שודדי הזהב הירוק
כשהמחיר בסופר מטפס ל–20 שקל לקילו, העבריינים מבינים שבמטעי האבוקדו הכסף דווקא כן גדל על העצים | אולי גם בגלל הקורונה הכלכלית, גניבות הפרי זינקו השנה ב–90 אחוז ועלו מדרגה: עם חוליות מקצועניות, תצפיות שטח ורכבי מילוט גדושים בטונות של סחורה | החקלאים מצידם למדו איך להרים רחפני שמירה ולהנמיך ציפיות מהמשטרה | "אתה קם בבוקר, רואה שפירקו לך חלקה ויודע שאף אחד לא יעזור", מסכם אימרי מקיבוץ ברקאי. "הילדים שואלים: אבא, למה אתה נלחם לבד?"
מגדלי אבוקדו זה עם קצת משוגע.
נוסעים באוטו, שני מגדלים ואני, בין המטעים של קיבוץ ברקאי. יש פה חתיכת חלקה. יותר מ־1,000 דונם אבוקדו. באוטו איתנו ארבעה כלבים. שניים על הנהג, אחד קופץ בין המושבים, רביעי צועד הפוך על התקרה. הגיוני בסך הכל. הכלבים האלה הם אותה משפחה. זה הדוד של ההוא, ההוא נכד של ההיא, צריך לשרטט עץ שורשים כדי להבין, וכמעט לכולם שמות של זני אבוקדו. פינקרטון, פוארטה, אטינגר, כאלה. עכשיו עזבו שהם בלי חגורות בטיחות, בין הכלבים של האבוקדו יש משקעים. קודם, כשעובדי המטע ישבו לאכול, הם רבו ביניהם. חשפו שיניים, היה צריך להפריד. נשאר רק להתפלל שבאוטו לא תתלקח מהומה כזאת.
בקיצור, מרימים הנדברקס. יורדים מהאוטו. והופ, ארץ אחרת. כמו נסיכות נפט, רק של אבוקדו. מזרחה, מערבה, באופק, הכל ירוק. 70 אלף עצים בערך. אימרי קייטס, מנהל ענף הצומח בקיבוץ, מנצל את ההזדמנות להסביר על הזנים. יש את האטינגר עם הקליפה החלקה. וההאס שהוא יותר קטן. ופינקרטון שהוא מחוספס. אחד קוטפים בדצמבר, אחר באוקטובר. זה פרי עם זנים רבים שמתפרסים על עונה ארוכה.
תגיד, כמה אבוקדואים זה קילו, אני קוטע אותו. "שלושה, ארבעה, תרגיש בעצמך", הוא דוחף ליד אטינגר של 300 גרם בערך, וממשיך: "עשרה אחוזים מהעצים פה זה פינקרטון, זה זן שמפרה את האחרים". כמה אבוקדו מוציא כל עץ, אני שוב מתערב. "אחד כזה בסביבות ה־20, 30 קילו", קייטס מצביע על עץ רחב לידנו, בגובה שלושה מטרים.
הבן אדם בטח חושב איזה שאלות יסודיות, אבל בראש מסודרות לי טבלאות אקסל. אתמול ב"חצי חינם" במערב ראשון, ליד האבוקדואים, היה שלט: 20 שקל לקילו. סליחה 19.99. ישר נתתי פנייה חדה לתפוחי אדמה ולסלק. והבן אדם, כמה אמר? 70 אלף עץ בערך. נכון, אמר בערך.
יש שניים וחצי מטרים בין עץ לעץ, חמישה מטרים בין כל שורה. קייטס אומר שזה יחסית צפוף. אי־אפשר לדחוף עוד אבוקדו. זה לא משנה את המסקנה: אלה עצים של שקי זהב, מה שיש פה. מארקים. שטרלינגים. עצים של צ'קים לא דחויים. הבן אדם קצת משקה, גדלות לו טלוויזיות סוני על העץ. מגיעה העונה, קוטף אייפונים. עוד עונה, אייפדים.
