פעמיים בחיים שברו לרינת קליין את הלב; פעם אחת כשחבר שלה מגיל 14 עזב אותה "ודי מהר הייתה לו מישהי אחרת", ופעם שנייה בקורונה. "נשבר לי הלב כשהבנתי שלא שמים עלינו, שאנחנו נתינים שצריכים לציית. זה הכה בי בצורה מטורפת, והבנתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להעביד את עצמי בפרך, ולהוציא דרכון גרמני. זה בהליכים".
קליין לא מתכננת לחזור לגרמניה - ארץ מוצאו של אביה, מאמן הכדורסל המיתולוגי רלף קליין - אבל "אני רוצה שלילדות שלי תהיה אופציה", היא אומרת, כמו שאני אומר, כמו שיותר מדי ישראלים שבורי לב שמרגישים שישראל עוזבת אותם עכשיו ממלמלים בינם לבין עצמם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
3 צפייה בגלריה
מה הסיפור של לב שבור? רינת קליין
מה הסיפור של לב שבור? רינת קליין
מה הסיפור של לב שבור? רינת קליין
(צילום: איליה מלינקוב)
ולב שבור הוא צירוף המילים שסביבו מתקיים הראיון הזה, בעיקר כי קליין, 54, יצרה וביימה סדרת תעודה בת שלושה פרקים באותו שם שעולה עכשיו ב־HOT ומנסה להבין מה זה הדבר החומצי הזה שמאכל אותך מבפנים בכל פעם שמישהו מעולל לך את זה. כמובן, בהנחה שעוד לא נגמלת לחלוטין מכל זה והתחתנת, כמוה, ל־30 שנה פלוס שתי ילדות (ועוד שתיים מנישואים ראשונים של בן הזוג).
"זה מצחיק, כי אנשים סביבנו תמיד מודאגים 'מה יקרה לו אם תיפרדו'", היא אומרת על בחיר ליבה, העיתונאי (לשעבר בידיעות אחרונות) והיוצר גידי מרון, "ואני יודעת שדווקא אם ניפרד, אני זאת שאשבר. אני נראית לאנשים יותר חזקה, מנהלת, והוא כזה אמן יוצר - אבל הוא הבסיס. אם משהו יקרה לי איתו, הלב שלי יישבר. לפעמים אני רואה את גידי ברחוב במקרה, והלב שלי עדיין קופץ. עד היום אני משתמשת במונח הזה, מאוהבת".
זה מפתיע במידה, כי קליין באמת לא עושה רושם של בחורה, בוא נאמר, מצועפת. להפך; היא אחת הדמויות הבכירות והדעתניות בתעשיית הטלוויזיה כאן, מנכ"לית 'סלוצקי אפיקי תקשורת' שחולשת על הערוצים 8 HOT ,HOT בידור ו־HOT REAL. כמעט מפתיע לגלות שדווקא היא יצרה וביימה סדרה רגישה, ניואנסית ועדינה שמנסה לפענח - מהצד הרפואי והאמנותי, באמצעות יורם יובל מצד אחד, ועברי לידר, ארקדי דוכין ומרינה מקסימיליאן מצד שני — מה הסיפור עם הדבר הזה שאף אחד שחצה את קו החופה והקידושים כבר לא רוצה להתעסק איתו: לב שבור.
מה לה ולזה? אולי הזיכרונות מהפעם הטראומטית ההיא שבה הלב שנשבר היה הכי קרוב לזה שלה. "כשהבת שלי רוני הייתה בת 17, חבר שלה נפרד ממנה והיא התמוטטה פיזית ואושפזה. אני זוכרת את עצמי מגיעה לבית חולים עם הילדה, ומשכיבים אותה במיון ואומרים: דחוף לאשפז, אנחנו לא יודעים מה יש לה. היא איבדה הכרה ולא יכלה לזוז, חשבו שאיזה נגיף תקף אותה. ואז ראיתי פעם ראשונה מה קורה לבן־אדם שנשבר לו הלב. זו הייתה טראומה למשפחה, אני לא יכולה לשכוח אותה שוכבת שם".
קליין הבינה אז את מה שהסדרה מציפה; ששיברון לב עשוי להתגלם גם בחולי פיזי. ואם, חלילה, זה יקרה לה, היא לא רוצה לחשוב בכלל לאן זה יוביל. "ישבתי עם במאי הדוקו דורון צברי והוא הראה לי איך טינדר עובד - שמע, זה מטורף! אתה רואה תמונה - מה אתה יודע לפי תמונה? אם הייתי נזרקת לשם מחר לא הייתי יודעת מה לעשות עם עצמי".
