שתף קטע נבחר

נשק חם מהכספת

הלחץ בשנים האחרונות עלה, ובמיוחד בשנה האחרונה ניכר גידול משמעותי ברכישת נשק ותחמושת להגנה עצמית. המחאה של האפרו-אמריקאים ונגיף הקורונה שהכה בעולם הביאו את הציבור לקחת אחריות לידיים היכן שהוא יכול. הצטיידות בנשק להגנה עצמית הפך ליותר ויותר פופולארי והעלאת המודעות לשימוש נכון והוגן נדרשת בעת הזו יותר מתמיד

נשיאת נשק חם בארה"ב הפכה לנושא שיחה מדובר בארבע השנים האחרונות, אולי יותר מתמיד. לאורך ההיסטוריה, ובעטיים של משברים מסוגים שונים, נשיאת נשק מכל סוג שהוא עלתה לכותרות, בדרך כלל בהקשר של פחד מה"מה יהיה אם". התקשורת תרמה להפחדה, תיאוריות שונות וקונספירציות שיחקו תפקיד מרכזי במגרש השעשועים הלא משעשע הזה כלל. מי ששירתו בצבא, אחזו בנשק, למדו על טוהר הנשק, הדיסציפלינה שבהחזקתו והמודעות הגבוהה שפיתחו באימונים צבאיים, החל מהטירונות הבסיסית ביותר וכלה בשירות ביחידות צבאיות מובחרות, הביאו את הציבור לרמת מודעות ולכבוד לנשק, כמעט כמו היה איבר מאברי גופם. בישראל נשבעים בסוף הטירונות על הנשק בצמוד לספר התנ"ך (או ספר קודש אחר לפי בחירת החייל. חיילים דרוזים מקבלים מדליה עם השבועה וניתן להשבע גם ללא ספר קודש).

 

סבנבס ()
עלייה חדה במספר הנשים הרוכשות נשק. צילום: בן חבוט

 

בארצות הברית ההתייחסות לנשק שונה, ומובאת בתיקון השני לחוקת ארה"ב שנכתב ב-1791 ונושאו הזכות להחזיק בנשק ולשאת נשק וכל זאת להגנה עצמית, הגנה על המדינה והגנה עצמית מפני המדינה. לכל מדינה בארה"ב חוקים משלה המתייחסים לרכישת נשק ונשיאתו, ובמדינות כמו ניו יורק, אך לא רק בה, החוקים אף משתנים בין העיר ניו יורק על חמשת הרובעים המרכיבים אותה ושאר מדינת ניו יורק. מי שבוחר לרכוש כלי נשק חם, באם מדובר ברובה ארוך קנה או אקדח, מחוייב ללמוד את החוקים הקשורים בשימוש ובנשיאת הנשק בעצמו. הדברים פשוטים עד כדי כך שגם במדינות שההגבלות בהן משמעותיות יותר, ניתן להוציא רשיון בהליך פשוט יחסית ולרכוש נשק מבלי שתהיה מהרוכש כל דרישה, מבחן או בדיקה אחרת לפני שאחז בנשק שרכש בפעם הראשונה. בניו ג'רזי לדוגמה, בה המגבלות מהמחמירות בארה"ב, כל שנדרש על מנת להוציא רשיון לנשיאת נשק הוא מילוי טופס פשוט, קבלת שתי המלצות מחברים ואישור משטרה שאין המבקש נושא בחובו עבר פלילי וכמובן טביעות אצבעות בדרך לרכישה המיוחלת. אין כל בדיקה נוספת. השלב הבא יהיה איתור הנשק הרצוי, רכישתו ואחזקתו. המדינה לא תבדוק אם הנשק מתוחזק, מאוחסן כראוי, או שהרוכש יציב בנפשו על מנת שיוכל לשאת נשק חם. המדינה לא מתערבת בשום צורה. האחריות על נושא הנשק.

