין מעודד, אלא מתייחס אליו כאל מראה מגדילה של עומק הטרגדיה. "אין בהיזכרות הזו אפקט טיפולי ואין פה שום דבר שהוא מעבר להתרגשות נוכח העובדה שהידיים שלה, שהן באמת מבוגרות, זוכרות להפליא את תנועות הזרימה של הריקוד. ההיזכרות המרגשת הזו רק ממחישה לסובבים עד כמה המצב שלה מדורדר".
כלומר, שאלצהיימר הוא דרך ללא מוצא?
"התמונה מורכבת. זו לא מחלה אחת, זה סינדרום שהגורמים לו הם רבים מבחינה גנטית ואנחנו לא יודעים את רובם ורק עכשיו מתחילים להבין את המורכבות של העניין".
למה רק עכשיו? זו שאלה שמחזירה אותנו לתאריך שבו הופיע בכתובים המקרה הראשון של אלצהיימר - ב-1906. כן, זו מחלה שהחלו לחקור אותה לפני קצת יותר ממאה שנה, פשוט מפני שהיא מופיעה לרוב אצל אנשים מבוגרים - אצל 50 אחוזים מבני 85 ומעלה ואצל 10 אחוזים מבני 65 ומעלה - ורק העלייה בתוחלת החיים הביאה אותה אל מעבדות המחקר.
מחלות ניווניות של המוח, והאלצהיימר כאחת מהן, הן איטיות ונגרמות כתוצאה משקיעה והצטברות של חלבונים בתאים. המוח לא יודע איך לעבד ולסלק את החלבונים הללו, וההצטברות שלהם יוצרת תגובת שרשרת של תהליכים פתולוגיים שמובילים להרס של תאי העצב - הנוירונים - בתוך המוח.
"אין גורם גנטי שאחראי למחלה", מסביר פרופ' אוקון. "אין גם אלמנט אחד שאפשר להצביע עליו ולהגיד: לאדם הזה יהיה אלצהיימר. אבל יש פעולות שאפשר לנקוט בהן כדי להפחית את הסיכון לחלות. ידוע, למשל, שאנשים עם יכולת קוגניטיבית גבוהה נמצאים פחות בסכנה. גם פעילות גופנית קבועה עוזרת לייצר כלי דם במוח שמעכבים את המחלה, ואנחנו גם יודעים שדיאטה מסוימת מסייעת".
יש תזונה מסוימת שאם נוקטים בה מפחיתה את הסיכון?
"זה לא סוג של תזונה, אלא קצב האכילה. צום לסירוגין עוזר, כי צריך פרקי זמן ממושכים של הימנעות מאכילה כדי לאפשר לתאים במוח לפרק חלק מהחלבונים שמצטברים וגורמים למחלה. הסיבה היא שאבות המזון שאנחנו צורכים מפעילים מערכות בתוך התאים, ומשמשים כאותות להפעלת מנגנונים של בנייה תאית. המחסור באותם חומרים משתיק את המערכת שבונה את התאים, ומאפשר הפעלה של המערכת שמפרקת חלבונים בתא. קוראים לזה 'אוטו-פאג'י' - בליעה עצמית".
בליעה עצמית? קניבליזם?
"לא", צוחק פרופ' אוקון, "הכוונה היא שהתא מפרק חלקים מעצמו ושולח חלבונים פגומים לפירוק כדי לשמור על השלמות שלו, וזה מתרחש רק כאשר נמנעים מצריכה של מזון למשך 16 שעות".
אתה מדבר על הדיאטה הטרנדית 8/16.
"נכון, אבל אנשים לא מבינים למה הם עושים אותה. הם חושבים שהם הולכים לרזות מזה, וזה בכלל לא הרעיון פה. הצום מפעיל את מערכת הבליעה העצמית שחיונית לפירוק חלבונים שאנחנו יודעים שגורמים לאלצהיימר".