כשקליין וסלוצקי — שהיו מזוהים יותר, איך נאמר, עם בידור קל בואכה טראש מחזורי ששודר בערוץ הבידור שניהלו אז — הגיעו לערוץ HOT8 בסביבות 2012, זה הרגיש לרגע כאילו המצודה האחרונה של המצח הגבוה בישראל נפלה לידי בוזזים צמאי דם ורייטינג. החשש היה שהתעודה המושקעת של ערוץ 8 עומדת להפוך לדוקו־סלב בידורי.
קליין, מצידה, הפתיעה, ויחד עם העורכות שלצידה בערוץ, עידית פנקס ודורית הסל, סיפקה את הסחורה לכל הכיוונים; היא לקחה את הערוץ למקומות חברתיים ופוליטיים עם סדרות כמו 'לוד - בין ייאוש לתקווה', 'על צד שמאל', 'ליבוביץ' ו'המפרץ', ובו־זמנית הקלילה, הכעיסה וייצרה דיבור עם הפקות כמו 'ערסים ופרחות: האליטה החדשה' של רון כחלילי, 'צל של אמת' המהדהדת, 'מגש הכסף', 'זוהר ארגוב', 'המוסד' ו'מיסטר גאגא'. בשנה האחרונה הגיעה ההרעשה לשיאה עם 'לאה צמל, עורכת דין', סרט שעקב אחר חייה של הפרקליטה הוותיקה שמייצגת מחבלים פלסטינים בבתי המשפט בישראל וזכה בפרסים בסיטונות עד שמישהו במפעל הפיס כנראה ממש צפה בו, והמפעל נסוג בו מתמיכתו והקפיץ את הסרט למהדורות החדשות. מצד שני הייתה 'עפרה', הסדרה של דליה מבורך ודני דותן על עפרה חזה, שהואשמה במציצנות, צהובונות ופשפוש באזורים שאמורים היו, לדעת מבקרים, להישאר מוצנעים.
טענו שהסרט נכנס לה לתחתונים, שהוא מעלה טענות שנדבקה באיידס מגיטריסט שכבר לא בחיים, ולא עומד בסטנדרט עיתונאי.
"האם יוצר בערוץ 8 הוא בהכרח עיתונאי? התשובה היא לא. הוא יוצר שיש לו טענה, והוא צריך לגבות אותה. והם עשו תחקיר רציני, דיברו עם המון אנשים והייתה להם אינפורמציה מבוססת, עם זווית ונראטיב חדשים לסיפור. ועדיין, זו זווית. מה זאת אמת? כולנו מסכימים שהשאלה לגבי אמת מאוד מעורפלת, אז אני לא מתיימרת. הכל עובר ייעוץ משפטי, ולא היו תביעות דיבה נגד הסדרה".
יכול להיות שגרמתם עוול?
"כל אחד שעוסק בתוכן בטוח עשה עוול לאנשים אחרים. אבל כוונה לא הייתה פה".
השאלה היא מה הרף המקצועי שלכם. שידרתם למשל את 'הפנקס האדום', סרט שהיה כמעט תשדיר שירות להסתדרות, וגם נעשה במימונה.
"קודם כל היה פה גילוי נאות וזה לא הוסתר. והכי חשוב: היה לנו חופש אמנותי לעשות מה שרצינו, ולא הייתה להם זכות וטו. כשיש גורם שיכול לשים וטו ולהגיד מה כן ומה לא, זה רף שאני לא אחצה".
הרגשת בנוח כש'הפנקס האדום' בעצם גיהץ את הטענה לקיפוח אוכלוסיות מזרחיות?
"יריב (מוזר, הבמאי) בא עם תזה שבעצם לא היה כזה קיפוח, וגם אלי עמיר אומר שם: זה שטות מוחלטת, הנושא הזה של הקיפוח המזרחי. אבל כמי שעובדת עם רון כחלילי, אני אגיד שזה בעיניי הנושא הכי בוער, לוהט ומשמעותי גם היום בחברה הישראלית".