יש רק בעיה אחת עם כל גן העדן הזה. ושימו רגע בצד את העובדה שהחקלאים כאן משקיעים המון ומקבלים רבע מה־20 שקל לקילו, או כמעט חצי אם זה הולך ליצוא. הבעיה היא שאת מה שיש על העצים, גם אחרים רואים. מגדלי האבוקדו סובלים ממכת גניבות קשה. בודדים, חוליות, מקצוענים, חובבים. זה קורה כל הזמן. בעיקר בשנה כזו שבה יבולי האבוקדו נפגעו מהחמסינים, והמחירים באטמוספרה. ההפסדים לחקלאים מסתכמים בסכומי עתק. קייטס מעריך בין 250 ל־350 אלף שקל את ההפסד השנתי הממוצע שהוא סופג פה. ואם מביאים בחשבון שהוא לא לבד, זה מצטבר לעשרות מיליונים. יש חקלאים שהפסיקו לפנות למשטרה. אין טעם הם אומרים. "בזמן שאנחנו מדברים כנראה מישהו גונב לי מהמטע", מוסיף מגדל אבוקדו מהצפון. אחר מספר שהפסיק להסתובב עם אקדח. כי ממילא יגנבו, אז למה להסתבך בירי על מישהו ולשלם מחיר. כבר היו דברים מעולם.
פחות מטון, לא באים
זה יכול להיות כמובן יותר גרוע.
במקסיקו, בירת האבוקדו, ההיסטריה סביב התעשייה שמגלגלת שם כמה מיליארדים בשנה הביאה למעורבות הקרטלים ולערימות של גופות. אצלנו רק גונבים. ולא בקטע סימלי.
"בית משוגעים אחד גדול", יובל בירנבאום פולט נשיפה, "זו העונה הכי קשוחה שלנו. שנה מטורפת". בירנבאום, 32, הוא מנהל התחום המבצעי בצפון של השומר החדש, ארגון שהוקם כדי לשמור על אדמות המדינה ומפעיל כאלף מתנדבים באזור בתחום הפשיעה החקלאית. "אבוקדו הוא התוצרת עם הסיכון הכי גבוה היום. הגניבות במסות. ואנחנו עובדים, לא תגיד מטע מופקר. תצפיות, מארבים, פטרולים, מצלמות".
קצת רקע. יש שני סוגי גנבים. או שני סוגי מפגעים, אם להשתמש בשפה של אחד ממגדלי האבוקדו הגדולים בארץ. "יש את המפגע הבודד", הוא מתאר, "אבא וילד, מטייל שממלא שקית, מישהו שעושה ג'וגינג ליד המטע, אומר, 'מגניב, ניקח שניים לארוחת בוקר'. כמו שתיכנס לחנות כלי בית, תיקח ואזה. הסוג השני זה גניבות מאורגנות. חוליות. באים באזור הדמדומים כשאנחנו מסיימים לעבוד, חור יפה בגדר, ממלאים ושלום על ישראל. וככל שיש יותר ביקוש בשווקים, המקצוענים יבואו יותר".
"עליית המדרגה זה החוליות המתוכננות", מוסיף בירנבאום, "הם לא באים בשביל פחות מטון. עושים סיור שטח. מאיפה ייכנסו, מאיפה ייצאו. עובדים נקי, עם כפפות, מסכות, כובעים. כמו שבן אדם פורץ לדירה. יש רכב תצפית, יש צוות שעובד בערב או בלילה עם פנסים. יש אנשים שקוטפים, ממלאים שקים. אחר כך העברה של השק למערום. אחר כך לאוטו מילוט. ואז שינוע. זה פס ייצור. ובעסק הזה השטחים עצומים, קשה לשלוט, גם עם רחפנים. אם הורידו לך שני טון בלילה, זה וואחד שטוזה".
לשומר החדש יש תיעודים בערימות. תמונות, סרטונים. הנה למשל דיווח טרי מהשבוע מטעם חקלאי מאזור השפלה. נכתב בו על "גניבות בלתי פוסקות, שמתגברות בתקופת הסגר", ומתואר אירוע שבו גנב אבוקדו שנתפס על חם ניסה לדרוס את אחד מבני המשק. והנה, דיווח על פרצה שהתגלתה בגדר ליד בנימינה, ואבוקדו שהוחבא מאחורי צמיג לאיסוף מאוחר. ותמונות מלפני חודש של מטע בחבל עזה, שבו גנבים שאותרו נמלטו והשאירו מאות קילוגרמים בשטח. ובאותו מקום ניסיון גניבה אחר שסוכל ודיווח על גנבים שניסו לדרוס מתנדבים.
