פעם, כשעוד היינו מדינה נורמלית

את תם פרקש הכרתי בשלוש השנים האחרונות לחייו. הוא היה בן זוגה של רעות, בתם של חברי ילדות שלי. כשמסוקו התרסק במלחמת לבנון השנייה התקשר אביה של רעות וביקש שאבדוק בדובר צה"ל אם המסוק שהופל הוא של תם. רעות משתגעת מדאגה, אמר בהתנצלות, מתחילת המלחמה יש לה הרגשה לא טובה. התקשרתי למי שהתקשרתי, ותוך שניות הכל היה ברור. תם פרקש, החבר של רעות היפה, המתוקה, מאירת הפנים והלב — נהרג, ועם מותו נפלו השמיים לא רק על הוריו של תם, ענת ודורון, ועל שתי אחיותיו, עמית ואורי, גם על רעות ומשפחתה.

אחרי מותו ספד לו המשורר חיים חפר ז"ל. הוא הכיר את תם ורעות זמן קצר: הם התגוררו בדירה שכורה ממולו. בלב שבור הוא סיפר איך הזוג הצעיר הזה דאג לו כשבריאותו כבר לא הייתה תקינה. איך רעות נהגה לבקר אותו בקביעות ולבדוק לשלומו, תמיד עם עוגיות שאפתה במו ידיה, או אוכל שבישלה, ואיך תם היה מגיע עם הגיטרה כדי להנעים לו את הזמן. כמה עוד אנשים צעירים, עסוקים, עם חיי חברה מלאים, אתם מכירים שהיו טורחים לדאוג לקשיש שבקצה המסדרון.

מי שהכיר את הוריו של תם ושל רעות לא היה מופתע. אנשים ערכיים שעשו שירות משמעותי בצה"ל וגידלו ילדים לתפארת. תם, כך סיפרו עליו תמיד, היה קסם של ילד. משוגע על מוזיקה, מוקף בחברים, שדאג תמיד לילדים היותר בעייתיים בסביבה שלו. אולי זו הסיבה שלאחר מותו הקימו הוריו את "בוסתן תם" ליד כרם מהר"ל, שטח לחקלאות אורגנית עם פעילות חינוכית וערכית שאליו מגיעים תלמידים וחיילים עם קשיים. הם עושים שם עבודת קודש, סיפרו אנשים השבוע.

ענת ודורון חיים כל השנים את האובדן. ביתם הפך בית פתוח וחם שמרבה לארח, וענת מחבקת אליה כל מי שזקוק לתמיכה, לאמפתיה, לחמלה. עד להפגנות מול ביתם של משפחת נתניהו בקיסריה המרווח בין שני הבתים היה שדה פתוח וירוק. מאז הפך כל האזור לשדה של בטונדות וגדרות, שמאמלל את תושבי השכונה. זה היה ביום שלישי בלילה, כשהתרחש אירוע שיש מי שמקווים בתמימותם שהוא יהיה נקודת מפנה בשיח הישראלי: קבוצה של 15-10 פעילי ליכוד הפגינו ליד בית משפחת פרקש, ונאמרו שם דברים שאפילו במציאות הקשה, האכזרית, גסת הרוח שלנו, לא היו כמותם לשפל ולשפלות.

נדמה לי שמעולם, אבל מעולם, לא הוטחו בפניה של אם שכולה דברים דומים לאלה שאמר אותו ביביסט, אפרים גרייף, שלא רק בירך על מותו של בנם תם — גם איחל להם עוד מוות כזה.

פעם, כשעוד היינו מדינה נורמלית, כשהקיטוב, השיסוע, הבריונות והמופרעות עוד לא הפכו לשיח השולט, זה שמוכתב ברמיזות, בקריצות, ברוח המפקד מלמעלה ושממגנט אליו יותר ויותר קבוצות בחברה הישראלית - אירוע כזה לא יכול היה לקרות. בטח לא על ידי אדם שאינו חולה רוח, שנראה אדם מהיישוב. מישהו שאם היית נכנס למונית שהוא נוהג בה, יש מצב שהיית פותח איתו בשיחה. ובטח לא היה קורה שאותו אדם, בלי בושה, מתייצב בפנים גלויות באולפני הטלוויזיה. מתנצל, בטח מתנצל. כמה זה קל להגיד: נסחפתי. הייתי בסערת רגשות. לא התכוונתי. אני מבקש סליחה.

פעם, כשעוד היינו מדינה נורמלית, אדם כזה לא היה יוצא לרחוב. אנשים שהיו מזהים אותו היו מחרימים אותו. אף נוסע לא היה נכנס למוניתו. ולא, לא בגלל שפגיעה במשפחה שכולה זה טאבו, פרה קדושה. זה כבר מזמן לא כך. כבר ראינו איך ח"כ יכול להתנפל על משפחה שכולה והאדמה לא רועדת.

פשוט בגלל שאנחנו בני אדם. שמצופה מאיתנו מידה של אנושיות, של חמלה, של הזדהות. אדם עם ילדים ונכדים כמו אותו גרייף הוא לא צעיר חמום מוח. הוא מבוגר שטוף מוח. וראיונות ההתנצלות שהוא נותן מאז אותו אירוע רק מעידים את ההפך: אין שום חרטה, אין שום בושה. כוכב תקשורת נולד כאן. ורק מסיבה אחת: גרייף יודע שבקבוצה שאליה הוא משתייך מאמצים כל מילה שלו, ששם רואים בו גיבור. ולמה שלא יחשוב ככה כשהגינוי של ראש הממשלה למה שאירע בקיסריה מגיע רק בצהרי היום שלמחרת, וגם אז לא בשמו. בשם הליכוד. רק בערב, יממה לאחר אותו אירוע הופך קרביים, יוצא ראש הממשלה בסרטון, ונחשו מה — שוב השוואה ליוני. כאילו שלהגיד שיוני היה מתהפך בקברו, כפי שנאמר פעם בהקשר לנתניהו, דומה במשהו לאיחולי המוות של האם השכולה.

צריך להגיד את זה ביושר, בבהירות, באומץ. כי רק אם נגיד את זה בקול רם אולי עוד נצליח לחלץ את עצמנו מהביצה הטובענית שלתוכה אנחנו הולכים ושוקעים. ולא, אין לי שום כוונה למען האיזון הקדוש להשוות בין הדברים שנאמרו מול ביתה של משפחת פרקש לדברים שאמר סדי בן־שטרית מול ביתו של גנץ על הממשלה ועל העומד בראשה.

יש דברים שפשוט אי אפשר לאזן.