יוצא לעור

אמיתי ארמן שמר לעצמו את הפגיעות שספג. את העלבונות שהוטחו בו בגלל מחלת העור שלו. הוא נתן להם לזחול מתחת לעור, אפילו לא סיפר להורים. גם לא על הפעם ההיא בפורים. "בחג של כיתה ד' שיחקתי עם איזה ילד, אמא שלו ראתה אותנו מהצד וברגע אחד התקרבה אלינו ומשכה אותו, ואמרה לי, 'אל תשחק עם הילד שלי'. נרתעתי קצת, לא הבנתי מה קורה. הייתי קטן, לא קלטתי בדיוק מה עובר לה בראש. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, הכל בסדר, יש כאן עוד חברים לשחק איתם'. רק אחרי כמה שנים הבנתי שהאמא ההיא חשבה שאני מידבק, שאני יכול לעשות נזק לבן שלה".

מתישהו למדת לענות?

"בכיתה ז' הלכתי לחבר והצטרף אלינו חבר שלו שלא הכרתי קודם. איך שהוא נכנס הוא הסתכל עליי, ואז מיד שאל, 'אחי מה יש'ך?' זה סובב בי משהו, זה חוסר טאקט שיכול להוריד לגמרי בן־אדם אחר שאין לו ביטחון עצמי. כאילו, איך אתה יודע שזה לא יעליב אותי? שזה לא יושב עליי? החלטתי שאני עושה לו קטע, מטריל אותו. אמרתי לו שהייתי בשריפה פעם, שיצאתי ממנה מלא בכוויות ושאיבדתי אנשים בשריפה הזאת ואת הבית שלי. עברתי לטון דרמטי, נכנסתי לדמות. ראיתי על הפנים שלו איך הוא נבהל, משפיל את הראש. אמרתי לו, 'אחי מה יש'ך? זה סתם, זה מחלה בעור'. הוא התנצל, הרגשתי שחינכתי אותו. זה נתן לי תחושה של כוח".

מאז המשכת עם סדרות חינוך?

"לא, אני לא עושה דברים כאלה. למזלי חוסר טאקט כזה לא פוגש אותי בכל יום".

× × ×

המקורות לחוסן של ארמן הם משפחה שהמחלה לא הפתיעה אותה, סביבה תומכת וכן, כנראה גם זה שמדובר בבחור יפה במיוחד. במקרה שלו, הויטיליגו רק פתח דלתות. גם כאלה שהוא לא חלם עליהן, כמו התפקיד הראשי שקיבל השנה וההצעה להשתתף בפסטיגל. זה התחיל כשבתיכון הוא הסכים להצטלם לצילומים אמנותיים, ומשם התגלגל לדגמן בשבוע האופנה הישראלי. מודע כל הדרך לעניין האנושי במוזרות. "לפני הצבא טסתי לצלם די גדול בלונדון, מישהו שמצלם ג'ינג'ים, מחלות עור, כתמי לידה ועכשיו הוא בעניין של צלקות. המשיכה לזה הפתיעה אותי בהתחלה. אני מסתכל במראה ואני רגיל לראות את הכתמים. זה לא משפיע עליי, לא נוגע בי. אני אפילו אוהב את זה. לא הייתי מעדיף להיות בצבע אחד אם הייתה לי אפשרות".

ארמן (23) גדל בראש פינה למשפחה של חקלאים עם מטעי שזיפים ואגסים. גם אמו, סבתו ודודיו חולים בויטיליגו, מחלת עור אוטואימונית שגורמת לחלקים בעור לאבד את צבעם ולהפוך לבהירים, וסובלים ממנה יותר מאחוז מאוכלוסיית העולם. "אמא שלי קלטה אצלי את הכתם הראשון בגיל שנתיים. היא קצת נלחצה, שאלה את סבתא אם גם לי יש, אבל לא נכנסה לטירוף וחיפשה טיפולים. לא נתנו אצלנו לויטיליגו אובר־תשומת לב. הייתי הולך לבריכה ולים. כילד היו שמים עליי חליפת ים ארוכה וקרם הגנה שמחדשים אותו יותר מלאשכנזי הרגיל. אין לי בעיה להיות במים בלי חולצה, אבל כשיושבים בחוץ בשמש, בתוך עשר דקות אני מתחיל להתחרפן".

מה התחושה?

"העור מתחיל לשרוף. אני אפילו לא בטוח איך לתאר את זה כי מעולם לא היה לי עור אחר. בקיץ כשאני הולך ברחוב אני שם יד על העורף, חייב לכסות אותו. גם החום הסטנדרטי בחוץ מרגיש לי מוגזם".

ואיך זה לסחוב את כל זה כילד?

