הזהב הירוק

בדרך מתל־אביב לבית האריזה בכפר מונש הטלפון של דור, סוכן המכירות של חברת MORE, מצלצל בלי הרף. על הקו מסעדנים מפורסמים, בעלי ירקניות, מנהלי סופרמרקטים, אנשים פרטיים, אה, ואפילו כמה חב"דניקים. דור החייכן עונה בנימוס ופותח בשיחת חולין קצרה למרות שהוא כבר יודע מה כל אחד מהם רוצה בדיוק לשאול — יש לך אבוקדו ננסי בשבילנו?

מדובר באחד הלהיטים הגדולים של תקופת הקורונה: אבוקדו בגודל של עגבניית שרי, ללא גרעין ועם קליפה מתוקה שאפשר לאכול. רק לשטוף, להכניס לפה ולסיים בשני ביסים חטיף עם ערכים תזונתיים — ובכן, כמו של אבוקדו. "מה זה האבוקדו המוזר והקטן הזה שאתם מוכרים? זה נעלם לנו תוך שנייה. תארגן לי, אני קונה כמה שיש לך", מבקשת אחת הלקוחות מעבר לקו, מנהלת קבוצת רכישה של ירקות. היא עוד לא מנתקת, ואנחנו כבר ממשיכים ללקוח המרוצה הבא.

קשה להסביר את הטירוף הזה. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות כמו לתמונות שהעליתי עם האבוקדו הננסי. אינספור שאלות ובקשות: איפה משיגים, איזה טעם יש לזה, והאם יש לי פרוטקציות. כן, ופרוטקציות בהחלט לא יזיקו בכל מה שקשור למרדף אחרי הלהיט הקטנטן הזה. האבוקדו הננסי נמכר במחיר עתק של לפחות 40 שקל לקילו, ובלא מעט ירקניות אפילו 50, או באריזות קטנות של כמה ננסים בודדים ב־20 ו־30 שקלים. ברוב הירקניות המכירה מוגבלת לאריזה אחת. ביס מהאבוקדו מבהיר לנו תוך שנייה על מה כל המהומה. זה סוג של ממתק בצורת פרי, חוויה אחרת של אבוקדו. מנשנשים עם הקליפה, סוג של גאדג'ט, מין לונה־פארק של אבוקדו. אכלתי 15 כאלה בכמה דקות, מודה. (עוד על הטעם — במסגרת של רותי רוסו).

"ידענו שזה הולך להתפוצץ"

אז מאיפה צץ האבוקדו הננסי הזה, למה המחיר שלו כל כך יקר, ואיך זה שכל כך קשה להשיג אותו? התשובות מפתיעות: לא מדובר בזן חדש או בהינדוס שנוצר במעבדה. האבוקדו הננסי הוא טעות של הטבע. "מדובר במוטציה, ילד שלא התפתח", צוחק דורון דיאמנט, 37, המייסד והבעלים של חברת MORE שמתמחה בהפצה של אבוקדו בשל. "זה נקרא בשפה הבוטנית 'פרתנוקרפיה' — 'לא מופרה' בלטינית. לפעמים דבורה מפספסת פרח של עץ אבוקדו ולא מפרה אותו, וכשהיא מפספסת העץ מפתח את האבוקדו הקטנטן הזה בסוג של היריון מדומה. הוא נשאר בגודל הזה, לא מתפתח ואין לו גרעין".

"תביני, האבוקדו הננסי הזה קיים מאז ומעולם, אבל עד היום היו זורקים אותו לפח או מחכים שייפול מהעץ באופן טבעי", מתערב בשיחה אורי קפלן, 36, השותף השני בחברה. "תמיד חשבו שהוא קטן מדי ושלעולם לא יבשיל, אבל פה אנחנו מבשילים אותו אז הוא פתאום נהיה מגניב וטעים. אין לו גרעין ואפשר לאכול אותו עם הקליפה".

