"אני רוצה שגם בעידן הציניות של ימינו אנשים יאמינו באהבה"
בגיל 28, שי מיקה המציאה את עצמה מחדש כיזמית רב־תחומית שסוף־סוף השתחררה מכבלי "האח הגדול". אחרי שהחלימה ממחלת הקורונה שבה נדבקה במסיבת סלבס, היא מעצבת פיג'מות עם אחותה ומקדמת תוכנית הרזיה וחיטוב משלה למרות הביקורות המרושעות ברשת. גם העתיד נראה ורוד: ביום שאחרי המגפה היא מבטיחה להינשא לארוסה, מאור ויצמן, הנסיך עם עיני הדבש שכבש את ליבה ממבט ראשון
רק עכשיו, שישה חודשים אחרי שנדבקה בקורונה במסיבת יום ההולדת של הדוגמנית טיטי איינאו, חזר חוש הריח לנחירי אפה של שי מיקה יפרח. "בשבוע שעבר הרחתי אקונומיקה!" היא מבשרת בצהלה, "אבל ההחלמה עוד לא מלאה. אני מרגישה שהקורונה גרמה לי להזדקן בעשר שנים. מספר המשקפיים שלי עלה מארבע וחצי לחמש וחצי וגם השמיעה באוזן שמאל נפגעה. מלא פעמים אני לא שומעת את עצמי, אבל יכול להיות שזה דווקא לא כל כך נורא".
את לא רוצה לשמוע את עצמך?
"ברור שאני רוצה, אבל אני מדברת המון, אז פספוס של כמה מילים זה לא אסון".
כעסת על טיטי?
"ממש לא, הרי היא לא העלתה בדעתה שיהיה במסיבה שלה חולה מאומת, אבל כעסתי על עצמי. אני זו שבחרה ללכת לאירוע. התביישתי שהשם שלי פורסם ברשימת הנדבקים. הבנתי שהתייחסתי לקורונה בגישה של 'לי זה לא יקרה', שמאפיינת את המשוגעים בכביש, אבל עובדה, כל אחד עלול להידבק אם יתנהג כמו חכמולוג ולא ייזהר. היום אני יודעת שהנגיף הזה הרבה יותר גדול מהתסמינים הפיזיים של המחלה, הוא בא במטרה ללמד אותנו על אחריות חברתית וסביבתית, ולצערי הרב זה לא קרה. בסגר הראשון הייתה תחושה שעם ישראל התאחד והתלכד למאבק משותף, אבל כבר אז, כשהתחילו לנאום על השינויים שמתחוללים בבני האדם, אמא שלי אמרה פתגם חכם".
מהו?
"האנשים הטובים הפכו לטובים יותר, והחארות הפכו לחארות גדולות יותר. נקודה".
בגיל 28, כשהיא חובקת את לונה, כלבת פומרניאן כתומה, היא המציאה את עצמה מחדש כיזמית רב־תחומית שסוף־סוף השתחררה מכבלי "האח הגדול", אך לא מתכחשת לקיומם. "הלכתי לתוכנית הזאת בידיעה שרק היא תוכל לשים אותי על המפה בדרך הכי קלה וקצרה, והיא השפיעה עליי לטוב ולרע. לדוגמה, שם המשפחה שלי נמחק. כשנולדתי, קיבלתי מהוריי שני שמות פרטיים: שי, מפני שהגעתי לעולם 14 שנה אחרי אחי הבכור ואחרי שנים של טיפולים, ומיקה ‑ על שם אח של סבתא שלי שנספה בשואה. כן, מיקה היה אז שם של בן פולני. כולם קראו לי שי יפרח עד שנכנסתי ל'אח' שבו היה גם שי חי. שני 'שי' בבית אחד זה מוגזם, אז התחילו לקרוא לי שי מיקה, כאילו שמיקה הוא שם המשפחה".