"קורע לב לראות איך המחלות הניווניות של המוח גורמות לאנשים להתנתק מעצמם. הרי הבנאדם עדיין בפנים, הוא עדיין שם. הזיכרונות שלו שם, המילים, הכוונות, הרצונות, הוא רק לא יכול להגיע אליהם ולשלוף אותם מקופסאות בתוך המוח. וגם הבלרינה עדיין זוכרת את התנועות, ואנחנו רואים איך המוזיקה מסייעת לה לגשת אליהן", אומר פרופ' אדוארד שטרן, גם הוא מהמחלקה לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן ועמיתו של פרופ' אוקון, לאחר שאנחנו מחליפים רשמים מרגשים בעקבות הצפייה המשותפת בסרטון הבלרינה.
ברזומה של פרופ' שטרן קריירה ענפה של חקר המחלה במיטב האוניברסיטאות בארצות-הברית. בכלל, הוא אומר, ישראל היא מעצמה של חקר האלצהיימר שאספה אליה את הטובים שבחוקרים והמדענים, ואולי לכן מכאן תצא מתישהו הבשורה בריפוי המחלה הזו. וזה מה שהוא עושה היום יחד עם הצוות שלו במעבדה בבר-אילן: חוקר באמצעות מודלים של בעלי חיים את הדרכים לעצור או למנוע את מחלת האלצהיימר בין אם באמצעות חיסון ובין אם באמצעות תרופה.
3 צפייה בגלריה
קורע לב לראות איך המחלות הניווניות של המוח גורמות לאנשים להתנתק מעצמם
קורע לב לראות איך המחלות הניווניות של המוח גורמות לאנשים להתנתק מעצמם
קורע לב לראות איך המחלות הניווניות של המוח גורמות לאנשים להתנתק מעצמם
(צילום: shutterstock)
החזון שלו הוא שבעוד משהו כמו עשרים שנה יהיה חיסון לאלצהיימר כמו שיש חיסון לפוליו, ויחל שלב הבדיקה שלו. "מה שיאפשר לנכדים שלי לקבל את החיסון, בתקווה שהעולם בדור שלהם כבר לא יצטרך להתמודד עם המחלה. המטרה שלנו היא למצוא את הדרכים שיצליחו להחזיר את העצבים במוח למצבם הנורמלי, וכדי שזה יקרה הרפואה צריכה להיות ערה לשלבים המוקדמים ביותר של הופעת המחלה, כי לא נוכל להחזיר לחיים תאים שכבר ימותו כתוצאה מהפגיעה. אבל כיוון שאנחנו יודעים שלמוח יש אפשרות לתקן את עצמו, אנחנו רק צריכים לגלות איך לעשות בקרה על זה ולתפוס את התנוונות העצבים מספיק מוקדם".
אז אפשר להיות אופטימיים?
"בתנאי שמקפידים על בדיקות שנתיות, גם קוגניטיביות, כדי לאתר את התחלת המחלה בשלבים מוקדמים. למה את האוטו לוקחים כל שנה למוסך ואת הבנאדם לא? בעיניי אלצהיימר היא מגפה יותר קשה מהקורונה, והיא לא רק מחלה של החולה אלא כמו כל המחלות הדמנטיות האחרות היא מחלה של כל המשפחה, וצריך לדעת איך להקל על משפחות. יש הרבה קבוצות תמיכה שעוזרות", הוא אומר, ובהקשר זה מזכירה פרופ' אהרון-פרץ את עמותת "עמדה", שמסייעת רבות למשפחות ולחולים.
בישראל יש 150 אלף חולים במחלות דמנטיות, ובכלל זה באלצהיימר שתוקפת 50 אחוזים מבני 85 ומעלה. כדי למנוע אותן יש לטפל בגורמי סיכון למחלות כלי הדם של הגוף והמוח, לשמור על לחץ דם תקין ועל ערכים תקינים של סוכרת, וגם לטפל בדיכאון ובבדידות, וכאן העניין העצוב הזה מתחבר גם לקורונה, שפוגעת מאוד בנפשם של המבוגרים. ולגבי אנשים שנלחצים עכשיו כי יש להם בעיות זיכרון או שכחה, מבקש פרופ' שטרן להבהיר כי לכולנו יש עם הגיל ירידה קוגניטיבית, אבל זה לא אומר שחלינו באלצהיימר.
וכשיהיה חיסון לכל מחלה, ממה נמות?
"מוות טבעי. התאים שלנו פשוט יתעייפו ונלך לישון. גמרנו. מהנאה. מנחת של הנכדים".