"לפחות פעם בשבוע אני מקבל דיווח על אירוע", בירנבאום אומר. "יש ים אירועים לא מדווחים. ויש ים אירועים שהחקלאי לא יודע עליהם אפילו. אם גנבו לו 100 קילו, לא בטוח שיידע. יש אלמנטים של אבטחה באבוקדו כמו במתקן שב"כ. גדרות, מצלמות, רחפני יום ולילה. אני יודע על חקלאים שקוטפים פרי לא בשל לפני שייקחו להם. שמעתי סיפורים שגנבו מחקלאי גם מיכלזון, כלי גובה, כדי לקטוף מלמעלה. עזוב, אין גבול לחוצפה.
"ואני לא מדבר על אלה שפשוט עוברים וקוטפים. תחשוב היית פותח סופר, וכל חודש יורדת לך מהמדף סחורה ב־5,000 שקל על פארש. כי במנטליות הישראלית אנשים נכנסים, לוקחים שני קרטונים חלב. באיזה עולם זה קורה? סע לניו־זילנד, טיילתי שם. יש לך שם חוות בלי אף בן אדם. מחוץ לחווה דלפק. אבוקדו, תפוזים, מה שמגדלים, שקית מוכנה. כתוב לך ארבעה דולר. אנשים לוקחים, שמים כסף בקופה, ממשיכים את היום. פה בארץ ייקחו את האבוקדו, עם הקופה, עם השולחן, עם השלט. הזיה".
קיבוץ גליל ים, שבוע שעבר. גנב אבוקדו נתפס על חם במטע. התמונות מהזירה חריגות, גם ביחס לחגיגות בענף. רואים בהן 680 קילו דחוסים בתוך אוטו. בגז', מושבים, עד הגג. יש מצב שגם בתא כפפות דחף כמה.
זה נראה כמו מישהו שאוהב במיוחד אבוקדו. אבל חבורת החקלאים שאני פוגש בקיבוץ ברקאי, קובעים שלמישהו הזה אין מושג. פאדי, שאחראי על תשתיות המים, אומר שעם כל הכבוד, באוטו כזה, מאזדה 3 כסופה, לא באים להעמיס. "רק האבוקדו שווה יותר מהאוטו", הוא מגחך.
"הוא גנב אבוקדו מזן ריד לא בעונה. הוא ישחיר, אין לך מה לעשות איתו", אימרי מוסיף, "אנחנו קוטפים אבוקדו לפי אחוזי שומן. עושים בדיקות. לוקחים עשר חתיכות למעבדה. לא מוכן, מחכים. עסק מסודר, לא פרטץ'".
אי־אפשר לעשות מזה ריבה או משהו?
"שום דבר. הוא מתכווצ'ץ'", אימרי מדגים עם הידיים אבוקדו מפונצ'ר.
6,500 שקל לדונם
אנחנו בזולה של חקלאי הקיבוץ. זו שליד המשרדים והדולבים, מכלי הענק שבהם מאוחסן הפרי. באוויר עננת חנק מהרפתות ממול. אם הייתי יודע, הייתי מביא בושם מתנה, ז'אן פול גוטיה לפרות. יש פה ספה, קמין ושולחן עץ רעוע, שקודם היו עליו חביתות, פסטרמה, ואתם יודעים עוד מה. זו ההפסקה שאחרי הקטיף. 13 טונות נאספו היום.
הקיבוץ הזה, מרחק נגיעה מבאקה אל־גרבייה וחדרה, מתברך גם בחיטה ובננות. אבל אבוקדו זה הסטאר. כ־90 אחוז מהגידולים פה. ועכשיו מוסיפים 100 דונם. זה מהענפים הבודדים שמאפשרים לחקלאים להתפרנס בכבוד, מספר אחד המגדלים. רק שכאן זה קיבוץ. אני שואל איך זה מתחלק בעצם, הרווחים מהאבוקדו. "זה כמו טלוויזיה", אימרי משיב, "כולם יושבים מסביב ומסתכלים, אף אחד לא מבין איך זה עובד".