נוף ילדותה הוא קצרין. "קצרין הייתה מקום פסטורלי ונקי ממודרניזציה, הכי רחוק מילדות עירונית, הכי מנותק מדור הטיקטוק הנוכחי", היא מספרת. "הייתי ילדה של חוגים, שרתי בלהקה, ורציתי יותר. לא היה בסביבה בית ספר למשחק, כדי להתמקצע בטניס הייתי צריכה לעבור לקריית־שמונה, וזה המחיר ששילמתי כילדה שרצתה להתפרסם ולהפוך למנחה בערוץ הילדים".
בתיכון חיל האוויר בחצור הגלילית היא למדה במגמת אלקטרוניקה, הוסיפה עוד שנתיים לתואר הנדסאית, ובשירותה הצבאי חזרה אליו כמורה חיילת. "רק בגיל 22 יצאתי לחיים האמיתיים וטסתי לטיול הגדול עם מי שהיה אז בן זוגי. היינו שבע שנים יחד. מימנתי את הכרטיס מהכסף שחסכתי בעבודות שונות, והרשיתי לעצמי לטוס מפני שאבי, שלמה ז"ל, שנפטר לפני חמש שנים מסרטן במעי הגס, היה אז בתקופה של נסיגה".
אחרי חצי שנה בדרום אמריקה התלקח בה הצורך לקפוץ ארצה, "ורק כשראיתי את אבא הבנתי למה הדחף היה כל כך חזק. הסרטן שלח גרורות, ואבא אסר על אמא לגלות לי על ההרעה במצבו. הוא ידע שאני בטיול של פעם בחיים ולא רצה להרוס לי אותו. לא האמנתי שטיילתי ועשיתי חיים בחודשים שבהם הוא צרח מכאבים והחלטתי שאני נשארת בארץ, עם אבא. עד הסוף. צילצלתי לבן זוגי ואמרתי לו, 'אני לא זזה מכאן, אם אתה רוצה בוא ארצה ואם אתה לא רוצה הכל בסדר'. לא הצבתי לו אולטימטום ונעלבתי נורא כשהוא החליט להמשיך את הטיול. נפגעתי ממנו, בכיתי, והחלטתי שמעכשיו אדאג רק לעצמי ולמשפחה שלי. כשאבא עבר לטיפולים בתל השומר ארזתי מזוודה קטנה ויצאתי לכבוש את תל־אביב".
לכבוש?
"כן, רציתי להיות דוגמנית. תמיד אמרו לי שאני חמודה ויפה, למרות שאני קצת מלאה. חיפשתי בפייסבוק סוכן, הגעתי לשי אביטל, הוא שלח אותי לאודישן ונגעלתי מזה שהתייחסו אליי כמו אל גוש בשר. מבט אחד ויאללה, נקסט. קיטרתי לשי ש'הם אפילו לא שאלו איך קוראים לי ומה שלומי', והוא פסק 'יש לך פה גדול מדי, את לא מתאימה לדוגמנות, את צריכה לעשות משהו שקשור בדיבור, כדאי לך לנסות יחסי ציבור'. הוא הפנה אותי לזאביק דרור, אז הגעתי. מצאתי דירה עם שני שותפים, רוב המשכורת שלי הלכה לשכר דירה, נשארו לי רק 400 שקל למחיה, אז גיוונתי. פעם סנדוויץ' לצהריים ולמחרת מנה חמה. זו הייתה התקופה הכי רזה שלי והייתי מבסוטית".
