אחד החוקים הבלתי כתובים של ההורות הוא החובה לאהוב את כל ילדינו במידה שווה. מנגד, אחד הסודות הכי שמורים היא העובדה שזה לא תמיד כך. סביר להניח כי רוב ההורים יעדיפו לעבור עינויים מרים וקשים לפני שיסכימו להודות שהם מעדיפים ילד אחד על פני האחרים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לאורך השנים התרגלנו להתייחס לתופעה הזו כאל לא אנושית, לא הגיונית ואף בלתי מוסרית, עד כדי כך שרבים מאיתנו נוטים לפתח כלפיה מנגנוני הכחשה, אבל היא קיימת. היא אפילו קיבלה ביטוי לא קטן בתנ"ך - עם סיפור יוסף, שאהבת אביו יעקב גרמה ליריבות בינו לבין אחיו. יעקב תפר לבנו המועדף את כתונת הפסים המפורסמת, ובאופן כללי התייחס אליו באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו התייחס לשאר ילדיו. בכך הפך אותו, מבלי לשים לב, לשנוא על אחיו.
כתבות נוספות למנויים:
5 צפייה בגלריה
''ילדים מרגישים כשהיחס אליהם נובע מתוך תחושת אשמה ולא מתוך אהבה''
(צילום: Shutterstock)
לא מעט מים זרמו בנהר הנילוס מאז סיפורו של יוסף, ולמרות זאת נראה כי העדפת ילד אחד על פני אחיו ממשיכה להתקיים, ועם השנים גם הפכה לטאבו השמור ביותר בהורות. דיברנו עם ארבעה הורים שהסכימו לחשוף בפנינו את מה שהרבה אחרים לא מוכנים לומר בקול רם.
"מתוך כל חמשת הילדים שלי, יש כאלה שאני מחוברת אליהם יותר ויש כאלה שפחות. עד כדי כך, שלפעמים מוזר לי שאני עצמי ילדתי אותם. אבל הם אכן שלי, וכנראה דומים יותר לבעלי. לאורך השנים ניסיתי לחשוב מה גורם לי להתחבר פחות לאותם ילדים, והגעתי למסקנה שתכונות האופי שלהם כל כך שונות משלי עד כדי שהן מרגישות לי זרות. הם פחות גמישים מבחינה מחשבתית, יותר שכלתניים ובעלי צורך רב יותר בשליטה, בניגוד גמור אליי שפועלת לפי רגש, אינטואיציה ודמיון.
"עם הילדים שדומים לי אני מסתדרת טוב יותר. זה מעניין, כי זה קצת סותר את המשפט הידוע שעם אלו שהכי דומים לנו אנחנו מוצאים את עצמנו מתווכחים הכי הרבה, ופחות מסתדרים.
"מתוך הילדים שאני פחות מחוברת אליהם, יש אחד שאיתו היה לי קשה במיוחד עוד מהרגע שבו נולד. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבטתי בו, הייתה לו אנרגיה אחרת, קשה יותר, כזו שגרמה לי להבין שהקשר שלי איתו יהיה מורכב. לקחו לי כמה ימים להתחבר אליו ולחוש אליו תחושה אימהית, וזה משהו שלא קרה לי עם אף אחד מהילדים האחרים שלי. הוא גם היה הילד היחיד שנתתי לו לבכות בלילה כדי שילמד לישון לבדו - עם שאר הילדים לא הצלחתי לעשות את זה, ואיתו היה לי קל יותר. עד כדי כך היה לי קשה איתו, שבהתחלה היה לי אפילו קשה להסתכל לו בעיניים ולהכיל את המבט שלו, לא הרגשתי שהוא הילד שלי למרות שהוא נולד בלידה רגילה לגמרי.
"חוסר החיבור עם אותו ילד יצר אצלי רגשי אשם כלפיו, אבל עם השנים הבנתי שאני לא יכולה 'לאכול' את עצמי על זה כל הזמן. זה היה בלתי ניתן לשליטה. למרות זאת, אותם רגשי אשם גרמו לי לנסות לכפר על חוסר החיבור שלי כלפיו במהלך השנים בדרכים כאלו ואחרות, ומאז שבגר הקשר בינינו הפך להיות פתוח וחיובי מאוד. לא אשכח איך באחת השיחות שלנו הוא אמר: 'עשיתי המון צרות בתור ילד', ואני עניתי: 'לא עשית שום צרות, היו לך הורים שאחד היה ככה ואחד היה ככה, ואתה לא אשם. זה מה שקרה'. כאב לי שהוא מאשים את עצמו, ומרגיש שאולי התייחסו אליו באופן פחות מאשר לאחיו כי משהו אצלו לא בסדר, מה שכמובן לא היה נכון.