הכל התחיל לפני שלוש שנים בזכות כתבות באנגליה שעסקו באבוקדו ללא גלעין שנחטף מהסופרים בממלכה. דורון ואורי, שהיו אז בעלים של עסק קטן בתחילת הדרך להבשלת אבוקדו, ישר הבינו מה הסיפור. "כל שנה, בשיא עונת הקטיף, לחקלאי יש עצים עם מלא אבוקדואים שלא התפתחו", מסביר אורי ומלטף אבוקדו גדול וירוק להפליא. "אבל החקלאים נמצאים בשיא הטירוף של העבודה ולא קוטפים את האבוקדו הזה כי עבורם הוא נחשב לבזבוז זמן וכסף. מאז הכתבות באנגליה אנחנו מנסים לשכנע את החקלאים בישראל לקטוף את הננסים אבל הם לא הסכימו לבזבז על זה זמן, חשבו שזו שטות".

אז מה קרה פתאום?

"השנה ביקשנו מהם לקטוף בכל מחיר. הצענו לחקלאים 40 שקל לקילו, רק שיביאו לנו לנסות להבשיל אותם".

במילים אחרות: הימרתם על כך שזה הולך להיות הדבר הבא בעולם הפירות.

"ידענו שזה הולך להתפוצץ, כן", מכריז דורון. "ידענו שזה משהו ייחודי, אבל רק העונה הזאת הצלחנו להסביר לחקלאים למה. הרבה מהם, אגב, עדיין לא מאמינים בזה. בראש המסחרי שלנו, יחד עם ההבנה החקלאית שיש לנו, הבנו שיש פה דבר מעניין. ולא טעינו. ביום אחד פתאום קיבלנו תמונות של המוצר הזה מעשרות אנשים, שאלות, הזמנות, איך משיגים, טירוף. ההצלחה כרגע היא בגלל שזה חדיש, מיוחד, מדבר את השפה של הפרימיום, ממש כמו גאדג'ט, וישראלים מתים על גאדג'טים, אבל צריך לחכות עוד קצת כדי להבין אם זה משהו שיחזיק שנים קדימה או רק גימיק".

ויש כרגע עוד בעיה. "רק שני זנים יכולים באמת לייצר את האבוקדו הננסי הזה באופן טבעי — אטינגר או ארד", מסביר דורון. "על עץ בריא ויפה שיש לו הפריה תקינה עם מאות פירות טובים וגדולים צומחים 15-5 אבוקדואים ננסיים גג. אין כאן שרשרת אספקה קבועה שאפשר לבנות עליה, אנחנו לא יכולים לצפות כמה יגדלו בכל מטע, לפחות כרגע כשכל התהליך עדיין טבעי".

אורי: "הבאנו החודש שלושים מיכלים מהאבוקדו הננסי, ואנשים היו מוכנים להקיז דם בשביל להשיג חבילה. התקשרו אליי לקוחות פרטיים ואמרו לי: 'לא משנה כמה כסף אתה רוצה, אני קונה על המקום את כל מה שיש לך'. ארזנו באריזות קטנות רק כדי שכולם יוכלו לנסות ולא יתבאסו".

במפעל האריזה עשרות צעירים לפני ואחרי צבא ממיינים את האבוקדואים, שוקלים, מדביקים מדבקות. רובם מושבניקים, גדלו בשדות והטרנד החדש הזה מצחיק אותם. "תהרגי אותנו אם אנחנו מבינים על מה הרעש. היינו גונבים את הננסים האלה מהזבל שהחקלאים השאירו בסוף היום", מסביר אחד העובדים בחיוך.

גם אורי עדיין לא החליט מה בדיוק הם רוצים מהאבוקדואים הקטנטנים. "בשבוע אחד מכרנו 190 אלף יחידות של האבוקדו הזה. כל כמות שהבאנו לא הספיקה. עוד שלושה חודשים העונה של הקטנים נפסקת לגמרי ואז נצטרך לראות מה נעשה. יש דרכים לגרום לעצים לייצר יותר, אבל את השיטות נשאיר אצלנו בינתיים. כרגע זה בסך הכל קידום למוצר האמיתי, לסיפור האמיתי שלנו, האבוקדו הרגיל".

