1 צפייה בגלריה
אסף אמדורסקי
אסף אמדורסקי
אסף אמדורסקי
(צילום: אוהד רומנו)
"כשג'נגו ואני החלטנו שמקליטים אלבום ואנחנו מוכנים להתאבד על זה, כל אחד מאיתנו שם כמה מאות שקלים וקנינו סלילי הקלטה. ג'נגו חסך קצת מהופעות שבהן ניגן בס כשכיר חרב ואני עבדתי כטבח ב'גלולה' וב'מדבר' בתל-אביב. לא ציפינו מהגיטריסט שלנו, יובל ליבליך, שעבד כפועל במה ובקושי החזיק חדר בדירת שותפים, להשתתף בעלויות. גם ירמי (קפלן), שהסכים לתופף איתנו למרות שכבר היה לו סינגל מצליח ובעינינו היה כוכב ענק, גר אז בדירת שותפים ועבד בתור שליח ב'כלבו לכלב ולחתול' וברור שאם יגרד תקציב, זה יהיה לטובת קריירת הסולו שלו.
"שני אינץ', 24 ערוצים וקבענו באולפני הרולד במרתף בכיכר המדינה. אמיר קרטס, חבר ומנטור, ומי שינהיג בהמשך את להקת 'רעש', הקליט אותנו.
"השגנו תעריף הכי זול שיכולנו, בלילה, בסופ"ש, והקלטנו 19 שירים כשהסיכום ביני ובין ג'נגו הוא נשיאה משותפת בעלויות המאסטר ושותפות בזכויות הכתיבה, לנון-מקרטני, לא משנה מי כתב מה - חצי-חצי על הכל.
עוד סיפורים מאחורי השירים למנויים:
"אבא שלי הגיע ביום השני להקלטות עם צלחת חומוס ענקית שהביא ממסעדת יונס ביפו, עם פלאפלים ופיתות טריות וגם הקפיד לא להתערב במוזיקה. מודע לכוח ולדומיננטיות שלו, ולא העיר כלום.
"יצאנו מההקלטות עם חוב של 500 דולר לאולפן, מבטיחים לחזור עם הכסף על מנת להשלים עוד תיקוני שירה ומיקסים, והפקדנו, כנהוג, את סרטי ההקלטה במשרדי האולפן. כמה חודשים מאוחר יותר, מצוידים בחוזה הקלטה מחברת 'הד ארצי', באנו לפדות את הסרטים ולתכנן את סיום המאסטר, רק כדי לגלות שהקליטו עליהם ג'ינגלים.
"האלבום של 'תערובת אסקוט', זה שראה אור ב-1991, היה טייק שני. ההקלטה של 'החדר האינטימי שלי' היא בעצם גרסת כיסוי שעשינו לעצמנו מאחר שההקלטה המקורית נמחקה. אבל על אף הלהיטים ברדיו, האלבום מכר בקושי 3,000 עותקים, נשארנו חייבים לחברת התקליטים, הקהל בהופעות היה דל ואיבד בנו עניין עוד לפני שהספקנו להתארגן על אלבום שני.
"ג'נגו, ירמי ואני עוד נפגשים פעם בכמה חודשים, לפעמים עם הפסקות של שנים בין מפגש למפגש, מנגנים יחד, כותבים שירים חדשים. השנה נציין 30 שנה לצאת אלבום הבכורה שלנו, ייתכן שנצליח לארוז אלבום שני".
"אני שונא קאברים. מה היה כבר כל כך גרוע בביצוע המקורי שמחייב מערכת ענקית של אנשים מוכשרים להקדיש את זמנם היקר לצעידה בעקבות של יוצרים אחרים? על פי רוב זה לא מצדיק את זה. ועם זאת, אני לא יכול אפילו להתחיל למנות את מספר הפעמים שנדרשתי להקליט גרסאות כיסוי. קאברים, יימח שמם וזכרם.
"הפעם הראשונה שבה הרגשתי מחולל הייתה עם סיום סיבוב ההקלטות הראשון של תערובת אסקוט. חיים שמש, אז מנהל המחלקה העברית ב'הד ארצי', התעקש והתעקש והבטיח, שאם נקליט קאבר לכל שיר שנבחר מהרפרטואר של אבא שלי - הוא יחתים אותנו על חוזה אמן לחמישה אלבומים ומשם נקבל חופש אמנותי להציג את הרפרטואר שלנו. רק הפעם הזאת ודי. אבא שלי נולד ב-1931, לפני הגיטרה החשמלית, לפני הסאמפלר, לפני הרוקנרול, לפני ג'ון לנון ולפני הרמזור הראשון בארץ. הרפרטואר שלו מנה שירי רועים, שירי רעות ושירים רעים מאוד בשביל נערים מתבגרים בשנות ה-80 של הפינגווין, קולנוע דן, סוזי והבנשיז, הקליק, כרומוזום, איגי פופ ומינימל קומפקט.