מסע ההגשמה
חצי שנה לאחר מכן, בביקור היומי בבית החולים, היא סיפרה להוריה שמלהקי "האח הגדול" כתבו לה בפייסבוק. "אמא שלי, בלה, חצי פולנייה־חצי רוסייה, ישר התנגדה. 'מה פתאום, אנחנו לא צריכים מציצנות, זה לא הסטייל שלנו', ודווקא אבא שלי, מרוקאי בן מרוקאי, אמר 'למה לא? זה יכול להיות נהדר'. המשפט הזה נחרת לי בראש. אחרי שלושה חודשים, כשאבא נפטר, חזרתי לקצרין. חברים פינו את החפצים שלי מהדירה והביאו לי אותם לשבעה. הרגשתי שמסע ההגשמה שלי נקטע בגלל שאני חייבת לדאוג לאמא שעלולה להישאר ללא קורת גג. באחד הלילות, במיטה, חשבתי על המשרד, נזכרתי כמה כסף מפורסמים מרוויחים מאינסטגרם ומהשקות, וקלטתי שרק ריאליטי יכול לפרסם אותי מהיום למחר. אחרי השלושים נסעתי לתל־אביב, ישבתי עם חברה, סיפרתי לה ש'האח' בטח כבר לא רלוונטי, התלבטתי בין 'הישרדות' ל'מירוץ למיליון', ובעודנו מדברות אמי ואחותי צילצלו והודיעו לי שבפעם הראשונה בתולדות 'האח' הפרס הגדול יהיה דירה. הייתי בטוחה שהן עובדות עליי, וכשגיליתי שזה נכון הופיעו הדמעות. בשבילי זה היה סימן. יש אלוהים ויש את אבא והוא ידאג שאני אכנס ואזכה ואעביר את אמא לדירה קבועה".
וזה בדיוק מה שקרה. "החיים בבית האח די דומים לכלא, השיעמום הפך אותי לחסרת סבלנות ומתוחה, כאילו שמישהו עצר את שעון הזמן ומשך אותי לאחור. לקח לי הרבה זמן להתאפס. עד עצם היום הזה לא הצלחתי לפצות את עצמי על ארבעת החודשים שנמחקו לי שם, אבל היה שווה. אמא גרה בדירה בבאר יעקב, הפרס שהובטח. היא ואני יד ביד פוראבר. מבחינה מקצועית, לא ליקקתי דבש. למרות שאני לא פליטת ריאליטי, אלא זוכת ריאליטי, גרמו לי להרגיש שאני פחות רצויה בתעשייה. הסטיגמה של אחת שמחפשת את 15 דקות התהילה שלה היא ממש קללה. אבל לא התייאשתי. במקום ללכת לאודישנים ולספוג דחיות, השקעתי בלימודי משחק בסדנאות של גלית אשכול ואני מחכה לבמאי שייתן לי את ההזדמנות הראשונה".
ופרנסה?
"יש, ברוך השם. אני עובדת קשה. לפני שנכנסתי ל'אח' קיבלתי פיג'מות מ'גו אנדר', ואחרי הזכייה המנכ"ל קרא לי לשיחה וסיפר שהוא רוצה לשנות את הפנים של החברה. הוא חשב על צילומים שאעלה לאינסטגרם, וכשהצעתי לו לעצב פיג'מות הוא נדלק. גייסתי את אחותי הקטנה אביב (25), גרפיקאית מקצועית, וכל יום אנחנו יושבות שעות על המחשב ומעצבות. לקטלוג החורף הכנו יותר ממאה פיג'מות, לנשים בלבד, וכל מוצר חדש מרגיש לי כמו לידה. במקביל, הפכתי לאמנית ניאון. אני קונה תמונות ממאגר, מדפיסה אותן על חומר קשיח ושותלת נורות במקומות מסוימים. עכשיו סיימתי את מרילין מונרו עם נורות ורודות בתלתלים. וגם תוכנית ההרזיה והחיטוב שבה אני שותפה מוכרת מעולה".
בגללה חטפת לא מעט אש.
"כי לא הבינו מה הקשר שלי אליה. בבית האח הגעתי לשיא שלי, יותר מ־70 ק"ג, הלחץ הנפשי גרם לי לרדת על פרוסות לחם עם שוקולד, וכשיצאתי הטוקבקיסטים חגגו עליי. כתבו שיש לי רגליים של טוטו תמוז ושאני שמנה מגעילה. לא רציתי להתחיל עוד דיאטת הרעבה, ידיד לקח אותי לגיל גרנות, גורו התזונה של הסלבס, שבנה לי תוכנית אישית שמשלבת חמש ארוחות ביום עם שגרת אימונים, ואחרי שלושה חודשים צמחו לי ריבועים בבטן. מתנה! אני לא מעודדת להרזיה, המשקל הוא לא מדד, הוא חרטא. זו תוכנית לאורח חיים בריא ולתחושה טובה".
