הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם אתם צריכים לבלות בסוף השבוע

"שמי חצות", סרט המדע הבדיוני שג'ורג' קלוני ביים לנטפליקס, לא מצליח להתרומם מרוב רצינות יתר. חבל, כי יש בו כמה מראות ויזואלים יפים וסיפור שהיה יכול לרגש | בנימין טוביאס | שניים וחצי כוכבים

"שמי חצות". הסרט החדש בבימויו ובכיכובו של קלוני שעלה בנטפליקס כבר מתואר בביקורת העולמית קצת כפאדיחה - ועוד מצד מי שנחשב פעם לבמאי מבטיח, ולא רק כוכב (זוכרים את "לילה טוב ובהצלחה" ו"וידויים של מוח מסוכן"?). ובכן, בגדול "שמי חצות" הוא סרט מאוד לא מוצלח - שלא לומר פשוט משעמם. אבל לא תקחו מקלוני את אהבת הקולנוע, היומרה ואת הקרדיט לכך שהיה כאן פוטנציאל לסרט גדול, שלא מומש. האם זה מצדיק לראות את הסרט? לא ממש.

"שמי חצות" שמבוסס על ספר של לילי ברוקס דלתון, נע על שני קווים עלילתיים שכמעט ולא נפגשים: מצד אחד, קלוני כ"גבר האחרון על כדור הארץ" שמגלה שאיתו בתחנה נשארה גם ילדה בת שמונה. השניים יוצאים למסע במרחבי הקרח של גרינלנד כדי להגיע לאנטנה שתיצור קשר עם חללית שעושה את דרכה לכדור הארץ. מצד שני, חמשת שוכני אותה חללית, אסטרונאוטים מצטיינים ומשעממים אחד-אחד בהנהגת פליסיטי ג'ונס ("התיאוריה של הכל", "רוג אחת") - שחקנית מעצבנת שמורידה את ערכם של מרבית הסרטים בהשתתפותה, אבל משום מה בהוליווד ממשיכים ללהק אותה לכל תפקיד שני.

קלוני עורך בסרט את כל המחוות הנכונות. הוא מנסה לתת את הטוויסט שלו לז'אנר "סרטי החלל האפיים", עם מעין היפוך תפקידים: הפעם כדור הארץ הוא היעד של החללית, וקלוני בעצם תופס את מקומו של החייזר/אלוהים שבקצה הגלקסיה. אוקיי, ומה עוד? אה, יש בסרט לא מעט מראות חלל וסצינות סוף עולם מצולמות להפליא, והקרדיט כאן מגיע לצלם הגרמני מרטין רוהה ("האמריקאי") וגם לקלוני שכבר התגלה כבמאי עם עין מוצלחת ב"לילה טוב ובהצלחה".

כל זה לא מספיק: בין ההתחלה היפה לסוף שכולל פואנטה מרגשת מאוד, יש סרט די כושל. הכישלון מתחיל בהחלטה לפצל את שתי העלילות הלא קשורות - כדור הארץ והחללית - מבלי לעבור ביניהן באופן שיהיה מעניין ומספק. הסרט גם סובל מלאות וחוסר תנופה מבאס. הדמויות חיוורות ורציניות מדי ובראשם קלוני שמסתובב כל הסרט עם פרצוף תשעה באב. יש כמובן לקלוני את כל הלגיטימציה לעשות "סרט מד"ב איטי ויומרני": כלומר, זה ז'אנר שכשעושים אותו נכון, יכולה לצאת יצירת מופת. יעידו על כך "2001" וגם "סולאריס" על שתי גרסאותיו, אחת מהן בכיכוב קלוני מ-2002. בכלל, יש לי חשד שהסיבה שקלוני עשה את "שמי חצות" הדומה ל"סולאריס" בכמה מובנים, היא שהוא רצה להזכיר לעולם את הסרט ההוא שזכה בזמנו להתעלמות מהקהל. גורל הסרט הנוכחי כנראה לא יהיה טוב יותר.