"אבל חיים התעקש והסרטים באולפן חיכו שנבוא לפדות אותם, אז נכנסנו זריז ל'אולפני זזה' - ניידת שידור שעמדה בצמוד לחדר הקלטה בבית חד-קומתי צנוע בקצה שביל בקריית שאול. ביום אחד הקלטנו ודייקנו הכל, שיר מהאלבום של השלושרים, הרכב הפופ של אבי, עם חנן יובל ושלום חנוך. חנן יובל לא אהב ששינינו את האקורדים לשלום, הוא רטן על כך שיש דברים שאסור לגעת בהם, אבל שלום דווקא חשב שזה בסדר גמור.
"היה לי קצת קשה לשמוע את עצמי ברדיו שר ומתחנפן עם גרסת כיסוי לשיר מבית אבא בפעמים הראשונות, אבל כשזה כבר נהיה להיט שמנגנים כל שעה בכל תחנה - התרגלתי. עדיין כעוס, אבל אופטימי לגבי מימוש הסיכומים מול חיים שמש. בהופעות, אגב, סירבנו לבצע את השיר.
"האלבום של לו ריד, Magic and Loss, נחת עליי בזמן שבו לא היו לי מילים משלי או כלים לעבד את הידיעה שיש לי אבא חולה סרטן. ריד סופד באלבומו לשני חברים, גוססים, אחד מסרטן והשני מאיידס.
"לקראת צאת האלבום של 'אסקוט', קניתי כרטיס טיסה לניו-יורק, ויתרתי על טור השקת האלבום והצטרפתי לחברה שלי, לטי, שעברה לגור שם כשלושה חודשים טרם בואי. בזמן שניסיתי להתאקלם שם, תוך כדי עבודות זמניות במכבסה ובשיפוצים, קניתי גיטרה חשמלית ומגבר, וחזרתי שוב ושוב על האקורדים של 'חרב דמוקלס', מהאלבום של לו ריד.
"ואז טלפון מהארץ. אבא שלי בטון רגוע: הניתוח ההוא, שממצאיו היו פוליפים לא מזיקים - אז בעצם זה כן היה סרטני ובינתיים התפשט וקבעו לי ניתוח ואני צריך אותך פה בארץ. בוא מיד.
הסכנה שמרחפת מעל אדם חשוב ואהוב והידיעה שזה לא תלוי בך ושבכל רגע עלולה להגיע בשורה קשה, מקטינה אותך לצופה במצב סביל. הרגשתי מחויב להביע אמון ואמונה בתהליך הריפוי, ובו בזמן צורך להתחמש בשריון מגן לקראת הרע שעוד יבוא. העמסתי את המגבר והגיטרה וחזרתי ארצה. לטי נשארה באמריקה.
"השיר 'אהבה חדשה' היה אמור להיות חלק מהאלבום השני של 'אסקוט', ומופיעים בו שכתובי טקסטים מצילי חיים שתרם ירמי בזמן ההכנות לסיבוב שני של הלהקה. במקור, השיר היה טיפה יותר רוקי, והפזמון ששרנו הולחן אחרת. ההרמוניה של לחן הפזמון האבוד הפכה ל'קרני', קטע צ'לו אינסטרומנטלי באלבום הבכורה שלי, שנוגן על ידי קרני פוסטל. אם מקשיבים טוב אפשר לזהות שם קצת ניחוח מהמחלקה האונקולוגית באיכילוב".
"כשחיים עם בת זוג רגישה שנאבקת בעצמה, חייבים לגייס כוח, סבלנות ועקביות. להסיט את הווילון או את התריס ולהכניס פנימה את האור האלים, את הרעש של העיר, את הקצב הכפוי של הרחוב הכועס, את הציפייה של העולם ממך ליישר קו ולעמוד במכסה מדומיינת של יצרנות ולתת לחיים לחדור אל החדר.
"אבל זה אחלה דלק, ולפעמים כשמחפשים משפט עידוד מרומם, יש סיכוי למצוא עידוד גם לעצמך.