"נשארתי לבד עם החובות"

הסיפור מאחורי המיזם של דורון ואורי מעניין לא פחות מהאבוקדו הננסי שלהם. "הייתה לי בעבר חברה לשמירה על שטחים חקלאיים", מספר דורון, נשוי פלוס שתיים, במקור מבוסתן הגליל. "הייתי ילד מופרע מאוד, ילד שוויתרו עליו במסגרות וחשבו שלא ייצא ממנו כלום. להורים שלי היה משק, ובמקום ללכת ללימודים הם נתנו לי שני דונמים שגידלתי בהם פלפלים חריפים. בצבא הייתי באגוז וכשהשתחררתי הקמתי יחד עם אבא שלי חברה לאבטחת שטחים חקלאיים באמצעות כלבים. הבאנו מדריכים מעוקץ, והמטרה הייתה שכלב ישמור על השטח במקום הסיירים. אבל לא הצלחנו לכסות את הוצאות התפעול. במשך שמונה שנים נלחמתי על החברה בהנשמה מפה לפה ובסוף נכנעתי. הייתי רק בן 27 ונשארתי לבד עם חובות של כמעט מיליון שקלים. להורים שלי לא היה גרוש לתת לי כדי להציל אותי, לא היה לי ניסיון, לא לימודים, לא כלום. לא רציתי להיכנס להליכי פשיטת רגל והחלטתי להילחם ולהחזיר את כל הכספים. נסעתי לאפריקה, עבדתי שם באבטחה מספר חודשים ושלחתי כספים במזומן לאשתי כדי שתשלם לכל הנושים שאני חייב להם. ואז חזרתי לארץ, ישבתי בבית ולא ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי. הייתי כבר נשוי בן 31 עם ילדה בדרך, חשבתי לחזור להורים אבל לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שאהיה טרקטוריסט או רפתן. ואם זה לא מספיק, נשארו לי עוד חובות של מאות אלפים".

ואז קפץ לדורון רעיון. "חשבתי על האבוקדו. אני בא מהחקלאות וידעתי שאבוקדו זה כלכלי, זה רווחי, זה עסק טוב. החלטתי שאני מתעסק בזה. התייעצתי, ביררתי והבנתי שיש לאבוקדו שתי בעיות: או שהוא כבר רקוב, או שהוא בוסר וצריך לחכות כמה ימים עד שיבשיל. דיברתי גם עם בעלי מסעדות שסיפרו לי כמה בלאי יש להם באבוקדו. וזהו, הבנתי: אני הולך להבשיל אבוקדו".

איך אנשים מסביבך הגיבו?

"רע", הוא צוחק ומלטף את קעקוע האבוקדו הענקי שיש לו על היד. "אמרתי לאשתי שאני צריך 800 שקל כדי להתחיל את החיים והלכתי לקנות עם הכסף הזה אבוקדו. קניתי 100 קילו לפי 8 שקלים. הבאתי אותם הביתה, שמתי עשרה ארגזים מתחת למיטה והתחלתי להבשיל אותם. יום למחרת הלכתי למסעדות ולסושיות בלי פחד והתחלתי לשווק את עצמי. הייתי עולה על המשקל בבית, משקל ביתי רגיל, מחזיק ארגז אבוקדו וככה שוקל ארגז־ארגז. רושם על הארגז בטוש 'אבוקדו בשל' ומתחיל למכור, בלי תעודות, בלי כלום. המשכתי לרוץ, התחלתי להתמקצע, היו לי גם הפסדים, זרקתי לא מעט אבוקדו אבל התקדמתי מיום ליום. יצאתי מהבית, שכרתי מקום קטן של מטר על מטר והמשכתי להבשיל. אם הסחורה שלי הייתה מתקלקלת, הייתי קונה מאחרים, מקושש ומוכר את הסחורה שהבטחתי, מעביר עוד יום. לאט־לאט למדתי, קראתי אנציקלופדיות שלמות, אינטרנט, גוגל, חומר מהעולם. הבנתי איך לשחק עם הטמפרטורה והלחות. והכי חשוב? למדתי לחשוב כמו אבוקדו, להבין מה עושה לו טוב. הייתי דוחס ברכב שלי 400 קילו, נוסע למסעדות בירושלים ומוכר אבוקדו. לא היה לי מקום ברכב אפילו להעביר להילוכים, כי כל הרכב היה מלא אבוקדו. מסעדות היו אשכרה נותנות לי צ'אנס. תוך שנתיים היו לי שבעים סושיות שעבדו איתי".