"ראש פינה היא מקום קטן, לא הייתי המישהו שנראה שונה ולא יודעים מה הסיפור שלו. עם החברים שלי הלכתי מהגן ועד סוף י"ב. חרמות לא היו, גם לא מכות. אבל תמיד יהיו את אלה שרואים אותך בפעם הראשונה. בגיל שש הייתי בבריכה עם אבא שלי, אני על הידיים שלו ומסביבנו יש המון ילדים. התקרב אלינו ילד, הצביע עליי ושאל את אבא שלי, 'מה זה? מה יש לו?' אבא שלי אמר לו, 'זה צבע. אנחנו צובעים אותו כל יום. אתה רוצה שאני אצבע אותך גם?' הילד נבהל, הסתובב אחורה ורץ. זה עזר שבמשפחה שלי יודעים לצחוק על המחלה, ושיש לי את היכולת לצחוק על עצמי".

"הייתי בקניון לפני כמה שנים עם המשפחה, עמדתי ליד חלון ראווה, שלוב ידיים, סתם הסתכלתי לתוך החנות ופתאום ילדה קטנה, בת ארבע או חמש, רצה אליי ומנערת לי את היד. אבא שלה מתקרב אליי ולוקח אותה משם, אומר לה, 'בואי, בואי. זה לא בובה'. אני נשאר שם עומד, לא מבין מה קרה פה עכשיו. כאילו, למה האבא היה צריך לומר לה את זה לידי?"

גם כשמתבגרים זה לא נעשה קל. ילדים צוחקים אחד על השני, מבוגרים מרחמים וזה לא פחות כואב.

"נכון. בצבא כשהגעתי לבסיס שלי הרגשתי שהמפקדים נחמדים אליי יותר, מנסים להקל, קשובים אליי יותר. אחרי כמה זמן הם הבינו שאין שום עניין עם הויטיליגו. הוא לא מפריע יותר מדי ביום־יום. בשבירת דיסטנס המפקדת עשתה לי כזה בצחוק, 'מה, יא מניאק, היינו ממש נחמדים אליך בהתחלה, אה?'"

המפגש עם צה"ל היה הפעם היחידה שהוויטיליגו עצר אותו. "אמא שלי הייתה חובשת קרבית בצבא ודוד שלי היה בתותחנים, ולשניהם יש ויטיליגו. אני חשבתי להיות בצנחנים. הגעתי לצו הראשון ואמרו לי על הרגע הראשון שהתיישבתי שיהיה לי פרופיל 45. ראיתי שחור באותו רגע, לא הבנתי איך זה קורה לי. בבירור שעשיתי קודם היו אמורים לתת לי פרופיל 82. ניסיתי לשכנע את הרופאה שתעלה לי את הפרופיל, היא הלכה להביא ספר ענק עם כל סוגי המחלות, ואני יושב מולה לחוץ, רואה את כל מה שחלמתי עליו מתפוגג לי. היא הסכימה לתת לי 64 בסוף".

אז מה עשית?

"הלכתי לרופא מומחה כדי שירשום חוות דעת להעלאת הפרופיל. הוא אמר לי, 'אם אתה שואל אותי, אני נותן לך 21. אין שום סיכוי שאני מעלה לך'. רציתי להמשיך לעוד רופאים אבל בבית עצרו אותי. אמרו שאני לא אהיה לוחם. אימונים, מטווחים, זה הכל בשמש. היה גומר לי את העור. כל החברים שלי לוחמים, הייתה שם אכזבה. כעסתי על הצבא אבל גם הבנתי".

× × ×

בסוף הוא הפך לעתודאי להנדסת אלקטרוניקה, שירת כטכנאי בחיל האוויר, ובאופק ראה קבע. עד שלפני שנה קיבל הודעה שנתנה פולס חשמלי לעתיד. מצלמים סדרה חדשה, והגיבור הוא נער שמתמודד עם מחלת עור. ב'זיגי', סדרת נוער עתירת סוכר ושמות גדולים (מירי בוהדנה, אנחל בונני, אילנית לוי ואלירז שדה) המשודרת בערוץ טין־ניק לצופי HOT, הוא משחק את דורי, נער עם ויטיליגו, עם הורים לחוצים וחרדה חברתית. רוב הזמן הוא מסתגר בחדר ומטיס ממנו רחפנים, וכשהוא יוצא, זה כדי לחטוף מכות בבית הספר. כריתת ברית עם אנדרדוגים אחרים בשכבה הופכת אותו לכוכב מוזיקה בשם 'זיגי' שמופיע רעול פנים.

"המלהקת ראתה כנראה תמונות שלי בקבוצת פייסבוק לויטיליגו וכתבה לי שתשמח להיפגש איתי בנוגע לתפקיד בסדרה. בהתחלה לא עניתי, חשבתי שזו פרסומת, שהיא מאלה שמוכרים לי קורס שעולה כמה אלפי שקלים ושלא ייצא ממנו כלום. ידעתי איך אמור להיראות העתיד שלי".