 

עם ההבנה הזו, ואחרי שרכש ארבעה נשקים לשימוש עצמי והיה עד לתהליך, החליט אריאל רמן, תושב טנפליי בניו ג'רזי, לקחת את נושא המסחר בנשק לרמות שהוא מאמין בהן, כאלה שהוא מכיר ומזדהה איתן היטב. רמן שמסלול חייו מתכתב עם נשיאת נשק מסוגים שונים בתפקידים בכירים, והוא יודע לאחוז בו כאילו היה חלק בלתי נפרד מגופו, הלך לתוך הנושא עם הנשמה וכל ההבנות הנילוות לה בצורה בלתי מתפשרת. דרכו לעולם הנשק החלה בתור נער, אז גמלה ההחלטה בליבו כי ישרת ביחידה קרבית. הדרך לא היתה קלה אבל המוטיבציה היתה גבוהה. במשך כל שנות התיכון הוא התאמן, עד שנחת ב-1981 בצנחנים. את הטירונות עשה עם שייטת 13. עוד לפני שסיים את המסלול השתתף במבצע שלום הגליל, מלחמת לבנון הראשונה. ההמשך היה בקורס טרור, כשהם מחזיקים כוננות טרור, ובקיבוץ נערן שאימץ אותם נחשף לאקדחים ולעוזי. בהמשך לאחר השחרור ישרת במסגרת משרד הביטחון באבטחה קרקעית של מסופי אל-על, אבטחת מטוסים ואבטחת אישים. לאחר שחזר מ'הטיול הגדול' הצטרף ל'עתודה' במסגרת משרד הבטחון. רמן שנולד בדרום אפריקה הצטרף ב-1991 לעסקים של אחיו שם. לפני הבחירות ועליית נלסון מנדלה לשלטון עזבו כולם לסן דייגו, וכשהאח ראה שדבר לא השתנה בדרום אפריקה, חזר למקום שהכיר ואריאל יחד עם אשתו סיגל המשיכו ללוס אנג'לס שם למד מחשבים בקולג' והתמחה בנובל ובמייקרוסופט. משם חזרו הזוג לד. אפריקה, ילדו את בתם הבכורה ושבו לישראל שם עבד ב'אלעד מערכות' בראשות דני דיין שלימים ישרת בין השאר כקונסול ישראל בניו יורק.

 

ארוע מכונן שלקח בו חלק במהלך שירותו במשרד הבטחון והשפיע על דרכו המקצועית עד לעת הנוכחית היה הפיגוע בשדות התעופה ברומא ובוינה ב-1985. רמן בעת ההיא עומד על משמרתו בדסק אל-על בוינה. רמן: "הארוע תפס את מערך האבטחה במוכנות עליונה ומערך האבטחה הגיב כראוי. כחצי דקה לפני שהחל הירי של המחבלים, החלפנו מקומות כחלק מהתוכנית על פיה אנחנו פועלים. אל-על ישבה בפינת הטרמינל כשמאחוריה שטח סטרילי. המחבלים שהגיעו זרקו לעברנו רימונים עוד לפני שהתקרבו. שני רימונים התפוצצו ושני מאבטחים שראו את המחבלים הגיבו מיידית ונפצעו" הוא מספר לפרטים על הדקות מורטות העצבים "המרדף אחר הרכב של המחבלים החל ואני יריתי לעבר המכונית של המחבלים. אחד המאבטחים נפצע בעורק הראשי של הרגל ואני מצאתי את עצמי מבצע בו חוסם עורקים שהציל את חייו לאחר שבחרתי לטפל בו ראשית. המאבטח הנוסף צעק מכאבים דבר שהבהיר לי שהוא 'יותר' חי". מהארוע הזה יצא אריאל כשהוא בטוח בדבר חשוב: שוב דבר כזה לא יקרה מבלי שתהיה לו יכולת מיידית להגיב. הוא יודע שיוכל לעמוד מול כל מפגע גם אם הוא נושא קלאצ'ים כמו אלו שנשאו המחבלים. "בדיעבד אני יודע שקיבלתי את הביטחון שיש לי והבנת הכלים שנדרשתי להשתמש בהם לפרטים. אנשים צריכים להבין שכלי נשק הוא כלי מכני שעובד בצורה מסויימת. הוא לא יורה בעצמו ולא פוגע סתם".