חברת MORE, שקרויה על שם אשתו של דורון, התחילה לתפוס תאוצה. דיאמנט גייס חבר קרוב, אורי קפלן, והחברה התרחבה גם לסופרמרקטים. "עד אותו רגע דורון היה מוכר את האבוקדו באריזת קפה טייק־אוויי וכותב עם טוש שחור על הקרטון 'אבוקדו בשל'. הוצאנו עיצוב מגניב והתחלנו לשווק לשלושה סניפים של 'סטופ מרקט'. היינו באים לבית האריזה בשלוש בלילה, אורזים עד הבוקר, שמים מדבקות, נוסעים לסופר, מסדרים על המדפים ומחכים לתוצאות".

בנקודה הזו אורי התחיל להאמין שבחר נכון. "בערב נמכרו כל האבוקדואים שהבאנו להם, משהו שהיה אמור להחזיק לשבוע. לא האמנו. עדיין הייתי גם בעבודה הקודמת שלי בתנובה. ביום עובד שם, ובלילה אורז אבוקדו. פתאום התקשרו אלינו משטראוס סלטים שהם גם רוצים לשווק אותנו. הבנתי שאני חייב לעזוב את העבודה - הייתי מנהל שכר, הלך לי מדהים, הייתי עובד מצטיין, אבל החלטתי ללכת עם הלב ולמכור אבוקדו, ואני לא מתחרט".

אבל בטח לא חלמת על אבוקדו ננסי כשהחלטת ללכת עם הלב.

"לא, איפה", הוא צוחק.

אז מה הטעם של האבוקדו הננסי? | רותי רוסו

את האבוקדואים הננסיים הראשונים שלי קילפתי בחוסר יעילות, לא נשאר לי כלום ביד וזה סתם מאוד ליכלך אותי. פשוט חשבתי שאוכלים אותם בדרך הרגילה. רק אחרי שהסבירו לי שאוכלים את זה עם הקליפה הבנתי שצריך לעבור מחסום פסיכולוגי כמו עם בננה. לקח לי קצת זמן, אבל אחר כך לא הייתה לי שום בעיה להמשיך לנשנש אותם ככה עם כל הקליפה.

האבוקדו אמנם מאוד קטן אבל עובר תהליך מתיש בדיוק כמו אבוקדו גדול. ממתינים עד שיבשיל ואז לרוב הוא הופך בשל בחלק העליון שלו שקרוב לראש. החלק שמבשיל נורא טעים, אבל החלק שקרוב לענף מבשיל פחות ולפי ניסיוני הוא מריר. אין גרעין, אבל בתוך האבוקדו יש מין מעטפת ריקה של גרעין, אוכלים גם אותה והטעם שלה בסדר גמור.

אם המחיר לא היה מטורף, היה מדובר באחלה פרי לשים בתיק בית הספר לילדים שאוהבים אבוקדו (אם אי פעם יהיה בית ספר) כי זה לא משחיר, בריא, מגניב, נוח ומזין. זה לא מלכלך, לא צריך להתעסק עם קילוף ולא להוסיף לימון. יש רק בעיה אחת: זה נורא יקר.