ואז מה קרה?

"התחיל מסע שכנועים מטורף. המלהקת הייתה שולחת לי הודעות בכל יום, יום אחד היא התקשרה כשהייתי בכניסה לחדר אוכל בבסיס. לא היה לי כבר נעים לסנן אותה, ובמשך חצי שעה אני עומד שם והיא אומרת לי שזה תפקיד שיעשה לי טוב, יהיה דוגמה לילדים ושיקבלו ממני כוח. ואני רק רוצה ללכת לקחת אוכל".

למה התנגדת?

"משחק לא היה בתוכניות שלי. לא הבנתי בכלל למה לי לצאת מאזור הנוחות. בהפקה שלחו אותי ללמוד משחק אצל דניאל גד מ'שבאבניקים'. הייתי מגיע אליו לדירה, יושבים לעבור על טקסטים והוא מצלם אותי בווידיאו. אני מרגיש שאני מתחיל לקלוט את הדברים, מתחבר למשחק, אבל אז עובר שבוע, אני חוזר לטייסת, יורד לי, ואני אומר למלהקת, 'עזבי, זה לא בשבילי התחום הזה'".

קאסט נוצץ עם אנה זק, אלין כהן ועומר חזן, שיש להם מאות אלפי עוקבים, הרים לך או הוציא ממך רגשי נחיתות?

"קיבלו אותי יפה. הייתה לי סצנה עם עומר חזן וסנדרה שדה ששיחקה את סבתא שלו. לא קישרתי את השם שלה לפנים, ואז היא מגיעה ואני מזהה אותה מ'סברי מרנן' וישר מדמיין אותה עם האישיות של ריקי. אבל היא הייתה חמודה. באחת הסצנות הייתי צריך להתעצבן על עומר ברמת הלהכניס לו אגרוף, לאבד עשתונות. לא הצלחתי להגיע לשם. סנדרה לקחה אותי הצידה ואמרה לי, 'תכעס באמת ואז זה ייצא ממך. תן כמה מכות לארון, אפילו שיכאב קצת'. כשסיימנו לצלם היא באה לפרגן".

אתה כבר יודע מה יהיה התפקיד הבא שלך?

"זה קשה לחשוב שרק מחלת עור מגדירה אותי. שאלתי את הסוכנת שלי, אחרי ש'זיגי' ייגמר, מה אז? מה יש להציע לי? היא אמרה לי שנתרחב מתפקידים שקשורים רק לויטיליגו. אני שמח שאני גם הנדסאי. ישבתי עכשיו בפסטיגל עם דניאל מורשת ואליאנה תדהר, הם המון שנים בזה ואמרו לי, 'פשוט עזוב הכל ולך לעבוד בהיי־טק'".

את עמית, בת הזוג בחצי השנה האחרונה, הוא הכיר בטייסת שבה שירת. "היינו חברים טובים בצבא והתקרבנו כשטסנו כמה חברים לסקי בצרפת. היא ידעה מההתחלה שאני מתחיל לשחק, אבל אם אני אתחיל לעוף על עצמי היא תנחית אותי מהר מאוד. באינסטגרם מתחילות איתי בנות, אבל אני מהצפון, רגילים להתחיל פה אחד עם השני במסיבות, פנים מול פנים".

בנות מגיבות לויטיליגו אחרת?

"אני לא זוכר מישהי שאמרה לי 'לא' בגלל זה, אבל הייתה חברה של אקסית שלי שאמרה לה, 'כל הכבוד לך שאתה יוצאת איתו'".

אאוץ'.

"תשמעי, צחקתי. לפני כמה זמן שאלתי את עמית, 'זה מפריע לך איך שאני נראה? את שמה לב לזה?' היא אמרה לי שלא, שזה רגיל גם מבחינתה. הייתה לנו חברה בטייסת לקוית ראייה, עם ראיית צינור, אחרי שנה שאנחנו מכירים אני אומר לה באיזה יום אקראי במשרד, 'את יודעת שאני בשני צבעים, נכון?' והיא עונה לי, 'מה? אל תעבוד עליי'. אחרי שנה שאנחנו מכירים היא גילתה, קירבה את העיניים ליד שלי והתמקדה בה".

מייקל ג'קסון היה גם עבורך פרזנטור של הויטיליגו?

"לא באמת. הרי הוא ניסה להסתיר שנים את זה שהוא מתבהר וכשהוא הפך ללבן אנשים לא ידעו שזה ויטיליגו. הייתי בארוחת שישי אצל חבר לא מזמן, הסברתי שם שזו אותה מחלה של מייקל ג'קסון והדוד האמריקאי שלו התעקש איתי שזה לא נכון, שמייקל ג'קסון עשה ניתוחים, שהשתילו לו את העור הלבן. סיפרתי לו על אמא שלי שהפכה ללבנה כולה וזה פשוט לא שיכנע אותו".