להיות או לא להיות

תומי יואל פינקוביץ' מדפדפת בסלולרי שלה, שבו תיעדה את החודשים האחרונים בחייו של בעלה, הבמאי רוני פינקוביץ', בדרכו אל המוות, ומגיעה לשיחה מצולמת שניהלו ערב לפני מותו בשווייץ. "שלום, נשארו לי לא הרבה שעות לחיות, ואני בסדר עם זה, בינתיים. היה כיף", אומר לה רוני בקול יציב. למחרת בבוקר, בעיירה ליד ציריך, הם ושלוש בנותיהם – לירי, איאן ואביה – מגיעים לבקתה כחולה השייכת לארגון 'דיגניטס', שמסייע להפסקת חייהם של חולים חשוכי מרפא, משתדלים למצות כל שנייה יחד, כהרגלם מאז נפלה ההחלטה.

"רוני האמיץ שלנו נפרד באהבה, בהכרה ובהומור עד הרגע האחרון", מספרת תומי. "כשהוא שתה את הכוסית הראשונה עם נוזל נגד בחילות כדי שגופו לא יקיא את הרעל, נשארה לנו חצי שעה עד הכוסית השנייה, שבה היה חומר הרדמה חזק ורעל (פנטוברביטל) שמשתק את מערכות הגוף והורג אותו. בחצי השעה שנותרה לנו יצאנו החוצה. רוני עישן גראס רפואי כדי להקל על הכאבים, ודיברנו על כך שאלו הדקות האחרונות שלנו יחד בחיים. הוא אמר לכל אחת מהבנות כמה הוא אוהב אותה, מאמין בה ורואה בה המון כוחות, והן אמרו לו כמה הן מעריכות ואוהבות אותו. לי הוא אמר שהוא אוהב אותי אהבת נפש, הודה לי על כל השנים הנהדרות שלנו יחד, וביקש שאזכור לעשות הכל לאט־לאט, לא למהר, וגם לעשות פחות, ולזכור שההתפתחות שלי תבוא מתוך הרפיה ושקט.

הכתבה המלאה מחר במוסף 7 לילות