שתף קטע נבחר

עיר אפלה על הגבעה

בשבוע הבא יושבע ג׳ו ביידן לנשיאות ארה״ב. תהליך העברת השלטון מעולם לא הוטל בספק ומעולם לא עמד בסכנה, עד לשישה בינואר. ניתוח מיוחד

אחרי שבועות של סקירה וניתוח אודות "מורשת טראמפ", נשברו הכלים ומורשתו של הנשיא ה-45 נצבעה בצבע חדש. שבועות שבחנו כאן את פועלו של דונלד טראמפ בארבע השנים האחרונות בזירה הפנימית והבינלאומית, בתחומי הפוליטיקה והמדיניות, ביחסו לתקשורת ולמזרח התיכון. ארבעה פרקים היו לסדרה, אך אירועי יום רביעי, 6 בינואר הובילו אותנו לפתוח פרק חדש, כשכל השאר נדחקים הצידה. המורשת של טראמפ תהיה, שלא בטובתו, זו של ה-6 בינואר, שזכה כבר לכינוי "מהומות הקונגרס". לרגעים זה נדמה כאילו הפרק של "בית הקלפים", שבו פרנק וקלייר זורעים פייק-ניוז כדי לסחוט ניצחון בבחירות, התחבר עם הפרק ב-"משחקי הכס" שבו צבאות בראת'יאון צובאים על הבירה. אלא שזהו לא פרק בסדרת דרמה, כי אם החיים של כולנו.

 

ארצות הברית מתגאה - ובצדק רב - על כך שהביאה לעולם את תהליך העברת השלטון באופן שליו (peaceful transition of power). התהליך הזה מעולם לא הוטל בספק ומעולם לא עמד בסכנה - גם לא כשמדינות הדרום פרשו מהאיחוד ונפתחה מלחמת האזרחים - עד יום רביעי. תנועות שוליים, בוז לממסד, תיאוריות קונספירציה - כל אלה היו בארה"ב לפני טראמפ ויישארו הרבה אחרי, אבל מעולם לא היה בארה"ב נשיא שקרא לתומכיו לעלות על בניין הקונגרס ולהפוך את תוצאות הבחירות בכוח הזרוע. רונלד רייגן טבע באחד מנאומי הבחירות שלו ב-1980 את המושג "העיר הזוהרת על הגבעה", אותו שאל מהברית החדשה, ביחס לארה"ב.

 

דגעדגע ()
"לא פרק בסדרת דרמה, כי אם החיים של כולנו".

 

הוא תיאר את המעצמה האמריקנית כמגדלור של ערכים, זה שהאור האידיאולוגי שהוא מפיץ משמש כמצפן וכמצפון לעולם כולו. ביום רביעי, כשאלפי מוחים, רבים מהם חמושים, כולל כמה שהגיעו עם חבל כדי לתלות את סגן הנשיא מייק פנס כמיטב מסורות הלינץ' ב-KKK, הסתערו על גבעת הקפיטול. על הגבעה, לא עמדה עיר זוהרת. עם תמונות שנראו כאילו נלקחו מ-"המטרה: הבית הלבן" או "השורד המיועד", וושינגטון לא הייתה העיר הזוהרת, אלא עיר אפלה על גבעה.

 

גב הנמר

בארבע השנים האחרונות הרפובליקנים "רכבו על גב הנמר". שמרנים מתונים התייצבו מאחורי טראמפ למרות שסלדו מסגנונו הישיר של האיש שחש בנוח מדי עם גילויים של גזענות ואנטישמיות (כמו באירועי שרלוטסוויל). ההסבר שלהם - ושל רבים מתומכיו של טראמפ, בארה"ב ומחוצה לה - היה שזה רק סגנון: "הוא מדבר לא יפה", "הוא לא נחמד", "הוא אומר דברים מזעזעים" אבל זה הכול שטויות, הם הסבירו. מה שחשוב זה שהוא יוריד מיסים, ימנה שופטים שמרנים, יכסח את איראן ויעביר את השגרירות לירושלים. טראמפ לא היה הנשיא ה״אסוני״ כמו שלעתים נוהגים לתאר אותו, אבל כנראה שגם איננו מלך המשיח, ויש לו יתרונות וחסרונות.

