מגולח או טבעי?

אני רוצה את זה רומנטי // שקד בשן - הוצאה עצמית - 198 עמ'

בין שלל שרבוטים של גברים עירומים ובעיקר נשים עירומות, מופיעים ב'אני רוצָה את זה רומנטי' גם שלושת דיוקנאותיהם של תאודור הרצל, מהטמה גנדי ואדולף היטלר, ודווקא בלבוש מלא. איך זכו שלושת המנהיגים הללו לתפוס מקום בספר שמבוסס על וידויים אנונימיים של נשים צעירות בנושא מין ונשיות? ובכן, בָּערך "איך נראה שיער הערווה שלךְ?" מסמל גנדי "איבר מין נטול שיער ערווה"; היטלר, על שום שפמו המלבני, הוא "שיער ערווה מגולח באופן חלקי"; והרצל המזוקן משול ל"שיער ערווה טבעי". דמות מופת אחת חסרה לי בגלריה הזאת. אני זוכרת מילדותי את קרובות משפחתי הגרמניות, נשים משוחררות בקנה מידה אירופי, מתהלכות בלי מבוכה בביקיני נמוך ורעמת ערוותן פורצת לחופשי משני עבריו. להלן, דוד בן־גוריון, ראש ממשלת ישראל הראשון. אבל בעידן מודע כל כך, שבו כל שערת ערווה אוחזת שלט פוליטי, אולי אין מקום לערך לקסיקוני מסוג המחזה הפראי ההוא.

במסגרת פרויקט גמר בבצלאל החליטה שקד בשן, סטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית, להציע לנשים בנות גילה לספר לה על דימוי הגוף ועל המיניות שלהן. את הווידויים חילקה לקטעים ממוספרים תחת הנושאים גוף, סקס ואורגזמה. בניגוד לאחותו הגדולה, 'ערות', שם עובדו וידוייהן המיניים של נשים שונות לטקסטים בלשונה של תמר מור סלע ולתצלומי פרחים חושניים מאת ראומה זוהֵר חיות, 'אני רוצה את זה רומנטי' מגיש את הטקסט בפרגמנטים גולמיים, לא מעובדים במכוון. כך נוצרת תחושה חזקה של אוֹדיוֹ רב־קולי ומהדהד, פרטי ואוניברסלי גם יחד. הרקע הלבן הנדיב של הדפים מספק לווידויים מרחב וזריקת אור. את הצילום המטאפורי מחליפים פה איורי טוש ישירים יותר, עם אופי חומרי ומשוחרר.

אבל ציטוט מס' 23 הקצרצר – "תמיד אומרים כזה 'טוב יאללה יש לנו אותו דבר. אל תתביישי" – הזכיר לי את חשבון האינסטגרם The Vulva Gallery, שכשמו כן הוא: גלריה של תקריבי ואגינות מצוירים, בכל הצורות, הצבעים והפגמים, חלקם מלווים בסיפורים אישיים של בעלותיהן. התקריב הגדול ביותר בספרה של בשן הוא של תחתונים ורודים עם כתם דם קטן שנסתר עמוק בין קפלי הדפים, או דג דומם שמרמז על ריח פות חריף. למרות יופיים של האיורים וההומור האינטליגנטי שעולה מהם, ווּלוָה גלֶרי אינו נזקק לדרכי עיקוף ומציב את הוואגינות השונות חזיתית, בלי צעיפים מסוגננים. דווקא האאוטינג הלא־מסויג הזה, הנאמן למשנתו, קנה לו מאות אלפי מעריצות ומעריצים והוליד חנות מצליחה של ציורים, מחזיקי מפתחות וקישוטים לעץ חג המולד.

גיבור נוסף שמלווה את ספרה של בשן בעיקשות של מסטיק בסוליה, הוא, ובכן – הגבר. ייתכן שאין תמה על כך בספר שכותרתו מצהירה על כמיהה רומנטית ושערו הפנימי מתארו כקטעי ראיונות על "מיניות, מערכות יחסים, גוף ובושה". יתרה מזאת, ככל שממשיכים לעיין בספר, מתבהרת תמונה שנגזרת משתי משוואות: מיניות = מערכות יחסים, גוף = בושה. "תמיד אמרתי שאני לא ארד לאף אחד, גם לא לבעלי... זה משפיל בעיני, זה זנותי זה איכסה... ואז פתאום יש לך בן זוג שאת אוהבת... וזה פשוט הכי טבעי בעולם"; "אההמ. כן הייתי נהנית כשהוא היה עושה לי ביד. לא, לא כזה נהניתי שהוא היה יורד לי, כי זה נראה לי הזיה. כאילו וואי, זה כזה מקום דוחה, גם שלך גם שלי". הוא, הוא, הוא. מדהים לגלות שאין בספר שום זֵכר לאהבה/משיכה/התנסות חד־מינית או כמיהה לגוף בלתי נשי. העונה השנייה של הסדרה 'אופוריה', שקהל הצופים שלה צעיר בעיקרו, נפתחה לאחרונה בשיחה ממושכת בין טרנסית לפסיכולוגית שלה. הרבה צעירות/ים ונערות/ים בוחרים היום בעצמם את זהותם המינית ולא מתחייבים לנטייה חד־משמעית. אז למה 'אני רוצה את זה רומנטי' הוא מסמך צרוף של כל כך הרבה שמרנות ווָנילה? איך זה שאפילו דוח קינסי על התנהגות מינית בנקבת האדם, שיצא בארה"ב ב־1953, מתקדם ופתוח ממנו הרבה יותר? ואם מחזירים את המיניות הנשית אל המגרש ההטרוסקסואלי – לאן נעלמו החדווה המינית, העוצמה המינית?

את השאלה צריך להפנות ליוצרת הספר, אבל אפשר גם להגביה מבט אל התקופה שבה הוא נעשה – עידן של מהפכה נגד נצלנות גברית בעבודה, ביחסים בין־אישיים ובעיקר במין – שבצד החשיבות העצומה שלה התחזקו בה גם בהלה ממין בכלל וחשדנות כלפי המין הגברי בפרט. מפרידות שלוש שנים בין פרסומם של 'ערות' ו'אני רוצה את זה רומנטי'. מעניין עוד כמה שנים נצטרך לחכות עד שייצא בישראל ספר נשי עם קצת יותר ווּלוָה, ובעברית: משהו שיחזיר את הדגש אל הכּוּס. •