"'השמים הכחולים' נכתב כפתקה שהוצמדה למקרר, לקח לי שבוע להפסיק להתאפק, למשוך את פיסת הנייר הזאת, על שורותיה הקצרות, ולהלחין אותה לכדי מינימום מלודיה, מינימום הרמוניה ובעיקר - מינימום התלהמות, בעיקר על מנת שלא להרחיק את זו שהייתה צריכה עידוד, אלא לנסות ולהביא אותה לכדי השתתפות פעילה בחיים".
"ערב ראש השנה. לאחר ארוחת החג בבית אמה, היא נכנסת לוולוו הישנה ודוהרת לתוך קיר בטון. חצי הפתעה חצי לא הפתעה בכלל, קיצונית בטירוף, חכמה כל כך. סוחבת על הכתפיים שלה בור מהבית ומלא בלגן. התמכרות, התנקות, נפילה מודעת לעצמה. ואז, שוב נקייה ואופטימית ויצירתית מתמיד.
"היה די שוק לראות את ענבל פרלמוטר והמכשפות מול קהל אינטנסיבי ונשי ברובו בעמידה ב'וולווטה', באלנבי ליד פינת הירקון. ראיתי אותן שוב, הן עלו מיד אחריי לבמה של יום הסטודנט בחיפה. הקהל שם היה כבר כללי לאללה מבחינה מגדרית והייתה אנרגיה מטורפת. הפעם האחרונה שלי בהופעה של 'המכשפות' הייתה כשהן חיממו את ביורק באמפי בקיסריה. היה לה סאונד מפחיד.
"מאוד הזדהיתי עם הסאונד גיטרה של ענבל, על שלל שכבותיו. כל כך הרבה סטייל בבחירות שלה. נוהלנו באותו הזמן אצל אותה ליליאן שוץ, שלמרות שנראתה לנו מבוגרת, לדעתי לא הייתה אז בת יותר מ-45. חמש שנים מתחתיי ומתחת לענבל, שגדולה ממני בשבועיים.
"לפני שבועיים ענבל הייתה אמורה להיות בת 50. אני שבועיים אחריה שזה ממש עכשיו. אני חושב עליה הרבה. מסקרן אותי איך, כאמן, הייתה מגיבה לזמנים שאחרי 1997. פעם, אחרי הופעה ואחרי שכבר נפגשנו בבית של שי שטרקר, ואחרי שראיתי ציורים שלה ואחרי ששמעתי את הביצוע שלה ל'יש לך שמש' בפרויקט 'עבודה עברית' (הקלטתי את 'זה מכבר' תחת השפעת הביצוע שלה ותחושת תחרות עזה), דיברנו על הספסל מחוץ למועדון צוותא בתל-אביב וקבענו שעושים יחד משהו.
"כמעט לא קורה שאקבע עם מישהו הקלטות וזה לא ייצא לפועל. אפילו אם בסוף גונזים, יש רצון משותף? חייבים לנסות. אז דיברנו, בגדול, אבל לא קבענו תאריכים. היום כשמדברים על לעשות, אני פותח יומן.
"'חלום כהה' נולד לאט. מילים שנכתבו בחיפזון חיכו לשכתוב שייצוק בהן משמעות. מאוחר יותר, במהלך השבחת השיר, בעודי משייף את הטקסט, הבנתי שאני מדבר אליה. אם היא הייתה בחיים הייתי מזמין אותה לשיר ולנגן, ואולי היא גם הייתה מצליחה להציל את הטקסט מגולמיותו הראשונית ומרוממת אותו לדרגת שירה, או לפחות לטקסט עם משמעות אישית או חברתית, כל מה שלא היה שם עדיין. אבל אין אופציה כזו בתפריט יותר.
"אז שכתבתי בעודי מדמיין איך היא הייתה כותבת ומה הייתה מוחקת, ולמרות שניסיתי למוסס לשרירי השיר קצת חשיבה של פרלמוטר - עדיין הקול שלה היה חסר. ביקשתי מליליאן, המנהלת האישית של 'המכשפות' ושלה, לחפש עבורי קלטות של ענבל מדברת. כל ראיון, אולי הקלטה מהחזרות, לא חשוב באיזה נושא. אני כבר אגזור מילה מפה, מילה משם, אדביק, אחתוך, אבשל משהו - אבל חומר הגלם למונולוג הזה חייב להיות מתוך האינטונציה שלה, החיוך בקצה המשפטים, חייבת להימצא הקלטה.