לאורך הסרט מרגישים את המאמץ של קלוני והתסריטאי מארק סמית' ("האיש שנולד מחדש" עם לאונרדו דיקפריו) לרצף את העלילה התקועה בסצנות הישרדות בשלג ו/או בחלל. אבל מאחר וראינו סרט הוליוודי או שניים ברור שאין סכנה אמיתית לגיבורים וגם לא מתח. ואיפה שהסרט מתמוטט לחלוטין הוא בניסיון לכפות על קלוני הבודד מערכת יחסים עם ילדה קטנה, שתקנית ובלתי נסבלת. אולי קלוני רומז שהוא ממש חרד מלהיות הורה? זה כנראה אלמנט אוטוביוגרפי שיוצא קצת קומי פה, של הכוכב שהיה עד לפני כמה שנים רווק הולל והגיע לאבהות בגיל סופר מאוחר. אז ברכות ג'ורג': אתה אבא. והסרט שלך לא משהו בכלל.

|

הספר "אליאנה גולדסטיין" הוא קינה מבריקה על סביבה שבה קשרים אנושיים הולכים ומתמסמסים לסבך של אינטרסים צרים שעליהם שורה עצבות סמיכה | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

לאורך רוב הסיפור הם בכלל לא יודעים איך קוראים זה לזו והם משתמשים בשמות קוד כלליים כמו "נשמה" ואפילו "אהוב", שכמו מתרוקן לגמרי ממשמעותו האינטימית ונותר כמעין כינוי גוף חלול וסתמי. גיבורי "אליאנה גולדסטיין" (הוצאת זיקית) של מרטין רכטמן הארגנטינאי נפגשים במקרה באיזו השקה ספרותית בבואנוס איירס. הם מעשנים משהו, מבלים לילה ביחד ואז נתקלים זה בזו בכל מיני מקומות ברחבי העיר, או שלא.

לרכישת הספר באתר עברית

הג'וינט הזה שעבר בין הגיבור לאליאנה מעיר אצלו איזו ערגה ישנה והופך אותו למעט חברותי מהרגיל, מערער את הבועה האורבנית השגרתית שלו ושולח אותו לסדרה של מפגשים, שלא יהפכו אותו לבודד פחות. "אליאנה גולדסטיין" הוא קינה אורבנית מבריקה על סביבה שבה קשרים אנושיים הולכים ומתמסמסים לסבך של אינטרסים צרים, שעליהם שורה עצבות סמיכה. הדבר היחיד שמניע את העלילה הוא הצורך בסמים קלים (המשככים במעט את מכאובי הנגינה האינטנסיבית של השכן הפסנתרן), שעליו גם מתבססים רוב המגעים החברתיים. התוצאה היא שוטטות אובססיבית במטרה למצוא מרגוע לנפש – לא אהבה, אפילו לא סקס, רק מקום שקט להניח בו את הראש.

פשוט ללכת ברחוב ללא מטרה ברורה ולחכות שיקרה משהו, וגם אם לא יקרה כלום זה בסדר גמור. זו בעצם המשמעות העמוקה של החיים בעיר. הערך העליון שמנחה את הגיבור הוא בדידות בהמון – להכיר את כולם, אבל לא באמת להתחבר לאף אחד. הכל ארעי וחולף, שום דבר לא נתפס ומתהדק, גם לא בתוך המשפחה. אבל בחופש הזה יש גם אומללות אינסופית, אולי בחירה לא להיות מאושר וגם לא לחפש את האושר, אלא פשוט להיות, לעשות את הדבר שלך.

רכטמן כתב טקסט חד וצורב על אי היאחזות – בחפצים, במקומות, באנשים. מסע הגיבור דרך שכונות בואנוס איירס – מהסלאמס המצחינים ביותר, דרך רובעי העסקים ועד לשכונות היוקרה – הוא תהליך של היפטרות והשלה של כל מה שכובל אותך: חברה, רכוש, עבודה, מחויבות. בסוף הדרך נמצאת אולי איזו שלווה רגעית, אבל הרגע הזה מתקיים דווקא מחוץ לעיר – בפטגוניה, ארץ האש. איזה מזל שעדיין יש לאן לברוח.

|

אין כמו לחבוש אוזניות ולשקוע בסיפור טוב על רצח אכזרי, אבל הנציגות המקומית של ז'אנר הפשע האמיתי בפודקאסטים, "בואי נדבר רצח", נתפסה על חם בעוון שטחיות | אסף יערי | 2 כוכבים