מצחיק פה אבל גם עצוב. כי כשהאיש גדול הממדים שנולד כאן בקיבוץ, בן 50, מגיל 14 בשדות, עם חולצה אפורה ודגמ"ח שגדולים עליו, וכובע מצחייה ומשקפי שמש קבועים, כשהאיש הזה מתאר את העבודה במטע - אפשר להרגיש שזה בא לו מבפנים. ולהבין כמה זה מתסכל להתעורר בשש בבוקר מלא להט ולגלות שמישהו שלא שתל, לא גזם, אפילו לא טרח להתפלל לגשם, היה פה בלילה לפניך וקטף מהעץ את השליחות שלך.
"עצים זה כמו ילדים", אימרי מתאר, "כל יום צריך לבוא אליהם, לראות מה שלומם. יש מים, חסר מים. כשהם שתילים צריך לנקות עשבייה סביבם, לקשור אותם, להלבין, כמו קרם הגנה. ואחר כך גיזומים, ריסוסים, להוציא ענפים יבשים, שהעץ יתחדש, חייב להיות ירוק, קטיפים כמובן, לא נגמר".
"ואז, כשאתה קם ורואה שפירקו לך חלקה", הוא ממשיך, "אתה מאבד רגליים וידיים. חרא הרגשה. ואתה יודע שכמו שזה מתנהל במדינת ישראל, אף אחד לא יעזור לך. ואתה לבד. בסוף־בסוף, אנחנו החקלאים נשארים לבד. אנחנו והגניבות האלה".
"בסוף התסכול זה לא מהגנבים הגדולים", מוסיף מגדל אבוקדו אחר מהצפון שיושב איתנו, "התסכול הוא מכל השרשרת: הסוחרים שקונים מגנבים, בתי המשפט שלא מרתיעים, המשטרה שמנסה אבל לא מספקת מה שצריך".
מדברים, מדברים, פתאום קרייסס. אימרי מקבל דיווח שעדר פרות פרץ לאבוקדו. "זה למעלה בהר, יש שם שתילים קטנים", הוא מזניק את הפועלים לשטח, "בלי סוף צרות. חותכים גדרות, שוברים ברמדים (מדי מים). פרות עכשיו, גנבים אחרי הצהריים. אני לא שוטר, אני מגדל".
ואז הוא מצביע שמאלה, אל השירותים. "פתח ת'דלת, 'סתכל בפנים", הוא מבקש. על הרצפה ערימה גדולה של שקי בד. אלה שקים ששימשו גנבי אבוקדו והושארו בשטח ריקים. או הוסלקו מלאים בפרי לאיסוף מאוחר. "זה מהחודשיים האחרונים. כשיהיו עוד, נפרוס על האדמה, ונצלם מלמעלה עם רחפן, נעשה מיצג", אימרי מודיע בציניות. "שתבין, כל שק כזה, 70 קילו. הגנב יקבל נגיד חמישה שקלים לקילו. והוא לא עשה כלום בשביל זה. לגדל דונם אבוקדו עולה 6,500 שקל".
רבים מסיפורי הגנבות לא עוסקים בשקים, אלא בדולבים שלמים. המגדל מהצפון מציג סרטון מליל שישי שעבר. רואים בו משבצת חקלאית של כמה עשרות מטרים. והנה, בתוך האפלה, טנדר חולף מול מצלמת האבטחה, מנקודה אחת לשנייה. מה רואים, אני שואל. "תסכול, זה מה שרואים", הוא מניף ידיים לצדדים. "אתה רואה שהאחורה של האוטו יורד והקדימה עולה? לפי הזווית, אני מעריך שיש בו טון וחצי אבוקדו".
"הנה דליים, הנה שק, הנה עוד שק", הוא מדפדף בנייד, ממשיך להציג תמונות. "זה מעסיק אותך ביום ובלילה. כל סיבוב עם האוטו אתה מגלה משהו חדש, פרצה חדשה. אומר, 'בוא'נה היו פה'".
אימרי: "הם שמים שמיכות על גדרות להעביר שקים, או באים עם טנדר, עושים רוורס על הגדר, מעמיסים וגונבים. יש מקומות שמגיעים עם שופלים, מכניסים משאיות וגונבים. גם זה היה, אצל קולגות שלי. אנחנו עובדים עם מה שאפשר, כולל רחפנים, לא אלה שיורים. בסוף אנחנו שומרי חוק. אני לא עושה מה שבא לי. אחרת לא היו גונבים לי".
