היהודים באים

גאונות וחרדה // נורמן לברכט -מאנגלית: ברוריה בן־ברוך - כנרת־זמורה־דביר - 511 עמ'

קראו פרק מהספר באתר "עברית"

אלייזה דיוויס היא דמות די אנונימית בהיסטוריה היהודית. השפעתה, ככל שהייתה, התחוללה בממד העומק של הדברים, המצטבר, המתמשך. מעשה שהיה כך היה: כשצ'רלס דיקנס, הסופר האנגלי המפורסם בדורו, התגרש ומכר את ביתו, הוא שאל את אשת הרוכש, אותה דיוויס, אם תרצה לשמור את התכולה. היא בחרה כמה פריטים והוסיפה 20 לירות. בהמשך, נשארה עם דיקנס בקשר מכתבים, שהלך ונעשה אינטנסיבי מסיבוב לסיבוב. בשלב כלשהו, כחלק מניסיון לרתום את ארנקו לצדקה, עימתה אותו, במופע מרהיב של פסיב־אגרסיב, עם הטענה שישנן נגיעות אנטישמיות ב'אוליבר טוויסט'. דיקנס כפר באשמה והדגיש שיחסו לעם היהודי "ידידותי בלבד", ועל כן הוא גם ניאות לתרום את שביקשה. אבל לדיוויס זה לא הספיק והיא המשיכה ללחוץ על הנקודה. דיקנס חדל אמנם להשיב, אבל לימים שילב לראשונה ברומן שלו ('ידידנו המשותף') דמות יהודית, ואף שִכְתב את המהדורות הבאות של אוליבר טוויסט, כדי לנטרל רמיזות אנטישמיות.

את הפרק הנשכח והנהדר הזה בדברי ימי העם היהודי טוֹוֵה הסופר והחוקר היהודי־בריטי נורמן לברכט כמין מותחן, עד לסוף המפתיע. יש עוד כמה ממתקים כאלה ב'גאונות וחרדה', שמנסה לסכם את השפעתם של היהודים על העולם בשנים 1847 עד 1947 - אלא שהם הולכים לאיבוד בים של פרטים, דמויות, מעשיות. לופטגשפט.

פרק הזמן שבו מתמקד הספר שרירותי די במפגיע. הוא נמתח מרגע מותו של המלחין פליקס מנדלסון, שבעיני המחבר נושא בחובו משמעויות סמליות, ועד רגע לפני הקמתה של מדינת ישראל, שהיא במובן מסוים "קץ ההיסטוריה" של העם היהודי. כמתבקש, 'גאונות וחרדה' עוסק בכל הלהיטים הגדולים של התקופה, כמו מרקס, פרויד, איינשטיין וקפקא, אבל לצידם משבץ סיפורים של יהודים מוכרים פחות ולכן מעניינים יותר, כמו דיוויס או אלברט באלין הגרמני, שחולל מהפכה בתחום הספנות. לברכט אף מרחיק לכת ומייחס לו את המצאת ההמבורגר (ספינותיו יצאו מהמבורג), על סמך תחושת בטן.

אם כן, מחקר מדעי זה לא, אבל התחקיר מרשים. מאוד. סיפורים טובים גם לא חסרים. כל פרק סובב סביב שנה ספציפית ומתמקד בנושא מסוים או תמה חוזרת. לברכט עצמו מפציע מדי פעם כדמות בסיפור, כמין צומת אחד מני אינספור אפשריים של קישורים והצטלבויות בין דמויות - עניין בלתי נמנע כשמדובר ביהודים. אז מה הרבותא? התוצאה הסופית מפוזרת לחלוטין. מפוּררת. מין זרם תודעה מפוצץ בדמויות ובפרטים, שמתפרס לכל הכיוונים ועל פני כל הדיסציפלינות, ללא עיקרון מארגן ראוי לשמו.

בניגוד לנרמז מהכותרת, אין בבסיס הספר תזה או טענה; לא על גאונות, לא על חרדה, אפילו לא על יהדות. אמנם בפתיחה הוא ממשיג קצרצרות, בעקבות פרויד, מהי חרדה ואיך היא קשורה למצב היהודי, וביתר ספציפיות לפרצי גאונותו (בגדול, הצורך להבריק הפך עם הזמן להישרדותי). אבל אין לזה שום פיתוח המניח את הדעת.

גרוע מזה, הניסיונות של לברכט להפיח חיים בתיאוריה הקלושה מובילים אותו למקומות די תמוהים, כמו למשל הכתרתה פעם אחר פעם של כל התפלמסות הכי בנאלית כ"אופן חשיבה תלמודי" או קביעות כגון זו שאיינשטיין ופרוסט שאבו את תפיסות הזמן שלהם מהמקרא. לשיא מגיעים הדברים בכתב אישום מעט מגוחך כלפי פרויד על כך שנטל מהחוכמה היהודית כמה מעקרונותיו החשובים, מבלי לתת לה קרדיט הולם. הטינה של לברכט כלפי המאור הווינאי כה גדולה, משום מה, עד שהוא אינו מסוגל להוציא מתחת ידו את האמירה המתבקשת שפרויד גם שינה כליל את אופן החשיבה המערבי.

זו, לצד מעלותיו המסוימות, אולי הבעיה הגדולה ביותר בספר הזה: זהו חיבור היסטורי בלי שממש נוכחת בו ה"היסטוריה"; אין ציר זמן ברור שלאורכו מתפתחים הדברים, מה שאמור לסייע לקורא למקם אותם. במין הפנמה משונה של רוח התקופה ושל ההיגיון הניאו־ליברלי, הכותב מכביר ומכביר על סיפורי הצלחה של אינדיבידואלים, מבלי לספק את הרקע התרבותי והחברתי. לקראת סוף הספר זה משתפר מעט, עם כניסתה לתמונה של השואה.

וכשאין קריטריון ברור, גם הבחירות הופכות תלושות. למה הלובביטשר כן ובן־גוריון לא? מדוע פרנץ רוזנצוויג כן וגרשום שלום לא? והיכן ארנדט וולטר בנימין, שסיפוריהם האישיים מסמרי השיער מוזכרים במשפט, גג שניים? לשאלה האחרונה אולי דווקא יש תשובה. לצד פרויד, לברכט נוקט זלזול מופגן גם כלפי חכמי אסכולת פרנקפורט, ערש התיאוריה הביקורתית, מה שמעיד עליו הרבה יותר מאשר עליהם. מעיד מה? שהשוליים השמאליים של המחשבה כנראה מאיימים עליו. בהתחשב בעובדה שגם בינם לבין היהדות יש קשר פנימי חזק, זו לכל הפחות אירוניה, אם לא נושא למחקר בפני עצמו. •