"אני עצמי גדלתי בפנימייה מגיל צעיר ולא היה לי מודל הורי לחיקוי, אולי זו הסיבה שהיה לי קשה לפעמים להתנהל עם הילדים שלי. לפני כמה שנים אפילו ביקשתי מכל אחד מהם סליחה על דברים שחשבתי שעשיתי והיו לא בסדר. בסך הכול אני בקשר טוב עם כל הילדים. הלכתי לטיפול פסיכולוגי ועם השנים למדתי להכיל גם את התכונות שלהם שאליהן אני פחות מתחברת, ולקבל את העובדה שככה הם בנויים וזהו זה. לא כולם יכולים להיות דומים לי או להתאים אליי כמו כפפה ליד, למרות שהם הילדים שלי.
"היום אני סבתא לארבעה נכדים, שני נכדים גרים איתנו והשניים האחרים לא. אל הנכדים שגרים אצלנו אני קשורה יותר, לא יודעת אם זה משום שאני חווה אותם מדי יום או משום שאני מחוברת יותר לבן שלי, שהוא אביהם. לילדים של הבת שלי אני פחות מחוברת, כנראה גם בגלל שאני פחות מצליחה להתחבר אליה. תכונות האופי שלה לא תמיד מובנות לי, וכך גם של ילדיה. לא מדובר כאן על אהבה, אלא על יכולת תקשורת בעייתית יותר עם הטיפוסים הספציפיים האלו וקושי להכיל צדדים באישיות שלהם. אבל היום אני חכמה יותר ומבינה שזה המצב, ושאי אפשר לאהוב את כולם באותה מידה, לא כסבתא ולא כאמא. כמובן שמבחינה ארגונית תמיד דאגתי לכל הילדים שלי באותו האופן, אבל מבחינת הרגש וההכלה עם כל ילד זה היה שונה.
"העצה שלי להורים שחווים העדפה כזו או אחרת למי מילדיהם היא לנטרל את רגשות האשם, מכיוון שהם גורמים לנו להתנהגות בעייתית ולא נכונה שרק מזיקה. מתוך אותם רגשות הרבה פעמים אנחנו מפצים את הילדים הפחות מועדפים, ואני מאמינה שילדים מרגישים כשהאהבה ניתנת להם מתוך מקום של אשמה ולא ממקום אמיתי של הערכה ואהבה. צריך להבין שלכל ילד יש האופי שלו, ומתוך כך להבין שיש אופי שאליו אנחנו פחות מתחברים, וזה נורמלי לגמרי. יחד עם זאת, חשוב לכבד את הילד שאיתו פחות מסתדרים, ולא להתבלבל בין חוסר החיבור לתכונה מסוימת לבין אהבה לילד עצמו. והכי חשוב - לא להתבייש ללכת לטיפול אצל פסיכולוג, אנחנו אנושיים וזקוקים לא פעם להכוונה ולעזרה. לא נולדנו הורים".
"התגרשתי מבעלי לפני עשר שנים, כשהבת הגדולה שלי הייתה בת ארבע וחצי והקטנה בת שנה. אלו היו גירושים מכוערים שהשפיעו על כולנו, במיוחד על הגדולה. היא תמיד הייתה קשורה מאוד לאבא שלה וגם מאוד דומה לו - גם חיצונית וגם פנימית - והעובדה שהוא עזב לחו"ל זמן קצר אחרי הגירושים הייתה לה קשה מאוד. אני נשארתי בארץ לטפל בשתי הילדות, וזה היה קשה ומתסכל מאוד, במיוחד עם הגדולה שעשתה לי את המוות באותה תקופה. היא חוותה רגרסיה קשה מאוד, הייתה בוכה המון ומרביצה לי ולאחותה הקטנה. ניסיתי להיות סבלנית, אבל היו פעמים שלא הצלחתי לשלוט בעצמי והייתי מוצאת את עצמי צורחת עליה בעוצמה שלא ידעתי שקיימת בי.