"ליליאן מצאה את המונולוג בתוכנית שהוקלטה בעקבות רצח רבין ואני האטתי את מהירות הדיבור בסאמפלר שעל הדרך עיוות וחישמל את הסאונד שלה. קוטנר כעס עליי תקופה וחשב שגרמתי לה להישמע מסוממת בכוונה. התווכחתי איתו ואמרתי שהייתי חייב להאט משמעותית כי במקור היא דיברה מהר מדי בשביל השיר והקטע ההרמוני, אבל הוא גם קצת צדק. והמריחה הזאת של מילותיה העניקה לשיר הרבה אי-נוחות ומועקה קשה ומוזהבת".
"ההיי של החיים שלך יכול לבוא מכל דבר. אלכוהול, סמים, אוכל, מין, לייקים. זה לא ממש משנה. זה ממכר, וזה נעים מכדי שתוכל לחזור אחורה ולשכוח שאתה עמוק בפנים.
"בזמן שכתבתי את '15 דקות' אמנם עוד לא היה אייפון ולא אינטרנט מהיר, אבל כבר הורגש שהנבואה של וורהול התגשמה. ועדיין לא כולם זרמו עם התסריט. העיקרון שלפיו אתה מתפרסם בהתאם לכישוריך התמוסס מול אלמונים שבעזרת פרסומם הטרי חוללו שינוי תודעתי-חברתי, קידמו אג'נדות או סתם הרימו את המורל. הצודקים טעו והמצקצקים לא נשמעו. הצעת ההגשה של וורהול קידמה בעצם הזדמנויות לכל בת או בן אנוש, לבוא מבין ההמון ולהתייצב בראש המחנה בכל עת.
"באולפן B בדי-בי המיקס כבר מוכן, הכל יושב ממש יפה ועדיין אין לי מילים לפזמון. אני מתקשר ליהלי סובול ומבקש ממנו לבוא עכשיו, אני חייב עזרה. שנייה אחרי, טלפון לסיון שביט, מתחנן שתבוא להציל. חצי שעה יותר מאוחר, שלושתנו במטבח הקטן של האולפן.
יהלי: "מקפה לקפה…"
אני: "לא קפה, לא קפה".
"הטייק הראשון שלי הוא הטייק שנכנס לאלבום, הגיע עם הלשון בחוץ, בשעה האחרונה של המיקס. חלק גדול מ'מנועים שקטים' הוקלט על סרט שני אינץ', 24 ערוצים. על קונסולה אנלוגית שאי-אפשר לשמור בה כלום. ברגע שיוצאים מהחדר, הכל מתאפס. תרצה תיקון קטן למיקס? הכל מחדש! אז נפרדים מהשיר רק כשמוכנים להתאהב בחתיכת הסאונד הזאת, ולשחרר אותה מכל התחייבות. לפעמים אחרי 14 שעות רצופות בווליום אדיר, לפעמים יותר".
"אחוז די גבוה מהשירים שלי נכתב בלי לדעת מאיפה הם באים ולאן הם רוצים ללכת. אל מי אני מדבר? אל עצמי בלשון נקבה? אל בת זוג מההווה? מהעבר? אל אחת מבנותיי? השיר הזה נכתב מתוך סיבוב אקורדים, מנוגן במקלט של ירמי קפלן ברמת-השרון, בחזרות למופע שמעולם לא עלה על במה.
"אני לא מתיימר להבין למי הוא פונה ומה המסר. אבל חייב להתוודות שמאוד התרגשתי לקבל הודעה ממי שזיהתה עצמה כאחת מנשותיו של גואל רצון וסיפרה שרצתה ותיכננה לעזוב ולברוח וחיכתה לאות, ורק אחרי ששמעה ברדיו את השיר יצאה לחופשי, ואחריה - כל אחת בזמן שלה - יתר הנשים.
"משהו דחף אותי להשמיע קול שלא ידעתי מה הוא מבטא ולמי - אבל הקול הזה הזיז מה שהיה צריך, וזה חיזק בי את התחושה שגם אם לא תמיד אני מבין הכל - עליי לסמוך על הדחף ועל החוש האסתטי ולהתמסר לעבודתי".
"ב-1995 נמצא המשורר דוד אבידן ללא רוח חיים בדירתו ברחוב שמשון הגיבור בתל-אביב. בסוף השבוע שלאחר מכן התפרסמו בכל העיתונים, במקומונים, במדורי התרבות הרבה מאוד שירים שלו. אחד במיוחד תפס אותי בגרון: 'הרי את מותרת' עורר בי כל מה ששיר טוב יודע לעורר. שיר גירושים קר ולקוני אודות נישואיו וסיומם החרישי. איזה תרגיל ספרותי מעניין, חשבתי לי בעודי נשוי באושר.
