זומי זומי ילדתי

אין ברירה.

אני מבצעת גיחת חירום לכיתה של שירה דקה אחרי הבידוד המי יודע כמה.

אני אוספת שוב ספרים מהארונית הקטנה בכיתה ג'2 וחוזרת הביתה בדרך לעוד ימים של זום מבודד.

שלום לשומר ביה"ס, למסדרונות השוממים, לכיתות הנטושות עם שאריות מילים על לוח מהיום האחרון שבו זכו כולם להיות קצת יחד בקפסולה.

שירה נתן מול הזום בבית

שולחנות וכיסאות, ארוניות עם שמות קטנים צבעוניים, פח ריק, קישוטים עייפים על קירות. כיתה נטושה בלי ילדים, כיתה בודדה מוכנה לסגר.

החיים ממשיכים במרחבים אחרים, בזמן שכל הילדים שלנו מבודדים. החיים חוזרים לשכון על כתפיים עייפות של הורים. אנחנו פה כדי להוכיח להם יום־יום, שעה־שעה, שהשמחה נמצאת בלב ולא במגרש המשחקים, במחשבות ולא במפגש עם חברים, בביחד של המשפחה הגרעינית במקום הביחד של חצר הגן ובית הספר, בשיחות קטנות ובחיבוקים גדולים במקום במפגשים ספונטניים של אחר הצהריים עם חברים.

המוח שלנו הוא איבר מופלא. הוא מסוגל לצייר ולייצר עבורנו מציאות חדשה, להתגמש, להתחווט, למצוא מוצא של פרשנות חיובית גם בימים שליליים, למצוא בחירה חופשית דווקא כשאפשרויות הבחירה כל כך מצטמצמות שם בחוץ. אנחנו יכולים בעזרת המוח המפותח שלנו לצחוק צחוק מתגלגל מדברים קטנים כשמתחשק, לבכות מהגדולים, ולדבר במילים את הביחד דווקא כשהלבד מאיים לכלות כל חלקה טובה.

ושוב אני מסדרת לה את הספרים על שולחן הזום, לא לפני שמזיזה את ערימות הכביסה שמוטלות עליו ומביטות בי בבוז רק כדי להזכיר לי שזה בידיים שלי לבחור שוב לא להרגיש בפעם הטריליון אמא לא מתפקדת.

שירה נתן בכיתה

ובזמן ששירה עומדת לצידי, אני לוחשת לחוברת החשבון: "אל תהיי עצובה, אנחנו מבטיחות לך שתחזרי שוב לארונית בכיתה. בינתיים ברוכה הבאה למשפחה שלנו, הנה שירה, זוכרת? היא תלמד איתך כל יום מהבית, טוב, אולי לא כל יום (אני קורצת לשירה, שגם בכיתה לא ממש רצה ראשונה לשלוף את החוברות מהארונית)... אני אמא של שירה ואני מבטיחה שהולך להיות לך נעים עם שירה בבית. את תלחשי לה מספרים, היא ממש תשמח כל יום לסגור אותך כשתסיים איזו משימה קשה במיוחד, ואני אגיש לכן כריך ופרי כשתהיו ביחד. את יודעת חוברת? אנחנו יודעות שאת תתגעגעי לחוברות החברות שלך, אלו של כל שאר הילדים בכיתה. כשייגמר הבידוד ואז הסגר, תוכלו לחזור ולהיפגש. אז אם יהיה לך קצת עצוב, ספרי לשירה, היא תמיד אוהבת לשמח חוברות עצובות שמרגישות שנמאס להן כבר מהכל". שירה מחייכת.

קחו אוויר הורים גיבורים, אנחנו שוב חוזרים לתפקיד הראשי, פלוס דמויות המשנה, פלוס ליצני החצר, פעלולנים, תסריטאים של שמחה במחזה שמישהו ממש שיכור כתב לכולנו.