אולי זה קל יותר להרגיש מהצד הנכון והפריבילגי של חלוקת השלל כשאת בתו של גיבור לאומי כמו רלף קליין, מתחילה קריירה כעיתונאית מוערכת ב'מעריב', ממשיכה לתפקידים בכירים בטלוויזיה, ומתגוררת באבן יהודה עם בעלך ושתי בנותייך, כיום בנות 20 ו־25 ("ילדים היום כבר לא עוזבים את הבית"). גם עמדותיה הפוליטיות - היא הגיעה למחאת בלפור וגם לגשרים - כמעט באות עם הטריטוריה. ועדיין, גם היא לא הבינה מה התהפך עליה כש'לאה צמל, עורכת דין' התפוצץ בקול רעש גדול, ואיומים ואיחולי מוות מימין התחילו להציף לה את הפיד בפייסבוק. "כשהתחילו לתייג אותי עם 'הלוואי שתישרפי' ו'תמותו' נחשפתי לעולמות שלא חוויתי עד אז. זה היה מפחיד ומלחיץ מאוד".
הבנתם מראש שהסרט הוא חומר נפץ פוליטי?
"לא. קיבלנו את ההצעה לסרט ב'קול קורא', ואתה מבין שיש פה דמות מעניינת. הכי הרגיז אותי - שאנשים בכלל לא ראו את הסרט. הרי בסוף, הסרט מראה את הכישלון שלה. אבל אני רואה את הפחד. אנחנו מקבלים פחות ופחות הצעות פוליטיות, פחות עיסוק בעניין הפלסטיני, זה כאילו ירד מסדר היום".
פחות כיבוש.
"חבל על הזמן, היוצרים לא מציעים, זה הולך ונעלם. ועם כל ההתבכיינות והטענות נגד התקשורת ונגדנו, אף אחד, כמעט אף פעם, לא הגיש לנו הצעה שקשורה לימין. אנחנו פותחים קול קורא כמה פעמים בשנה, מקבלים 200 הצעות, וזה לא שלוקחים רק את השמאלניות־צוררות. פשוט לא מגיעות הצעות מימין. אנחנו משדרים כל שנה בסביבות 35 פרויקטים מקוריים, מתוכם יש אחד־שניים כאלה. אם באה הצעה מצוינת, ניקח אותה, אבל היא חייבת להיות מצוינת כי אתה חוטף על הראש ומקבל המון ביקורת".
3 צפייה בגלריה
אורלי וגיא אורלי וילנאי גיא מרוז תחקיר זוגיות
אורלי וגיא אורלי וילנאי גיא מרוז תחקיר זוגיות
אורלי וגיא אורלי וילנאי גיא מרוז תחקיר זוגיות
(צילום: שאול גולן)
ייתכן שאתם מחפשים רעש מהסוג ש'צל של אמת' עשתה וכל השאר קצת פחות? המתחרים שלכם ב־yes דוקו באו עם 'עלייתה ונפילתה של ענבל אור' ו'המניע'.
"אני אוהבת את yes דוקו, אבל חלק מההליכה שלהם לכיוונים האלה זה גם בגלל תהליכים שאנחנו הובלנו. היום אתה צריך לעשות דברים יותר פופולריים. פעם הדוקו היה גטו תל־אביבי ומצומצם, וכשאנחנו נכנסנו לערוץ 8 אמרנו שאנחנו רוצים לעשות משהו יותר רחב, יותר חברתי, שמדבר אל הרבה אנשים. עשינו את 'זוהר ארגוב', 'המוסד' ו'עפרה', ואנחנו הולכים לכיוון של סרטים שיש בהם גם איכות וגם צפייה".
אלה יוצאי הדופן. רוב הסרטים והסדרות שלכם לא תופסים.
"כן. רוב הזמן אתה באזור האפור. כמו שמרינה מקסימיליאן אומרת ב'לב שבור' על הזוגיות שלה: 'זה לא היה רע, זה היה טוב. זה לא היה מסעיר'. יש הצלחות גדולות ויש לי גם רשימת כישלונות מטורפת. זה חלק מהעבודה".
מה בהצעות שמגיעות מפתיע אותך?
"שאנשים לא מבינים שהדוקו השתנה וממשיכים להציע סרטים אישיים קטנים. בסוף הדוקו לא מתבייש להגיד שהוא רוצה רייטינג, והיום לא ניקח סרט שאנחנו לא חושבים שיביא רייטינג. לסרט אישי קטן אין מקום יותר. היום הכל נורא מוקצן. פעם מישהו שיצא מהארון נראה לנו וואו. היום הוא צריך לחזור לארון כדי שנשקול".