אחד הז'אנרים הלוהטים ביותר בעולם הפודקאסטים  הוא פשע אמיתי, החל מחקירות עיתונאיות של פשעים אמיתיים, ועד שחזור מפורט של אירועים מהעבר. הראשון ששבר שיאי פופולריות היה "סיריאל" (https://serialpodcast.org/season-one ) שהטיל ספק בהרשעתו של עדנאן סייד, נער אמריקאי, שהואשם ברצח חברתו לשעבר היי מין לי. הסדרה בהגשת שרה קניג, בעלת הקול המזוהה, הייתה תוצר של השקעה עיתונאית וכספית משמעותית, כולל שחזורים, הקלטות חוץ ונבירה במסמכי משטרה.

אבל יש גם פודקאסטים זולים יותר להפקה, כמו "קייספייל" (https://casefilepodcast.com/) האוסטרלית שבנויה על קריין אלמוני ומחלקת תחקירים שאוספת מידע מפורט על מקרי רצח מהארכיון, בלי מאבק לשחרור חפים מפשע – רק קריין, מיקרופון וסיפור טוב.

ולא נשכח גם את DR. DEATH, SLOW BURN, CRIMINAL, SOMEONE KNOWS SOMETHING, IN THE DARK, FINDING CLEO ויש עוד רבים ומשובחים.

זירת פודקאסטי הפשע הישראלית די נטושה בשלב זה. המוכר ביותר, אם לא היחיד שמוקלט כיום, הוא "בואי נדבר רצח" בהגשת שלי וקרן.

שתי המגישות שלא באות מעולם העיתונות בוחרות מקרה מזעזע מרחבי העולם או מהארץ, ומספרות אחת לשנייה את פרטיו, שלוקטו, כך ניתן לשער, מהאינטרנט. יש גם אורחים מדי פעם.

ההתרשמות מההאזנה לכמה פרקים היא שהפודקאסט לא מתבסס על העמקה וחקירה במטרה לחדש לקהל, ולמרבה הצער בסגנון השיחתי שבו שלי וקרן משתמשות ("שיחת סלון קז'ואלית", כמו שהגדירו בעצמן) הולכים לאיבוד האלמנטים המרכזיים של ז'אנר הפשע האמיתי: מתח, פחד, סקרנות.

פרק 207 של הפודקאסט עוסק במקרה המפורסם מאד של דיוויד כורש, שהתבצר ב-1993 עם הכת שלו בווייקו, טקסס, באירוע שהסלים והפך לטרגדיה מחרידה שבה נהרגו 86 בני אדם, ובהם ילדים ואנשי חוק.

מה כבר אפשר לחדש כאן מעבר לחיפוש בוויקיפדיה, שאלתי את עצמי, ולא כל כך הופתעתי לגלות, שלא הרבה. מעל לכל ריחפה איזו שטחיות ורשלנות. "הויקיפדיה של זה פתוח לי כרגע", אמרה שלי כשתיקנה פרט מסוים שציינה קרן. זאת מצידה כינתה את דיוויד כורש, שככל הנראה אנס נשים רבות מהכת כ"בחור כזה שנראה סבבה", ואחרי תיאור של פוליגמיה ויחסי מין שנכפו על הנשים בכת הוסיפה "הם חיו ככה בפנאן שלהם".

אגב, כדי שתדעו ש"גם דיוויד מת שם. היה קטע מצחיק...". אפילו את שם העיירה Waco (ווייקו) שבה התרחש האירוע לא הגו נכון.

אולי זה פשוט עניין סגנוני, ניסיתי לשכנע את עצמי, אבל גם כשזיהו בעצמן טעות לא טרחו לחזור אחורה, למחוק ולהקליט את הקטע מחדש.

קרן ושלי מקבלות נקודות זכות על החלוציות, האומץ והיוזמה, אבל ברגעים מסוימים הייתה לי הרגשה שמדובר בקטע קריוקי שנכלל בפלייליסט מקצועני.

