משימת חסינות

הראל סקעת, 39

"אנשים בקהל ממש בכו מהתרגשות גם בשירים הקצביים"

הקורונה מציפה בכל העולם את האמת. ההופעה הראשונה הביתית שעשיתי הייתה בבני־ברק שאחריה נוספו עוד שתי הופעות בדיוק שם. אני עומד בסוף ההופעה, מדבר איתם ואחר כך יוצא משם ואומר וואו, יש את מה שמספרים לנו ויש את האמת. הפילוג שלנו יביא לחורבן. הייתה לי הופעה בצפון בספטמבר בכפר תבור. נסענו עד לשם וראינו את הארץ אחרי הרבה זמן שלא נסענו וזה היה כאילו יצאנו לחופשי. כשהגענו חיכו לנו אלף איש בקהל שהיו מסודרים בקפסולות. הייתה הופעה מדהימה וראיתי בעיניים של הקהל כמה הם מתגעגעים. אנשים בקהל ממש בכו מהתרגשות גם בשירים הקצביים. זו הייתה הופעה אחרונה לפני הסגרים. הרגיש כאילו כולנו אוכלים ארוחה מפסקת לפני הצום, כולם אוכלים כמה שהם יכולים כי לא יקבלו את המוזיקה הרבה זמן מעכשיו. היינו מאושרים ברמות. חבר מאוד טוב של ההורים שלי, שאני חבר של הילדים שלו מילדות, מת מקורונה וזה שבר לי את הלב. פה נפל לי האסימון עד כמה זה מסוכן. בהתחלה הייתי מחנטרש, מחבק את ההורים שלי על הצד ויושב איתם בחוץ – מאז שזה הכה בי נשמרתי הרבה יותר.

אני הכי מתגעגע להופעות. בהתחלה זה עוד היה נסבל, קצת לפני שהתחיל הבלגן אפילו אמרתי לעידן בן זוגי שממש קשה לי להופיע ערב־ערב בלי לראות את הילד שלי, ושבוע אחרי המשפט הזה הגיעה הקורונה וחשבתי שזה בול בשבילי לקחת פסק זמן, אבל זה יותר מדי פסק זמן. אחרי שהקורונה תסתיים אני רוצה להופיע. ובעזרת השם קיסריה בקיץ בחגיגות יום הולדת 40. מיד אחרי זה אזמין חופשה עם עידן במקום האהוב עלינו: איסלה מוחרס במקסיקו.

יעל אלקנה, 28

"אנשים קיבלו מכה ויהיה להם קשה לקום. אפילו המשפחה והחברים שלי. אנשים הפסיקו לחלום"

בזמן הצילומים של 'להיות איתה' הייתה חולה מאומתת על הסט והפסיקו בגלל זה את הצילומים, נכנסו לבידוד והייתי בלחץ. בן הזוג שלי עובד חיוני ופחדתי שהוא יידבק וידביק את המשפחה שלו. הייתי בלחץ מטורף, אבל מזל שלא הייתי בכלל קרובה לאותה חולה. זה מבאס להיות באמצע צילומים, בעבודה, והכל נעצר. אבל עשיתי שש בדיקות קורונה ובמזל לא נדבקתי.

אנשים קיבלו מכה ויהיה להם קשה לקום. אפילו המשפחה והחברים שלי. אני רואה אנשים סוגרים עסקים ואובדי עצות. אנשים הפסיקו לחלום. כל רעיון לפתוח מסעדה או לצאת עם מיזם חדש שמו על הולד או ירדו מזה לגמרי והפכו להיות הישרדותיים. מהיד לפה. אני ממש מקווה שכולם יתחסנו ונסיים עם הסאגה כי מכאן זה יכול רק להידרדר.

היה לנו קטע מטורף שהכלב שלי שגדלנו איתו חי אצל אמא והוא מבוגר. הוא לא יכול לרדת במדרגות ואמא שלי לא יכולה להרים אותו. נסעתי פעם אחת בזמן הסגר ואני זוכרת את עצמי נוהגת ברכב ומפחדת מהמחסום ולדבר עם שוטר, למרות שיש לי סיבה מספיק טובה. אני זוכרת שאמרתי, אין לי כוח יותר לקורונה הזו. בסוף הגעתי למחסום, אמרתי את הסיבה ועברתי בקלות בלי ששאלו אותי כלום. אני הכי מתגעגעת למסעדות. אני אוהבת אוכל, אוהבת את החוויה, לשבת במסעדה לשתות בקבוק יין ולאכול, מלצרים. להתלבש יפה, לצאת, להזמין אוכל במסעדה רומנטית עם בן הזוג. איך שנגמרת הקורונה אחרי החיבוקים אני טסה לחו"ל. הטיול האחרון שלי ושל בן הזוג שלי היה בפריז ובאיטליה לפני שנה וחצי והוא הציע לי שם להתחתן, בטיול הבא כנראה כבר נתחתן.