"באותה תקופה הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל אותה, והיו פעמים שרק רציתי שמישהו ייקח אותה ממני. עם הקטנה יכולתי להישאר ימים שלמים, אבל היא ממש הפכה להיות עול עבורי. הרגשתי נורא עם זה, וניסיתי לפצות אותה עם מתנות וממתקים, אבל היה לה ברור שזה לא מה שיעזור. היו פעמים שלא הרגשתי כאילו אני אמא שלה, זאת תחושה איומה. החלק הכי גרוע הוא שכל כך התביישתי בתחושות האלו, שלא העזתי לשתף אף אחד בהן וניסיתי לפתור אותן בעצמי.
"בכל פעם כשהגרוש שלי היה מגיע לביקור בארץ, אותה ילדה הייתה מתעקשת להישאר איתו כמה שיותר, והאמת היא שלי זה היה די נוח. אני זוכרת פעם אחת שהוא סיפר לי שהיא אמרה לו שלא טוב לה לגור איתי ועם אחותה, ושהיא רוצה לעבור לגור איתו בחו"ל. באותו רגע עברה בי המחשבה, שבהמשך גרמה לי להרבה תחושות אשם, שאולי זה לא יהיה כל כך נורא אם היא תעבור לגור איתו.
"לפני שנתיים החלטתי, בהתייעצות עם המחנכת שלה, שהגיע הזמן ללכת לטיפול פסיכולוגי ולפתוח את הכול. ברור שבהתחלה היא התנגדה ללכת לטיפול והאשימה אותי שאני חושבת שהיא משוגעת, אבל הלכנו בכל זאת. בהתחלה היא לא הסכימה לשתף פעולה והייתה שותקת לאורך כל הטיפול, אבל בהמשך היה טוב יותר והיא התחילה לדבר. אחד המשפטים שהכי הכאיבו לי היה כשהיא אמרה: 'אמא שלי אוהבת את אחותי יותר מאשר אותי'. אני לא יודעת למה דווקא זה מכל מה שאמרה הכי כואב לי, אולי בגלל שהרגשתי שיש בזה משהו.
"היום אנחנו בקשר טוב יותר, אבל עדיין הקשר שלי עם אחותה טוב יותר, והאמת היא שהשלמתי עם זה. האופי שלנו מאוד שונה, וכנראה שהעובדה שהיא כל כך דומה לגרוש שלי, שאיתו אני לא מסתדרת עד היום, מקשה עליי להתחבר אליה. אבל בסוף היא הבת שלי ואני אוהבת אותה, ולמדתי להעריך גם את התכונות שלה שאני פחות אוהבת. העצה שלי להורים שחווים מה שאני עברתי היא לא לאבד את התקווה, ולנסות להמשיך להילחם על הקשר עם הילדים שאליהם אתם פחות מתחברים. בסוף זה שווה את זה. חשוב גם להבין שלא בטוח שהקשר יהיה מושלם, אבל גם קשר טוב שמאפשר לנהל שיחה הוא חיובי".
"הילד הגדול שלי נולד בערך חצי שנה אחרי החתונה עם אשתי. היינו בני עשרים וקצת, מאוד צעירים, ושנינו לא היינו מוכנים לילדים עדיין. אבל נכנסנו להיריון, שהיה לא מתוכנן כמובן, והפלה לא באה בחשבון מבחינת שנינו. מצד אחד חיכיתי מאוד ללידה, ומצד שני אני זוכר שפחדתי שמכאן החיים שלי, שלנו, לא ייראו אותו דבר והכול ייהרס. לא הרגשתי עדיין שאני מוכן להיות אבא. אשתי התרגלה לרעיון הזה מהר יותר, אבל לי היה מאוד קשה. ניסיתי להסתיר את זה, אבל מי שהכיר אותי ידע שלא פשוט לי.
"כשהוא נולד הייתה התרגשות גדולה, גם מצידי. בכל זאת, לידה של ילד זה אירוע משמח. מבחינתי האופוריה נגמרה כשהלילות הפכו להיות סיוטיים, ואשתי ואני הפכנו לזוג סמרטוטים. ממצב שבו היינו יוצאים לבלות הרבה ולטייל, נוסעים לחופשות ונפגשים עם חברים, הגענו למצב שבו אנחנו רוב הזמן בבית, רבים ומתווכחים מי יקום לילד. זה היה מתסכל מאוד, במיוחד כי זו הייתה השנה הראשונה לנישואים, ומבחינתי לפחות לא היה לנו מספיק זמן ליהנות ממנה בלי ילדים.