"מאותו סוף שבוע ניסיתי לכתובֿ את השיר מחדש. בהתחלה ההשפעה האדירה שלו הייתה ניכרת וגסה, אבל מגרסה לגרסה, תוך שאני מנסה לטשטש עקבות, צצו כמה שירים שהם כולם תולדה של האבידן הספציפי הזה - 'אהבה…' השיר הסוגר מ'מנועים שקטים' (1999), 'ביחד', הסינגל מ-2006 שקדם לאלבום 'הרי את' (ומופיע רק בדיסק בונוס, שייצא לספוטיפיי לראשונה השבוע), ו'בראשית', שבו כבר הרשיתי לעצמי לצטט מכותרת שירו באחד הבתים בשינוי קל, אצלי זה: 'הרי את משוחררת'.
"האלבום 'הרי את' לקוח רעיונית חציו מהשיר של אבידן, וחציו השני מאלבום הגירושים המרהיב של מרווין גיי: Here, My Dear (שזה קצת 'הרי לך, יקירתי') שבו הוא מקדיש את האלבום מילולית לרעייתו לשעבר, עקב פסיקת בית המשפט שלפיה הכנסות האלבום ילכו אל הגרושה.
המרירות הפוטוגנית של נסיך המוטאון המושפל וזו של המשורר האשף משמשון הגיבור - התחברו לי לסיפור אחד שבעת כתיבתו לא שיערתי שינבא את פירוק הבית שלי עצמי. ברגע שהאלבום היה מוכן, כל השאר קרה ככתוב, עם כל האיכסה והמר. והשירים".
"גדלתי בקרן קיימת 30 בתל-אביב, אחר כך שינו את שם הרחוב לשדרות בן-גוריון. הדבר הכי גבוה בעיר היה מגדל שלום. איש לא חגג אז את יופיו, בטח לא אחרי שהיה צריך לשטח את הגימנסיה ההיסטורית על מנת להרים את העוג. כשהסתכלתי מחלון חדרי בקומה 4 ראיתי אותו זקור וכל היתר די שטוח עם רצועת תכלת מעל. היה יפה.
"כל מה שאפשר לעלות ברגל - כשר בעיניי. שלוש? ארבע קומות? מעל חמש כבר נראה לי מוגזם. עדיין לא נמאס לי מרצפות מצוירות ותקרה גבוהה. מאידך, התנופה הכלכלית, הפרץ הזכרי הקדום לכבוש, הם מה שהפכו את העיר שלי למה שאפשר לקרוא לו עיר. מוזר ליהנות מהעושר ומהקצב שלה ובו בזמן להתלונן על הכוח המופרז שנמצא בידי אנשים חסרי חזון ויזואלי. מורידים פה פנינים של אדריכלות מרגשת ומצמיחים במקומן גלדיולות ענק של 30 קומות ויותר עשויות מתכת וזכוכית ירקרקה. האובליסקים האלה עומדים להחזיק מעמד הרבה יותר זמן ממה שאפשר לסבול.
"מי הבעלבתים של כל זה? מי מזיז את העיתון שלנו, מי מחליט מה ישדרו בסלון שלנו? מי צריך כל כך הרבה כבישים ומחלפים? ומי מחזיק במפעל המלט היחיד בארץ והוא גם בעלים של זכיינית שידור? סבבה שאנשים עושים בוכטות, לבריאות, בכיף. אבל כשדורסים דברים יפים, שוללים כספי ציבור מקשישים וניצולי שואה ונכים, זה קצת פחות יפה לי בעיניים. מהקומות הגבוהות במגדלים החדשים אנחנו לא במקרה נראים קטנים.
"אבא שלה היה צייר בינלאומי. אמא שלה פובליציסטית ושניהם מאוד רוסים. יושב מולו במטבח. נקניק, שן שום ולחם. את דוד אבידן בעצם הכרתי אצלם בסלון. ראיון לא מוצלח שלי בעיתון הפך לנושא שיחה לרגע ובין וודקה לוודקה מצאתי את עצמי מקבל שיעור בנושא אמת באמנות ואיך לא להתראיין, שמאז אותה הרצאה בגיל 19 לא יצא לי מהראש.
"אני לא מצליח להיזכר מה הביא אותנו צפונה. אני זוכר רק את הדרך חזרה. אותי מוציא קופסת גפרורים עם גראס. ובעודה נוהגת על כביש 2 דרומה אני מצליח להרגיש את עצמי מאוהב אולי".
פורסם לראשונה: 07:05, 29.01.21