אפשר למצוא את "בואי נדבר רצח" בכל אפליקציות הפודקאסטים או באתר https://letstalkmurder.podbean.com/

הפרק על דיוויד כורש: https://letstalkmurder.podbean.com/e/david_koresh/

|

כמו השניים שקדמו לו, גם החלק השלישי של פרויקט הקאברים "צו השעה" רחוק מלהסעיר. לפחות הוא סיפק קצת שפיות למוזיקאים המושבתים כאן | אמיר שוורץ | 3 כוכבים

כבר עשרה חודשים שאין ממש תרבות בארץ. מצבה של תעשיית המוזיקה המקומית – שגם בימים נטולי נגיף רחוקה מלהיות מזהיר – הורע שבעתיים. לכן צריך להוקיר כל יוזמה שמאפשרת לה להתקיים, חרף הנסיבות.

אחת מהיוזמות החשובות האלו היא פרויקט "צו השעה" של הקרן של ענבר ומריוס נכט שלקחה על עצמה לממן הקלטה והפקה של עשרות קאברים לקלאסיקות עבריות, והוציאה לא מעט מוזיקאים, טכנאי אולפן, מפיקים ואת המערך התומך שלהם לכמה רגעים ממעגל החל"ת. לא כל השירים שהופיעו בשני חלקיו הראשונים של הפרויקט הרשימו, אך המטרה חשובה בהרבה מהתוצאה. ובכל זאת נולדו כמה ביצועים נהדרים ובהם הגרסה של איה זהבי פייגלין וג'ין בורדו ל"ואלס להגנת הצומח", דני סנדרסון שטיפל יפה ב"חידה את לי" ומעל כולם וכולן – רבקה מיכאלי, חנה לסלאו, מיקי קם ותיקי דיין שהבריקו ב"יכול להיות שזה נגמר".

לאור ההצלחה – ובעיקר הודות ללב הרחב של הזוג והקרן - מגיע כעת "צו שלישי", חלקו השלישי של הפרויקט, ובו 14 שירים. גם כאן העורכים הקפידו שלא לקפח אף ז'אנר, מגדר, מוצא וגיל. למרבה הצער גם הפעם התוצאה רחוקה מלהסעיר או להתקרב לפסגות שפיארו את אלבומי "עבודה עברית" – האבא הרוחני של "צו השעה".

זה נפתח עם ביצוע יפה אך מעט טכני של יעקב שוואקי ל"אלוהים נתן לך במתנה" של איתן מסורי שהפך כאן ל"אלוקים" - בכל זאת, מדובר בשלמה ארצי של המגזר הדתי (הגיע הזמן שתכירו). הסטריליות הזאת ממשיכה גם אצל משה פרץ ב"אני גיטרה" של בני אמדורסקי. בניה ברבי ודניאל זמיר מתמודדים עם אתגר גדול אף יותר – "וידוי" של יהודית רביץ. אך גם הם רק יוצאים ממנו בשלום מבלי להפתיע באמת. ארקדי דוכין ונופר סלמאן דווקא לא חוששים לעדכן את "חור בלבנה" של רוקפור אך התוצאה טובעת בים של סלסולים ואלקטרוניקה. מצבם של רותם כהן וקובי אפללו רע אף יותר ב"לא יכול להוריד ממך את העיניים" של מאיר אריאל שהפך למין רגאיי לטיני נמרח.

זה משתפר בהמשך עם "כשאת עצובה" של עמיר בניון שהפך בעזרת לינט, אלי לוזון ופירקת אלנור לחגיגה ערבית מרטיטה. ערן צור ויפעת בן צור לוקחים את "למחרת" של יהודית רביץ לטיול טריפ הופ אפל ומעניין. רמי פורטיס מכניס אנרגיות דומות (וקצת יותר כעס) ב"מלנכולי" של החברים של נטאשה, בעוד רגע מרענן – ויחסית נדיר פה.

היהלום האמיתי מגיע לקראת הסוף עם ביצוע נקי, פשוט, מבריק וג'אזי של יוני רכטר ואסתר עופרים ל"ציפור שנייה" המעט נשכח של סוזן ופרן. ולאחריהם מצליח תומר בר (שם טוב האבי) לקחת שיר מעט מרגיז כמו "קול גלגל" של שוטי הנבואה ולצקת לתוכו תועפות של גרוב מדבק ונכון. אולי האנרגיות שלו מלמדות שחלק מהמוזיקאים והיוצרים שלנו כבר מסוגלים להביט אל האופק ולהתחיל לראות שם קצה של שגרה.