"שנתיים אחרי הבכור נולדה ילדה נוספת, הפעם כתוצאה מהיריון מתוכנן, ושלוש שנים אחר כך נולד הילד הקטן. עכשיו אני כבר לגמרי בשל להיות אבא, אולי כי התרגלתי, ולמרות זאת הקשר שלי עם שני הקטנים יותר טוב מאשר עם הבכור. אני לא בטוח אם זה בגלל שהרגשתי שהלידה שלו עוצרת לי את הזוגיות ועד עכשיו קשה לי לסלוח לו, למרות שברור שהוא לא אשם בכלום, או בגלל שיש משהו באופי שלו שפחות מסתדר לי. אני כמובן משתדל לא להראות לו את זה, אבל ברור לשנינו שהקשר שלו עם אשתי טוב יותר, ושאם יש לו בעיה הוא קודם כל יפנה אליה.
"כשהוא היה קטן לא הרגשתי תחושות אשמה בגלל זה, ממש לא, אולי כי היה לי כל כך רע עם כל הסיטואציה, אבל היום בדיעבד אני מצטער על זה שלא ניסיתי לחזק את הקשר בינינו לאורך השנים. יש פעמים שאני אפילו חושב לבקש ממנו סליחה על זה שאני פחות מסוגל להכיל אותו, ופחות סבלני כלפי ההתנהלות שלו לעומת זו של האחים שלו.
"אשתי תמיד הייתה מודעת לתחושות שלי כלפי הבכור, והרבה פעמים מעירה לי שאני מגזים בתגובות שלי כלפיו וכועס עליו יותר מאשר על שאר הילדים. אני משתדל לשים לב לזה, אפילו לקחתי אותו כמה פעמים לימי כיף, רק הוא ואני, אבל נדרשת עוד לא מעט עבודה עד שארגיש שאני מחובר אליו כמו לשני האחים הקטנים שלו".
"אחרי שתי בנות ילדתי בן, ומהרגע הראשון היה לי חיבור אחר איתו. משהו שקשה להסביר. אולי זה בגלל שההיריון איתו היה קשה מאוד והוגדר כהיריון בסיכון, וכלל דימומים משבוע מוקדם מאוד ושמירה, ואולי זה בגלל שתמיד רציתי בן. בחופשת לידה איתו הייתי רגועה יותר, הייתה לי יותר סבלנות מאשר לשתי הבנות הגדולות והרגשתי שלווה יותר.
"אני עושה הכול כדי שילדיי לא ירגישו שהחיבור שלי לילד הזה חזק יותר, אבל אני מודה שעד היום קשה לי לכעוס עליו, ובעלי טוען שאני 'נמסה' מכל מה שהוא עושה ומוותרת לו יותר מאשר לאחים שלו. לפעמים אני מרגישה אשמה על זה שבאופן מסוים אני 'מעדיפה' אותו על פני שאר הילדים שלי, במיוחד כשאני מדברת עם חברות ומשבחת אותו, והן לא מבינות איך אפשר לשבח ילד אחד באופן כל כך מובהק לעומת ילדים אחרים.
"אני בטוחה שלכל הורה יש את הילד שהוא מתחבר אליו יותר, אבל זה טאבו שאסור לדבר עליו וחבל, כי בסוף זה יוצר רגשות אשם, ומזיק גם לנו כהורים וגם לילדים עצמם.
"עם השנים למדתי לסלוח לעצמי, והבנתי שאנחנו בני אדם ושזה בסדר להרגיש רגש חזק יותר כלפי אחד מהילדים. זה לא אומר שאני לא אוהבת את שאר הילדים, זה רק אומר שלילד הזה אני מחוברת מאוד. ככה זה גם בחיים עצמם - יש כאלה שאנחנו מתחברים אליהם יותר, ויש כאלה שפחות. הילדים שלנו הם חלק מאיתנו, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים להתחבר לאופי שלהם. החלק החשוב הוא לוודא שלא נוצרת אפליה בין הילדים, ושהם לא נפגעים מזה.
"מובן שמבחינה חומרית אני מעניקה לילדים שלי אותה ההתייחסות, ומשתדלת גם לתת לכל אחד מהם את היחס שהם זקוקים לו, אבל אין ספק שהילד הזה מוציא ממני רגשות אחרים, רכים ומכילים יותר, וברגע שהשלמתי עם זה - זה הפך להיות הרבה יותר קל".