הנפש התאומה
טבעת אירוסים עם אבן רובי נוצצת על אצבעה. היא קיבלה אותה בספטמבר, בצימר בים המלח, ממאור ויצמן (30), שאותו הכירה לפני שנתיים וקצת. "הייתי אחרי פרידה וטסתי עם חברות למיקונוס. כיוון שהייתי מאוד חנונית עם גברים אמרתי לעצמי 'הפעם את חייבת להשתחרר, פרגני לעצמך סטוץ אחד', אבל זה שבשמיים אמר לי 'תישארי חננה' ולא השאיר לי שום אופציה. בשישי בצהריים הלכנו לטברנה, הייתה שם חבורה של בחורים מישראל, חיברנו שולחנות והחלפתי מקום כדי לשבת ליד מאור. ראיתי אותו ברגע שנכנסתי, יושב עם מכופתרת בצבע תכלת, חתיך עם עיניים חומות־דבש. עד אז לא ידעתי להגדיר את הטעם שלי בגברים, ופתאום קלטתי שהוא דומה לנסיך של בת הים הקטנה והלב שלי התמגנט אליו. פלירטטתי איתו במהלך הארוחה, וכשהוא רקד עם תיירת קמתי, נתתי לו נשיקה קטנה על הלחי ואמרתי לו, 'תיהנה, זו מסיבת הרווקים שלך'. מאותו הרגע לא נפרדנו. התאהבנו בטירוף. צילצלתי לאמא ובישרתי לה שמצאתי את הנפש התאומה שלי".
הרומן המשיך במלוא עוזו גם בישראל. "כשחזרנו ארצה החלטנו לבנות את הזוגיות בלי משחקים של אגו, לדבר על הכל, להביע רגשות ופשוט להיות אנחנו בשקיפות מלאה. זה המפתח למערכת יחסים טובה, ואני אומרת את זה בתור אחת שחוותה מערכות יחסים לא טובות. כשכולם ייעצו לי להתפכח מהאשליות של אהבה ממבט ראשון התעקשתי ללכת אחרי הלב שלי וטענתי שאמצא את הנסיך האחד והמיוחד. היום זו השליחות שלי".
שליחות? מה בדיוק?
"להפיץ אהבה בעולם. הוריי היו יחד מגיל 15, עד שהמוות הפריד ביניהם, ואני רוצה שגם בעידן הציניות של ימינו אנשים יאמינו באהבה. מאור עובד כסמנכ"ל במפעל המשפחתי לשילוט ולדפוס בקריית־ביאליק. כל בוקר הוא קם לפניי, עולה לרכבת של שבע לקריות ובשבע בערב חוזר ברכבת הביתה, אליי ואל לונה. זו הקרבה.
"מתי החתונה? אחרי הקורונה. מה שבטוח זה שלא אתחתן עם השמלה הלבנה שכבשה את הרשת. זו הייתה בדיחה. חשבתי איך לקדם את פני 2021, השנה שבה אהפוך לכלה, לבשתי בגד גוף וחצאית מוגזמת, קסניה טרנטול צילמה אותי מתחת לבית ולא עשיתי מזה עניין. אבל הגולשים עשו ממנה מטעמים. העתיקו אותה לכל מיני מקומות, כולל מעבר החציה של הביטלס. היו גם כמה תגובות שליליות כמו 'מי לימד אותך ללכת?' אבל רוב הקהל אהב. עובדה שבזכותה קיבלתי קמפיין של ורדינון והצטלמתי במעבר חציה עם שמיכת פוך לבנה". *
איפור: חן אלקבץ; שיער: אור אוחנה
בגדים: שמלה, ברטה, האורגים 25, אשדוד - בתיאום מראש