 

בשנת 2000 רמן חוזר לארה"ב ועובד בעסקים שונים עד שמתחבר חזרה לעולם הנשק, מוציא רשיון של מי שמורשה לסחור בנשק, תהליך ארוך מאוד, ופותח את חברת Iconic יחד עם אופיר אלמגור, קצין מיחידת 'שמשון' שעניינה מעצר מבוקשים בשטחים. אלמגור, בוגר לימודי פילוסופיה וגרמנית שעסק במשך שני עשורים במימון, הלך לטכנולוגיות, ועתה מקים את חברת הסטארטאפ השנייה שלו לאחר שחזר לעולם הנשק. אלמגור: "אחרי הוריקן 'סנדי' ב-2012 חזרתי הביתה עם אקדח כעובדה מוגמרת, עד אז אשתי התנגדה וכיבדתי אותה. הבנתי שדברים כאן יכולים להשתנות במהרה ואני רוצה להיות מסוגל להגן על עצמי ומשפחתי מבלי להיות תלוי בכוחות הבטחון המקומיים". כמובן שעם חזרתו לאחוז באקדח, ועם הנסיון הרב שצבר בשנות שירותו, ידע שאחד הדברים החשובים הוא לחזור להתאמן. השרירים זוכרים, אבל החלודה נמצאת. משחזר למטווחים הבין שהקדמה הטכנולוגית עדיין לא הגיעה לשם, והוא עמל על פיתוח צמיד חכם לשימוש במטווחים. בשלב הזה הבין אלמגור שהוא חזר לעולם שהתגעגע אליו ושהוא אוהב מאוד. אלמגור: "העיסוק העיקרי שלנו במה שקשור לקהל הרוכשים של הנשק הוא חינוך. האנשים מגיעים אלינו למשרד המרווח, ובאוירה נינוחה מאוד אנחנו מביאים אותם להבנה במה דברים אמורים וכיצד עליהם לפעול ולחשוב בבואם לרכוש אקדח או רובה ומה המשמעויות" הוא מסביר בטון של קצין רגוע ביותר "האנשים לא רוצים להרגיש כמו ברווזים במטווח, הם רוצים שתהיה להם היכולת להגן על עצמם".

 

סבנבס ()
אייל יחזקאל אריאל רמן וטל מור. צילום: אילנית סולומונוביץ' חבוט

 

אלמגור: "בארה"ב יש כמויות גדולות של נשק אצל פושעים. במקומות בהם קשה יותר להשיג נשק כמו שיקגו, יש הרבה יותר ירי ברחובות. מאז החלה המחאה של האפרו-אמריקאים ותנועת Black Lives Matter ועם פרוץ מגיפת הקוביד19 ניכרת עלייה דרמתית ברכישת נשק ונוצר מחסור כבד בנשק ובתחמושת". רמן: "אנשים מוציאים רשיון לנשק כדי שיוכלו להגן על עצמם. ההנחה היא שיש הרבה אנשים לא חוקיים והפחד הוא שלא יהיה להם מה לאכול והם יתנהגו בכח. העלייה באנטישמיות ניכרת גם היא, והיהודים מוצאים שיש להם צורך להגביר את האבטחה במוסדות ובאופן אישי. רואים את התוקפנות ברשתות החברתיות שמשפיעה על השטח. אנחנו הוצאנו את כל האישורים לסחור בנשק והדבר הכי חשוב לנו הוא לחנך את הציבור לשימוש נאות בו. כשאתה ישראלי אתה חי ארועי טרור וראית ונגעת בנשק במהלך חייך. אתה מגיע אלינו עם נסיון קודם מעולם הפיגועים והטרור וחצי מהלחץ הראשון כבר לא נמצא. אמריקאים מגיעים אלינו מתוך פחד שהם ינקו מהתקשורת, הנסיון שלהם מגיע מצפייה בסרטים הוליוודים, והם בטוחים שהם צריכים חמישה כלי נשק שונים למטרות שונות, וגם שיוכלו לתפעל את כל כולם ברגע האמת שסביר להניח שלא יפגשו לעולם. חלק מהעבודה שלנו היא להרגיע אותם, לנקות את הבולשיט, ואז להתחיל לבחון את הצרכים, להתאים להם את הכלי הנכון ולתת להם בטחון. יש לנו ניסיון מבצעי ובפעם הראשונה שהם ישבו מולנו אנחנו נביא אותם לדקלם את מה שאנחנו מלמדים אותם. הדברים נראים טוב כבר בפגישה השנייה. בפעם הראשונה שאדם נכנס אלינו אנחנו עושים לו קורס קצר של נגיעה בנשק ומיד יש תוצאות. הם מתרגלים את הדברים כמו היו תורה משמים ועושים בדיוק את מה שלימדת אותם" הוא מוסיף "העיקר בנושא של נשקים הוא שתדע לירות ומתי לירות". אלמגור: "לכל מדינה יש את החוקים שלה. בניו ג'רזי לדוגמה אסור שתהיה הברגה על הקנה כדי שלא ניתן יהיה להתקין משתיק קול. גם סתרשף הוא לא חוקי (עיצוב לקצה הקנה של הרובה שמיועד לפזר את רשף הירייה על מנת שיהיה קשה לזהות את מקור הירי. א.ס.ח). האחריות שלנו בתור דילרים היא לספק נשק על פי חוקי המדינה".

 

לסוחרי נשק שעושים זאת עם הנשמה יש גם פחדים. אלמגור: "לא הייתי רוצה לדעת שמשהו רע קרה לאדם שמכרתי לו נשק או שהוא יעשה בו משהו לא לגיטימי. לכן אנחנו לא נמכור למי שאנחנו חושבים שהוא לא מסוגל להחזיק נשק ואף נדווח עליו. כשרוכשים נשק, הנשק הוא הרכוש של מי שקנה אותו. אין לו שום מחוייבות מעבר לזה. אנחנו לוקחים את הזמן ללמד, להדריך ומסבירים את הצורך להתאמן בצורה סדירה במטווחים וגם עם מדריכים מקצועיים". את ההרצאות שרמן ואלמגור נותנים ללקוחות שלהם מוכרים בחנויות לא יעשו. מעבר לדלפק הם ימסרו את הנשק שקנית וישלחו אותך לדרכך להתמודד. אם לאדם אין את הדחף לקרוא, להכיר את החוק וכמובן להתאמן עם הדרכה, הנשק יהפוך ליותר מסוכן ממועיל. רמן ואלמגור מלוים את הרוכש החל מהמלצה על הכספת שצריך שהנשק יהיה מוחזק בה דרך ההסברים שקשורים בחוק בהקשרים של עבירות פדרליות כגון נשק לא מאובטח בבית שיש בו ילדים. רמן: "האנשים מבינים שאנחנו לא דוחפים להם נשק ליד. אני מרגיש שחובתי להסביר את הצורך באימונים. אין צורך לעבור קורס טרור בשביל לדעת להגן על עצמך. אני מתעסק בהתאמה של הנשק לאדם וליכולות שלו. אנשים מגיעים עם דרישות לדגם מסויים והם לא יודעים אפילו למה. נשק צריך להתאים לכף היד. הוא צריך להיות נוח לשימוש כמו נעל ריצה".

 

השאלות החשובות שצריכות להישאל על ידי הרוכש הן 'איזה נשק מתאים לי ולצרכים שלי?', 'לאיזה נשק יש פחות מעצורים?', 'מה צריך לדעת לפני שאוחזים בנשק בפעם הראשונה?'. רמן: "כשאדם מגיע בפעם הראשונה אני מסביר שנשק הוא כלי מכני ואיך מתפעלים אותו. יש אנשים שקונים בגלל הפחד. הם מחליטים שאין להם ברירה. אני חייב לעקר את הפאניקה. ברגע שהאדם מגלה שהוא יודע לירות לכיוון הנכון הוא נרגע. כל הנשקים של כל היצרנים טובים. הנשק צריך לשבת בכף היד בצורה טיבעית. צריך לזכור שמה שהצבא מחזיק או המשטרה זה לא רלוונטי. כולם אמינים וטובים. אם ניטרלנו את כל העניינים הללו אפשר לעבור לשלב הבא. אנחנו כמובן ממליצים לרכוש לייזר ופנס שמותקנים לכלי הנשק מראש. אנחנו מתקינים לרב הנשקים שהלקוחות קונים. זה יהפוך את הירי ליותר בטוח ברגע האמת".