אחד נתפס, עשרה חומקים
זה היה אירוע שנצרב. מהסוג שממשיכים לראות בראש גם אחרי שהסתיים. בזמן סיור במטע, לפני כשבועיים, יום חורפי, בוץ מסביב, ערן בן יאיר זיהה חבורה שעסקה בקטיף אבוקדו. היו שם שלוש נשים, אחת מהן עם תינוק. "כזה דבר לא ראיתי", הוא משחזר, "מצד אחד כעסתי. מצד שני צביטה. נשים מהשטחים, נראות עניות, לא לכולן נעליים, בתוך הבוץ. בהתחלה הן ברחו, ואני אחריהן. תוך כדי הן חצו נחל זורם, משהו שלא דמיינתי שאפשר לחצות. עם הבגדים, ועם התינוק ועם השקיות אבוקדו. מישהו אסף אותן, ואז עובד שלי חסם להם את האוטו, וגם הגיעה ניידת משמר הגבול. תפסנו כמאה קילו אבוקדו. זו הייתה תחילת עבודה. יכול להיות שהיו יוצאות עם 700 קילו. ואם לא הייתי תופס, אולי היו חוזרות.
"ביליתי עד שבע בערב במשטרת זכרון יעקב", הוא ממשיך, "הגענו יחד, אני, הבנות והמפעיל, והלכנו יחד הביתה. הם אפילו לא הופיעו לחקירה אחר כך. אני לא בטוח שייצא מזה משהו. הרבה פעמים זה נגמר בהסדר פיצוי, וגם זה במקרה הטוב" (מג"ב: "האירוע מוכר, ההליך החקירתי נמשך").
בן יאיר, 41, תושב קיבוץ גלעד, מנהל מטעים בגרנות, תאגיד קיבוצים באזור עמק חפר ומנשה. 2,000 דונם אבוקדו יש שם. הרבה עצים להתחבא מאחוריהם. "אם הייתי רוצה לגנוב פה, הייתי עושה את זה בקלות", ערן מודה, ומגלה שבתקופה האחרונה נגנבו לו שתי טונות. על כל גנב שנתפס, הוא מעריך, עשרה חמקו. "אין שבוע שאנחנו לא קופצים אחרי אנשים שממלאים שקים", הוא מוסיף, "המחירים גבוהים, אנשים עושים את המתמטיקה. לא יודע, אולי זו הקורונה. אנשים בבית, בלי פרנסה. ואין הרתעה".
אני עובר, אקראית, על גזרי דין שנוגעים לגניבות אבוקדו מאורגנות מאזור השנתיים האחרונות. הנה פה, מישהו שהשתייך לכנופיה שפשטה על מטעים בקיבוץ דור עם רחפן, משקפת, רובה דייג ושקים ריקים, שהתמלאו ביותר מטונה סחורה. העונש שלו הוא שישה חודשי עבודות שירות, נוסף לקנסות ולחילוט הרכב ששימש לגניבה. וזה מישהו עם עבר פלילי כבד. השותף שלו למעשה קיבל אפילו פחות. והנה עוד גזר דין, מישהו שגנב עם אחרים יותר מטונה אבוקדו מקבוצת שילר. העונש: עבודות שירות של חודשיים, וקנס 1,000 שקל. ועוד דוגמה. מישהו שיחד עם עוד שבעה פעל בצפון. רכבי מילוט, תצפיות, חלוקת תפקידים, מה שאתם רוצים. התוצאה: שש טונות אבוקדו גנוב, ומנגד שלושה חודשי עבודות שירות, ו־3,000 שקל פיצוי לחקלאי.
מג"ב הוא האמון על פשיעה חקלאית. בשנת 2020, לפי נתוניו, נרשמה עלייה בגניבות תוצרת חקלאית. בתחום האבוקדו מדובר בזינוק של כ־90 אחוז. "אנחנו נלחמים בעקומות האלה", אומר רפ"ק ראובן נאווי, קצין המודיעין של מג"ב, ומצביע על ירידה כללית של 40 אחוז בפשיעה החקלאית לאורך העשור.