עדי ביטי, 19

"מצאתי את עצמי חודשים בלי להחליף בגדים, אוכלת כל היום. זה היה נורא קשה"

אני בן־אדם שעובד על ספידים מאז שאני זוכרת את עצמי. מגיל שלוש אני עושה מוזיקה ובחיים לא הייתה לי תקופת זמן גדולה שלא הייתה לי בה עבודה. זה נחמד לנוח ואני יכולה ליהנות ממנוחה של שבוע, אבל באיזה שלב זה מחרפן אותי. מצאתי את עצמי חודשים יושבת בבית עם פיג'מה, אין לי למה להחליף בגדים, אוכלת כל היום וזה היה נורא קשה. למדתי ליהנות מהלבד שלי עם עצמי. גם אם אני לבד בבית עם הפיג'מה והמחשבות ולא עסוקה במיליון טלפונים ואנשים אין מה להיכנס ללחץ. לא להיבהל מהלבד הזה ולחבק אותו. פעם ראשונה שלמדתי להתמודד עם עצמי. הייתי בבידוד בגלל חברות שנדבקו מסביבי. לא ישנתי בבית, הייתי אצל דודה שלי ופחדתי להדביק אחרים, את המשפחה שלי, תפסתי מרחק. כשכל זה ייגמר הייתי רוצה לצאת למסיבה, לשבת בבר עם מלא אנשים ולא לפחד מכל אחד שמתקרב או מכל אחד שעושה אפצ'י. אני ממש מתגעגעת לשגרה שלי. ללכת למסעדה ולבתי קולנוע שאלה הבילויים המועדפים עליי. אני פריקית של סרטים. לא משנה כמה הנטפליקס יהיה טוב זה לא אותו הדבר כמו לשבת באולם.

אליעד נחום, 31

"כאילו שלפני 18 שנה חזינו את הקורונה"

לפני כמה חודשים מישהו העלה לאינסטגרם תמונה מ'שמש' ותייג אותי. חיפשתי את הפרק ולמרות שזכרתי טוב מאוד מה היה שם חטפתי בום לפרצוף. שרון דוראני לוקחת ביס ממשהו, מגלה שהיא איבדה את חוש הטעם, עוד אנשים נדבקים ממנה ורובי דואניאס מגיח לזירה עם מסכה על הפרצוף. הזוי! כאילו שצילמנו את זה עכשיו. אתמול. כאילו שלפני 18 שנה חזינו את הקורונה ואת המסכות. עוד לפני שהספקתי להעלות את הסרטון לאינסטגרם שלי הרשת התחילה לגעוש, מלא חפירות, יותר מאלף אנשים, בלי הגזמה, שלחו לי אותו בווטסאפ, והיום הוא כבר רץ בכל מקום.

היו לי הרבה תוכניות ל־2020. תיכננתי לחגוג בגדול את יום ההולדת ה־30 שלי, לצאת לסיבוב הופעות, היה לי תאריך לקיסריה ופתאום, ביום אחד, הכל נעצר. בחודשים הראשונים גם אני עצרתי הכל, עד שהרגשתי שכבר אי־אפשר. הייתי פעם אחת בבידוד, בגלל חשיפה לחולה מאומת, וזה הספיק לי. חיכיתי לחיסון.

ניב סולטן, 28

"בסגר לא יצאתי מהבית לדקה. שלושה שבועות בפיג'מה של מיקי מאוס"

אני כבר מרגישה שיש לי קוצים, בא לי לחזור לחיים הרגילים. כל השנה הזאת עברה עליי בגעגועים למשפחה, לארוחות המשפחתיות, לאי־שמירת מרחק, ליכולת להתחבק עם ההורים ועם סבתא שלי, שלא מרשה שלי לחשוף את גילה. אצטרך להתאפק עוד קצת. חיכיתי כל כך הרבה זמן אז אחכה עד אחרי החיסון השני. אני מהחנוניות האלה שמצייתות לסגרים. עכשיו, בסגר האחרון, לא יצאתי מהבית אפילו לא לדקה. שלושה שבועות עם פיג'מה של מיקי מאוס. זה נחמד, אבל כמה אפשר? כדי להתעודד אני מפנטזת על הטיסה הראשונה. לתאילנד. עם מאור, ברור שאיתו.