 

רמן: "דבר נוסף וחשוב שאני עוסק בו יותר ויותר הוא רכישה גוברת והולכת של נשק על ידי נשים. זה התחום שגדל בצורה הכי משמעותית כיום. כ-35% מהרוכשים הן נשים. הן רוצות אקדח תופי מתוך הנחה שהוא קל יותר להטענה של התחמושת. גם כאן אני נדרש להסביר לפעמים שזו טעות לחשוב ככה כי התיפעול עלול להיות איטי יותר ברגע האמת כשהיא עסוקה בעוד דאגות רבות כשמולה סכנה. הן לא יודעות למשל שהלחיצה על ההדק באקדחים כאלה קשה יותר. עדיף ללמוד למלא מחסנית בכדורים מאשר שבשעת הלחץ לא תצליחי לתפעל את הנשק מפחד. מכיוון שרובנו לא יצאנו מסיירת מטכ"ל או קורס טרור, נסביר על הריסט של האקדח ועוד סיבות שמאטות אותו. אם אין לאדם נסיון בנשק, מה שיתנו לו יהיה לו טוב. ההתנסות היא השלב הכי חשוב". נשים שוטחות בפניהם סיבות שונות לצורך שלהם ברשיון לאקדח ואחזקתו. הן מספרות שהן לא רוצות להיות תלויות בבן הזוג שיגן עליהן. לעיתים הוא לא נמצא. הן לא רוצות לחכות. הנסיון מראה שהן לפעמים ידחפו אותו להוציא יחד איתן רשיון, או שהוא יהיה הראשון, אבל יותר ויותר נשים לא מחכות לבעל. נשים מבינות שאם הן אוחזות בנשק מול הפורץ, הוא יברח. לפני שנה לא ראינו את זה".

 

הנושא של אחזקת האקדח בבית בצורה מאובטחת כראוי נידון כבר בתחילת התהליך במשרד. אריאל מראה את האפשרויות לכספות ולאבטחת הנשק, אך לא מעורב בבחירה או ברכישה. רמן: "יש אנשים שמגיעים לאסוף את הנשק עם הכספת". החוק הוא שאם יש ילדים הנשק חייב להיות נעול. כמובן שאם הוא בתוך הכספת ומיועד להגנה עצמית הוא צריך להיות עם מחסנית. המון אנשים טועים לחשוב שצריך שיהיה כדור בקנה, זה אסור!" הוא מסביר " אמנם אין חוק לגבי כדור בקנה, אבל זו טעות ענקית להשאיר את הכדור בקנה. פוטנציאל לאסון. בשום פנים ואופן לא משאירים נשק חשוף, גם אם אין ילדים בבית. אין לדעת מי יכנס לבית ומה יעבור לו בראש. אם אין לך זמן לדרוך את האקדח אתה גם ככה תלך מכות עם הפורץ, האקדח לא יעזור לך. הרעש של הדריכה מפחיד ומרתיע כל אחד וזה מספיק. במקרה של פריצה מכל סוג שהוא בבית יש לקחת את הנשק ליד ורק אז לחייג 911".