"אנחנו מבינים את כאבי ליבו של אותו חקלאי, רואים את עצמנו בלחימה משותפת איתו, ומעודדים אותו להתלונן", נאווי מוסיף, ומתאר את העשייה ב־2020: 149 כתבי אישום בתיקי פשיעה חקלאית. רבות מגניבות התוצרת הקטנות, 60 בשנה החולפת, נסגרו בהסדר מותנה של פיצוי לחקלאי, ללא כתב אישום.
להרוויח פי שלושה בלפטופ
אבי אסתרסון, בן 65 ממבוא מודיעים, עלה ארצה ב־1973 מסנט־לואיס. מוזר. 47 שנה חלפו מאז. ועזבו שהמבטא האמריקאי לא נעלם לו, אסתרסון משום מה עדיין בהלם מהתרבות פה. "זה זר לי, מה אני אגיד לך, התרבות הזאת שמה ששלי שלי, ומה ששלך שלי", הטון שלו קצת מהורהר.
בהתחלה הוא שקל לגדל עזים וכבשים. אבל אז נמלך. עזים זה כמו טויוטות. מוצר גניב, רק בלי קודן. "אמרתי לעצמי, זה לשים את הכסף על קרן העז", הוא משחזר, "והנה, מתברר שגם האבוקדו, זה לא שהוא יורד לבד מהעץ וצועד לבגז' של הגנבים".
יש לו 45 דונם אבוקדו. זה לא הרבה אבל זה אורגני. יותר עלויות גידול, יותר הכנסות פר קילו. רק שהבלגן שלו לא שונה משל אחרים בענף. וזה עוד בשנה שבה מתנדבי השומר החדש מפטרלים מסביב ומפחיתים מהצרות אצלו. "לפחות פעם בשבוע יש לי פרצות בגדר", הוא מתאר, "זה לא נותן לך מנוח, המרדף. היו שנים שאחרי ארוחת שבת היינו מקימים אוהל גדול בין העצים, כל המשפחה, וישנים שם, להגן על המטע. היום אני כבר לא צעיר. יש פתרונות אחרים.
"היה לי מקרה לפני שנה, עמדו עם טנדר בחוץ, קשרו רצועה לענף גדול ומשכו. שברו רבע עץ, קטפו והלכו. עץ שישה מטרים. זה סוג הדברים שאתה משפשף עיניים. יש לי זן, ריד, שבעוונותיי נטעתי ליד הגדר. הרבה פעמים, שבוע לפני שאני מתכוון לקטוף, הוא נעלם. אתה רוצה לחשוב שבסוף העונה המחירים יעלו ותיהנה, אבל מישהו אחר נהנה. אני לבד פה אבל יש לי הרבה שותפים".
הילדים של המתנדב שעלה במלחמת יום הכיפורים ובחר לעבוד באדמה, חוו מקרוב את ההתמודדות של אבא, והמשיכו לעיסוקים אחרים. הדור הנוכחי מחפש חיים שפויים יותר, אסתרסון מסביר, ומוסיף שכל אחד מהילדים הלך לכיוון שעניין אותו.
אימרי מקיבוץ ברקאי לא יתפלא אם גם אצלו זה יקרה. וזה עצוב. כי הילדים הגדולים שלו נקראים קמה, שלף ודגן. לרביעי קוראים מלאכי. "בסוף, עם מה שמתרחש פה, מה אני משאיר לילדים?" אימרי לא מצפה לתשובה, "הם לידי, רואים מה שקורה. הילדים של היום לא מטומטמים. הם שואלים: 'אבא, אין לזה פתרון? איך זה שאתה נלחם לבד?' ילד כזה, למה שירצה להמשיך את הדבר הזה של החקלאות? ילך, יישב מול לפטופ, גם ירוויח פי שלושה ממני. עצוב לי להגיד את זה, אבל אני רואה את התהליך. צריך ממש לאהוב כדי לשרוד פה".
כשהוא אומר את הדברים האלה, טון הדיבור שלו יציב ולא נסדק, כאילו יש בו השלמה. ואם חקלאי צרוב קרני שמש כמוהו, שקודם הכריז שקשה לשבור אותו, השלים, וגם אין לו על זה בדיחה, כמו שיש לו על כל דבר אחר, יכול להיות שמתחבא פה מסר לכולנו. זה לא אומר שמחר עם אור ראשון הוא לא יתייצב בשדה. בתקווה שגם האבוקדו יהיה שם.