עדן פינס, 23

"התקופה הזו הייתה לא קלה, ימים שלמים של עליות ומורדות, בעיקר בפן הנפשי"

בתקופה הזו 90 אחוז מהסובבים שלי חלו. בתקופת הקיץ שבה הסגר נפתח והיינו באיזושהי מסיבה שהייתה חוקית לחלוטין, אחת הברמניות הייתה חולה והחלה להדביק בשרשרת הרבה מבלים. גם בן הזוג שלי היה חולה ושהיתי איתו באותו הבית ומשום מה לא נדבקתי, לא ממנו ולא מאף אדם אחר. התקופה הזו הייתה לי מאוד לא קלה, ימים שלמים של תהיות ועליות ומורדות, בעיקר בפן הנפשי. הרבה מים עברו בנהר. אבל לשמחתי הם נשטפו על ידי הרבה דברים חדשים וחיוביים - למדתי להקשיב לעצמי, הספקתי לעשות חשבון נפש, הספקתי להתפתח ולגדול בפן העסקי, להשתמש בתקופה הזו וב"חופש" הזה בתבונה. הבנתי מה אני רוצה לעשות בחיים מעבר ללדגמן, ולשחק, מה שהיה לי מובן מאז מתמיד ורק חידדתי - שזה לטפל בבני־אדם. התחלתי ללמוד נטורופתיה - רפואה טבעית.

הכי קשה היה לי עם הגעגועים למשפחה, לחברים, ובעיקר עם אי־הוודאות. כל שאלה שעלתה לי הייתה צרופה בעוד הרבה סימני שאלה. מתי נצא מהלופ הזה? מתי אצליח לחזור לעבוד והאם אצליח באותה תדירות שהייתי רגילה אליה? האם יהיה פער גדול בין החיים שלפני לחיים שאחרי? אחרי שתקופת הקורונה תסתיים אני בטח אערוך מסיבת שחרור. במתכונת מצומצמת של משפחה וחברים קרובים שהתגעגעתי אליהם מאוד. לאחר מכן כנראה שזו תהיה טיסה לארה"ב - להשלים את כל מה שתוכנן לי לשנת 2020.

יעל שלביה, 19

"הצטלמתי לקמפיין לחברת ספורט והתגלתה שם מישהי חולת קורונה"

בשנה הזאת החיים שלי נמשכו כאילו כרגיל, כולל טיסות לצילומים, אבל זה לא היה זה. לא פגשתי את כל בני המשפחה וזה מה שהכי חסר לי, חיבוק טוב מהחברים, מברנדון, ומכל מי שאני אוהבת ומעריכה. ביום שאחרי הקורונה נראה לי שאני אעוף מפגישה לפגישה, מחיבוק לחיבוק. הלוואי שזה כבר יקרה. כשטסתי לצילומים בדובאי עוד לא הייתי מחוסנת, אבל לא פחדתי יותר מהרגיל מפני שהפחד לא יעזור. הנגיף עלול להגיע מכל מקום. בשהות שם הקפדתי להיזהר ולשמור מרחק. דווקא אחרי שחזרתי ארצה הצטלמתי לקמפיין לחברת ספורט והתגלתה שם מישהי חולת קורונה אחרי יומיים, אז הייתי בבידוד כמה ימים.

ברק שמיר, 21

"אני מכיר אנשים שהתקשו לשרוד את הדבר. לא כולם חזקים בנפש"

המון חברים ואנשים סביבי חלו, לא חושב שיש מישהו מהם שקיבל את זה בטוב. כולם בהתחלה נבהלו ולא הבינו מה זה אומר, אבל מזל שהם עברו את זה בשלום והכל בסדר. עכשיו אני יודע ומרגיש שהקורונה פגעה בעיקר בכלכלה שלנו ובעולם הבידור. המון מסעדות פשטו רגל. אני מכיר אנשים שהתקשו לשרוד את הדבר. לא כולם חזקים בנפש, לא לכולם יש חבר טוב או משפחה תומכת והמון אנשים נשארו בודדים. התקופה הזאת השפיעה עליי גם לרעה וגם לטובה. הקורונה גרמה לי להסתכל על דברים אחרת ולהתחיל לעשות דברים שלא חשבתי שאעשה אי פעם כמו לשחק בסדרות, סרטים, כמו לטייל סתם במקומות מתחת לבית, שלא הייתי עושה את זה לפני כן. קשה לי כשאי־אפשר לשבת בנחת עם חברים והכי חסר לי בעולם זה הקטע של הביחד.