 

אלמגור ורמן לא בעד שילדים יתעסקו עם נשק אלא אם כן הם מתאמנים בצורה מסודרת. כמה צריך להתאמן כדי להגיע למצב שאתה לא סכנה לעצמך או לסביבה? רמן: "לפחות 20 שעות. עם מדריך מוסמך שיסביר במשך שעתיים עד שלוש שעות, ויחזור על הדגשים עוד 4-5 פעמים. אח"כ אנחנו ממליצים ללכת למטווח פעם בחודש. מבחינה כלכלית הכי טוב לעשות חברות במועדון שעולה קצת יותר בהתחלה אבל אח"כ משלמים רק כניסה. בגלל העלייה החדה בדרישה לנשק גם התחמושת הפכה למצרך נדיר ויקר יותר, המפעלים לא עומדים בקצב הייצור. כדור שעלה 15 סנט לפני שנה, עולה כיום 70 סנט. אין תחמושת בשוק. נכנסו 10 מיליון קונים חדשים בשנה האחרונה. המפעלים עובדים במתכונת קוביד ואנשים אוגרים כמויות".

 

על מנת להעצים את הלקוחות שלהם, Iconic משתפים פעולה עם אלברט טימן, בעלים של חברת אבטחה ואימונים בשם 6th Point Security. טימן הוא מאמן קפ"פ (קרב פנים אל פנים) יועץ בטחוני ברחבי העולם לכוחות בטחון, משטרות ואזרחים. טימן: "ערכים של שמירת חיים מנחים את הדרך שלי באימונים ובחינוך לאחזקת נשק, גם ביהדות זה ככה" הוא פוצח "אם הגעתי הביתה ויש לי חשש שיש פורץ בבית, ויש סכנה רק לרכוש, אני אקח שלושה צעדים לאחור, אתצפת על הבית ואקרא למשטרה. אני לא אקח צ'אנסים. אני לא בא למגר את הפשע. אם חלילה יש סכנת חיים מיידית, אני אשלוף את הנשק ולא אהסס לירות". טימן מבחין בין פגיעה ברכוש לפגיעה בנפש, ומלמד את הדקויות בירי בשטח בנוי במיוחד "הדיספלינה של אחזקת אקדח היא לא רק הגעה למטווח וירי במטרה מנייר. אתה גר בבית, יש לך ילדים, הקירות מגבס, ויש מה שנקרא חדירות יתר של תחמושת. אפשר לעבור דרך הקיר ולפגוע בילדים שלך בבית כי הכדור פגע במתכת שנמצאת על הקורה ושינה כיוון. אתה צריך לדעת איך לבודד את הארוע, ולטפל רק בו". טימן מסביר שלרכוש נשק ולשים אותו במגירה ולחשוב שבזה הבעיה נפתרה זו טעות. "בנקודה הזו אתה עושה דבר הפוך ובעצם מעלה את הסיכון. אתה צריך להיות מיומן, לדעת לשלוף את האקדח, ולעשות את מה שנדרש במידה ומישהו פורץ את גבולות הבית שלך ומאיים עליך או על בני ביתך. אצלי אנשים מגיעים באופן קבוע לאימונים, עוברים מבחנים מקבילים לקורסי טרור בישראל מותאמים לארה"ב. ההנחה היא שככל שאתה מיומן יותר, אתה תמהר פחות לשלוף את האקדח ותעשה כמה פעולות מקדימות שנדרשות. הסטנדרט שלי הוא רמה של מאבטחי מטוסים" הוא לא מוותר: "אם יש לך עשרת אלפים דולר להשקיע בנושא, תקנה אקדח ב-$500 ואת השאר תשקיע באימונים".

 

סבנבס ()
פגיעה במטרה. צילום: אילנית סולומונוביץ' חבוט

 