 

ישראל הרוויחה הרבה מאוד מנשיאותו ואי אפשר ולא צריך למחוק את הישגיו ומאמציו הראויים להערכה, אך אותן התמונות אשר מגיעות בשבוע האחרון מוושינגטון, מוכיחות את כוחו של סגנון, של שיח, של מסר. שיח מפלג והפצת שקרים מובילים רוח רעה - וכעת וושינגטון קוצרת את הסופה שטראמפ זרע. הדמוקרטים מצויים מאז בדילמה. הדחת הנשיא בפעם השנייה היא נקמה מתוקה ביריבם השנוא, אבל יותר חשוב מכך - היא מציבה קו אדום מובהק לכל תרחיש עתידי. לא יהיה יותר פוליטיקאי בארה"ב שיחשוב שבכוחו להניף יד על המוסדות הדמוקרטיים ולצאת מכך ללא מחיר ועונש. מנגד, טראמפ כבר על הקרשים. לחבוט בו שוב לא ממש יסייע להם לגבש את הרוב הדו-מפלגתי שהם צריכים על מנת לקדם את האג'נדה ארוכת-הטווח של ביידן בתחומי ליבה כמו אקלים, בריאות וכלכלה, ובטח שלא לצמצם את הפילוג ביניהם לבין הרפובליקנים. ביידן עצמו שייך למחנה הסקפטי ביחס לתוחלת ההדחה, ומעדיף שהקונגרס יתעסק בחקיקה ובאישור הקבינט המסתמן שלו.

 

הקבינט החדש

בשבוע הבא אמריקה תזכה לנשיא חדש ותצא לדרך חדשה. עם גיבוש הקבינט של ביידן, כדאי לבחון את הכוורת המדינית ביטחונית החדשה-ישנה שתקיף אותו: טוני בלינקן שר החוץ, ג'ייק סאליבן היועץ לביטחון לאומי, לויד אוסטין שר ההגנה, אבריל היינס ראש המודיעין הלאומי וביל ברנז כראש ה-CIA. אם השמות הללו מצלצלים לכם מוכר, זה כנראה כי כולם שירתו בממשל אובמה - סגן שר החוץ, יועץ ביטחון לאומי לסגן הנשיא, מפקד פיקוד המרכז האמריקני, סגנית היועץ לביטחון לאומי וסגן שר החוץ, בהתאמה. גם המקורבים "בדרג ב'", כמו תת-שר ההגנה למדיניות (קולין קאהל) וסגנית שר החוץ (וונדי שרמן) הם בוגרי הממשל הקודם. בשעה שביידן הקפיד על מידה מסוימת של גיוון דעות בבניית הקבינט שלו, בתחום המדיני-ביטחוני יש קונצנזוס לגבי המדיניות האמריקנית: מתן בכורה לדיפלומטיה ולעוצמה כלכלית, מחויבות לבריתות גלובליות ולקואליציות ונכונות להפעיל כוח צבאי כמוצא אחרון.

 

דונלד טראמפ וג'ו ביידן (צילום: ABACAPRESS, AFP)
דונלד טראמפ וג'ו ביידן.(צילום: ABACAPRESS, AFP)

 

בעוד שבישראל מודאגים מחזרה למדיניות של ממשל אובמה בתחומים כמו איראן והסכסוך - תחומים שבהם ממשלת נתניהו וממשל אובמה התעמתו לגביהם - תהיה זו טעות לחשוב שהממשל הנכנס יהיה "ממשל אובמה השלישי". ראשית, ביידן אינו אובמה. האהדה של אובמה לישראל הייתה שכלתנית, ונבעה מתפיסתו את זהות הערכים בין המדינות ועל כן, גם הביקורת שלו כאשר ישראל הפרה, לתפיסתו, את הערכים המשותפים האלו. במקרה של ביידן, ומאחוריו עשרות שנים של הוכחות, אהבתו לישראל איננה מגיעה מהראש אלא מהלב ומהבטן - והיא אהבה שאינה תלויה בדבר. שנית והחשוב יותר, כשם שלא ניתן לטבול באותו הנהר פעמיים, זאת כי הטובל אינו אותו הטובל והנהר אינו אותו הנהר, ביידן לא יוכל לשוב למזרח התיכון שהשאיר - הסכמי אברהם, החזרה של איראן לתכנית הגרעין, ההכרעה דה-פקטו בסוריה, מאבקי הכוח במזרח הים התיכון ודחיקתה לשוליים של הסוגייה הישראלית-פלסטינית הם רשימה חלקית של התמורות שעבר האזור מאז עזב ביידן את "מצפה הימים", מעונו הרשמי של סגן הנשיא. הנשיא הנבחר ואנשיו יודעים ומבינים זאת - ועל ישראל לעזור להם לגבש מדיניות שתותאם למציאות החדשה.

 

ברקע לכל אלו, הקבינט של ביידן יהיה הקבינט היהודי ביותר אי פעם: בלינקן, היינס, שרת האוצר ג'נט ילן, השר להגנת המולדת אלחנדרו מיורקאס, שר המשפטים מריק גרלנד וראש הסגל רון קליין. אם מביטים לרגע מעבר לבדיחות הרגילות ("זה קבינט או מניין?"), הרי שלפנינו הישג נהדר, במיוחד בממשל שחרט על דגלו הקפדה על גיוון בין שורותיו.

 

רותם אורג, עורך ראשי של הבלוג ״וושינגטון אקספרס״ העוסק בניתוח ופרשנות של פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית. אפשר לעקוב אחרי הבלוג בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים