45 זה הגיל שבו אפשר להתחיל

נדמה לי שזה לא יכה אתכם בתדהמה אם אומר כי אינני אדם נאה במיוחד. אתם יודעים, יש לי אף קצת בעייתי והכל. אבל חרף זאת, תמיד התגאיתי בכך שאינני מזיע ואינני נוחר. זה משהו ששמחתי בו מאוד. אני זוכר בחתונות בנעוריי שהייתי מביט בחמלה מסוימת בכל מיני אנשים במעגל הריקודים, אלה שהחולצה ממש נדבקה להם לגב בגלל זיעתם, או אנשים שלחצתי ידם ושמתי לב שהיא לחה. אני פשוט לא מזיע. גם כשאני עושה ספורט בחום - אגב, דבר שלא קרה מעולם - אין לי זיעה.

כך גם בסוגיית הנחירות: תמיד התגאיתי בכך שאיני מהנוחרים. אף פעם לא נחרתי. אבא שלי אמנם האשים אותי לחרדתי שאני נוחר, זה היה בסוכות כשישנו יחד בסוכה, אבל זה היה מהלך קומי בלבד. מה שקרה זה שאמא שלי סיפרה בבוקר החג ששמעה נחירות מהסוכה, ואבא שלי טען שזה אני. בלילה הבא הוא נרדם לפני, כך שזכיתי לשמוע את נחירותיו, והבנתי שהוא חמד לי לצון. אני חייב לציין כי אבי היה נוחר בהנאה כזו, שלפעמים היה נדמה לי שהוא מתחיל לנחור בטרם הוא נרדם כדי לחמם את עצמו ככה לפני השינה. בבוקר שלאחר מכן אמרתי לאבא שלי, ואני מצטט, כי הטעות במקור זכורה עד היום במשפחתי: "אתה אמרת שאני נוחר, אבא? אתה כל הלילה החשרת לי את האוזניים עם הנחירות שלך!" 

בישיבת ההסדר היו איתי בדירה שני נחרנים. אני זוכר שדודה שלי נתנה לי טיפים גרועים להתמודדות עימם: תלחץ למי שנוחר על הבוהן של הרגל, היא אמרה לי. אלוהים יודע למה ניסיתי בכלל. זה בעיקר היה מוזר, אבל את הנחירות זה לא הפסיק. אולי תגיד למי שנוחר להתהפך, היא ניסתה עצה אחרת. בזה היא צדקה. להווי ידוע כי שינה על הגב מעודדת נחירות. אז אמרתי לנוחרים להתהפך. הבעיה הייתה שהם קמו והתהפכו לצד של המיטה, כלומר שמו את הראש בצד של הרגליים, במקום פשוט לעבור לישון על הבטן. בשלב מסוים פשוט שמנו את שני הנוחרים בחדר משותף, ואטמנו את החדר שלהם בלילה. הם חגגו שם בפנים, קונצרט נחירות כזה לא היה בציון מעולם. דואט לילי בלתי פוסק של נחירות קצובות ולעיתים מתעצמות, זה היה באמת קברט יוצא דופן.

באופן אישי לימדתי את עצמי להירדם עם כאלה שנחרו לידי בנחירות קצובות. שיכנעתי את עצמי כי יש משהו במונוטוניות של הנחירה שהופך למדיטטיבי. הייתי מתרגל לרפטטיביות של הקולות, ונרדם כאילו היו שיר ערש. הבעיה הייתה עם אלה שלא היה בנחירות שלהם מקצב. שלא היה להם סיפור. במקום משהו קבוע שאפשר להתרגל אליו הם היו נוחרים באופן מתעצם, מתחילים חלש ומגבירים, ובשלב מסוים אתה אומר לעצמך: משהו פה יתפוצץ בסוף. הנחירה מתעצמת, ובסוף כל הגוף יתפורר לרסיסים. נהיה מצב שמהסקרנות לא נרדמתי. פחדתי להפסיד את הדרמה הנחירתית הזו. 

אבל כל זה נגמר: קוראים לי חנוך דאום, אני בן 45 השבוע, ואפרת טוענת כי הצטרפתי למשפחת הנוחרים. 

אוי מה היה לנו. 

חוץ מכבודכם, קהל קדוש, ובאמת אשתדל להתקדם בטור ממקום אסתטי ובוגר, אבל מלבד הנחירות, גם זה נושא שראוי להעלות לתודעה: ממרומי גילי ובהתקדש עליי יום ההולדת ה־45, אני חש חובה להתנצל בפני המבוגרים שבילדותי שפטתי לחומרה על כך שהם מפליצים בפומבי. הריני מבקש את סליחתכם על הלעג שהיה בליבי כלפיכם. לא הבנתי בזמן אמת את העניין הזה. לא קלטתי מדוע אני הולך כנער ברחוב ולפתע איש מבוגר מלפניי מפיח בקול. באיזה קטע, חשבתי לעצמי תמיד? מדוע אתה מרשה לעצמך לחצרץ כך מאחוריך, אדוני?

מה שלא הבנתי אז ואני מבין לצערי היום, זה שיש גיל שאין לך כבר את הכוחות להתאפק. היום אני יודע כי יש גבול לכמות הנאדים שאדם יכול להחניק בימי חייו. מחילה מכבודכם, אני מתנצל בשנית, אבל זה נושא שצריך לדבר עליו: אנחנו, בני ה־45, שוב לא מסוגלים לחסום כל פוק כבעבר. בזמן הזה, כשגופנו רפוי ומקומט וסוחב עימו טראומות של ארבעה עשורים וחצי, קורה מעת לעת שאנחנו יושבים בסלון וקול נשמע מאחורינו. וזה לא בדיוק שאנחנו לא שולטים בסוגרים. זה לא ממש חולשה פיזית בלבד, מעין רפיון אחוריים שמתפתח עם השנים.

חשוב לדייק את זה ולהיות הוגן: אני לא חושב שפי הטבעת שלנו בהכרח פחות מסוגל לחסום את התרועה הזו, אלא שמשהו בכוח הרצון שלנו נשחק.

זו האמת, יקיריי: בגיל 45 אתה כבר לא נחוש מספיק לעצור את הפלוץ הזה. בגיל 45, אחרי שחצית את גיל ההתבגרות ושירתָּ בצבא, התברגת בעבודה, עשית קריירה וגידלת ילדים מאפס עד שאלה צמחו כתיישים, שוב אינך במצב לגייס את המשאבים הנפשיים הדרושים כדי לא להפליץ. גיל 45 הוא גיל כזה שבו אתה כבר מי שאתה, אתה איש כזה שאין לו מה להפסיד, ואיש שאין לו מה להפסיד - אין לו גם את המוטיבציה הדרושה כדי לחסום פוק המתדפק על שעריו. 

מחילה שאני עוסק בקולות שיוצאים מן הגוף, אבל בואו, כן? בשבוע שעבר ראיתי עשרות אייטמים, באמת עשרות, על כך שהייתה איזו תקלה בשידור הפסטיגל. הכל נכתב באווירה של אללי לנו, מה קרה פה ואיזה נורא ואיזו שערורייה ואוי מה היה לנו, ואף אחד לא חשב להגיד: תירגעו כבר, אלוהים. הפסטיגל הזה לא קורה עכשיו, זו קלטת שצולמה זה מכבר, אז מה פאקינג יקרה לכם, הורים בכיינים, אם תגידו לילדים שלכם שיושבים מול הטלוויזיה כבטטות, שימתינו בסבלנות, יען כי יש תקלה וזה מיד יסתדר? מה האסון הגדול? ממתי נהיינו כל כך היסטריים ומה זו החרמנות התקשורתית הזו לדווח בכל מחיר על "שערוריות", גם כשהשערורייה היא שילד בנס־ציונה יראה באיחור של חצי שעה את נועה קירל רוקדת? אז בעולם שבו ילדים שצריכים לחכות חצי שעה כדי לצפות בפסטיגל הם "חדשות", גם נפיחות ונחירות הן נושאים שיש לדון בהם.

שבת שלום.