האנשים שמגיעים לאייקוניק מונחים להוציא רשיון באם עוד לא עשו זאת. רמן: "הרשיון הוא לכל החיים. ברגעי משבר במדינה ההמתנה תהיה ארוכה יותר וכך התסכול. עדיף לא לחכות". בין האנשים שהגיעו בשנה האחרונה לחברה ומתאמנים תחת חסותם נימנים אייל יחזקאל וטל מור מטנפליי: יחזקאל: "גדלתי בארה"ב ולא שרתתי בצה"ל. בתקופת הקורונה הפחדים גברו. הלכתי למטווח בטנפליי והבנתי שאני לא לבד. ראיתי הרבה אנשים באותו מצב. הוצאתי רשיון בהנחיית אריאל וביקשתי ללמוד לירות לצורך הגנה עצמית. זה שיש מטווח קרוב לבית עזר לי להתחבר בצורה מיטבית. אנשים שונים חושבים דברים שונים על נושא של ירי בנשק אישי. יש אנשים ששופטים לצערי. לפני שנתיים שלוש לא הייתי חושב על נשק אישי. חברים הציעו לי ואני סרבתי. כשפגשתי את אריאל הוא עזר עם התהליך. ישבתי איתו במשרד. זה לא היה קורס רישמי שהוא לא היה חייב לתת לי. הוא סרב למכור לי עד שקניתי כספת. הוא הנחה אותי לאורך כל הדרך כולל הליכה יחד למטווח והדרכה בשימוש שלו. מור: "נולדתי בישראל אבל גדלתי כאן. לא היה לי נסיון קודם עם נשק. אני ציוני, חושש מאוד מעליית האנטישמיות. הרצון שלי להוציא רשיון לנשק אישי מגיע מהמקום של Never Again ואני בין השאר מעדיף לקנות נשקים תוצרת ישראל. יהודים צריכים לדעת להגן על עצמם בכל צורה. השימוש בנשק הפך אצלי לתחביב. אריאל ואופיר עזרו לי למצוא את הנשקים שמתאימים לי ומצאתי שמכל אקדח אני נהנה בצורה אחרת. אני מתאמן באופן קבוע פעם בשבוע במטווח בטנפליי. אני לא חושב שאפשר להחזיק ברשותך אקדח מבלי להתאמן כדי לצבור בטחון עצמי בשימוש ונסיון. הפשע בסביבה גובר בצורה משמעותית בשנה האחרונה. כשאנשים מגיעים למצב לא טוב בגלל המגיפה הם קונים נשק, הם בתחושת נואשות. יש לי שלוש בנות שלא רוצות לדעת על הנשק. אשתי כמובן יודעת. כשמחזיקים אקדח בפעם הראשונה יש פחד. עם ההתקדמות באימונים מתחילים להרגיש בנוח. על פי החוק בניו ג'רזי כשאתה נמצא תחת איום אתה אמור לסגת עד לנקודה שבה אתה לא מרגיש בנוח ורק כלי הנשק יוכל להגן עליך".

 

סבנבס ()
אריאל רמן בהדגמה חיה. צילום: אילנית סולומונוביץ' חבוט

 

בחבורת המתאמנים במסגרת אייקוניק גם נשים כאמור. רובין אפשטיין מספרת: "הסיבה שהגעתי להוציא רשיון ולהתחיל להתאמן היתה בגלל המצב במדינה. כיהודייה בניו ג'רזי שחיה בקירבת ניו יורק נכנסתי ללחץ. מעולם לא חשבתי שאחזיק אקדח או שזה יהיה ההובי שלי. בגלל הקורונה, האנטישמיות הגואה, השנאה שנגרמת בשל הפוליטיקה קיבלתי החלטות. חוץ מזה, האימונים המשותפים עם בעלי הפכו את התחביב לדבר משותף שאני עושה איתו יחד. זו הפכה להיות פעילות מבורכת בתקופה הקוביד כשאנחנו כל כך מוגבלים, ואנחנו מרגישים ביטחון במטווח. אנחנו פוגשים אנשים מעניינים והתמיכה של אופיר ואריאל חשובה לנו מאוד. כשסיפרתי לחברים על התחביב החדש הם הגיבו להפתעתנו ב'גם לנו יש'. הלכתי מתוך סקרנות, ומצאתי שזה מאוד מעצים אותי, ושאני יכולה להגן על משפחתי בשעת הצורך, שאני מקוה שלא תגיע. לתפיסתי אין הבדל בין גבר לאישה בנושאים האלה ואני ממליצה להתנסות. העבודה עם אנשים יוצאי יחידות עילית בצבא הישראלי נתנה לנו הרבה מאוד ביטחון בתהליך ועכשיו באימונים".

 

.iconicrms.com


פורסם לראשונה 11/12/2020 09:41

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אריאל רמן בהדגמה חיה. צילום: אילנית סולומונוביץ' חבוט
מומלצים