זה קשור לאופן שבו נטפליקס שינתה את התעשייה?
"נטפליקס שינתה הכל בצורה מטורפת. הם הביאו את ההבנה שדוקו יכול להיות מוצר שכולם מדברים עליו. פעם רצית סרט דוקו זוכה פסטיבלים, היום אתה רוצה סרט שיביא לך מקום ראשון בהורדות ב־HOT".
מה לגבי דוקו־אקטיביזם והרצון לחולל שינוי?
"דוקו־אקטיביזם עדיין קיים, אבל אני לא מכירה אף תוכן בעולם שחולל שינוי. אתה רק חלק מהזרם שמעורר תהליכים שמשנים את החשיבה שלנו. קצת צניעות. אם ישחררו את רומן זדורוב - ואנחנו מחכים להחלטה של השופט חנן מלצר בשבועות הקרובים - ל'צל של אמת' יש חלק מכריע בדבר הזה, והם צריכים לקבל פוליצר".
למה הסרט של אורלי וגיא, 'ומה אם כל העולם טועה', לא היה אצלכם?
"הם הציעו לנו את הסרט ואני חושבת שאם זה היה משודר אצלנו זה לא היה עושה את הרעש שזה עשה כשהוציאו את זה ביוטיוב תחת הכותרת 'הסרט שאף אחד לא רצה'. זה הכוח של הרשתות החברתיות - כל הדברים הקונספירטיביים האלה. כמובן שביום שזה יצא ועשה בלגן מטורף, אמרתי 'איזה באסה', ו'יואו, פיספסתי'. אבל הגעתי שוב למסקנה שאם זה היה אצלנו, זה לא היה מקבל אותה תהודה".
היית מרגישה בנוח לשדר אותו?
"לא ראיתי את הסרט רק חומרים ממנו אבל אני לא מכירה במושג אחריות ציבורית. בסרט דוקומנטרי יש נקודת מבט סוביקטיבית של יוצר ואם החומר מגובה ואמין, גם אם הוא לא בקונצנזוס, יש לזה מקום".
היא אישה מתעתעת ומשעשעת, שמסוגלת לנוע - לפעמים במהלך משפט אחד - בין הגבוה לנמוך, בין מודעות פוליטית, חברתית וקולנועית לבין חיבה גדולה לטראש. היא ישראל הראשונה, השנייה וכנראה שגם החמישית והשישית מגולגלות לתוך דמות אחת. לובשת רק שחור ("אבל לא כמו מרב מיכאלי, פשוט אין לי טעם, אני גרועה באופנה ולכן אין לי שום דבר צבעוני"), ובשלנית איומה ("אף אחד לא רוצה לאכול את האוכל שלי"), קליין עשויה הייתה לעבור כאישה בשחור־קלאסית, גם מבחינה פוליטית, אלמלא הג'קי אזולאי הפנימית שבתוכה, זאת שמסוגלת להעריך גם פיסת דוקו־סלב כאילו מדובר בטלוויזיה בתפירה עילית.
"אני מתה על ערוץ הבידור, ניהלתי אותו המון שנים ועזבתי כי הרגשתי שאני כבר מבוגרת מדי לזה", היא מודה. "כשליאור קוקה באה אליי ולא ידעתי מי זאת בכלל, הבנתי שאני לא מספיק בעניינים. זה מבאס אותי, אבל אני מתבגרת, לא מבינה בטיקטוק, ואני רואה בערוץ שמות שאני לא מכירה בכלל. כשהבנתי את זה ידעתי שהגיע הזמן שאפרוש משם".
נראה לך סביר שהערוץ נותן סדרה לכל משפחה רבע־מפורסמת?
"יש טרנד שהתחיל בקרדשיאנס, שכל מי שבאינסטגרם רוצה סדרה. 'אחותי ג'קי' זה מדהים. ג'קי סופר־מעניינת וצבעונית וזו טלוויזיה ראויה. בעונה האחרונה תיעדנו את הגירושים שלה מבעלה ישראל, ואני לא ראיתי שיחות כאלה מול מצלמה, התכווצתי כשראיתי את זה. אבל היא כוכבת ואנשים אוהבים את זה".
את 'הבוזגלוס' פיספסתם ל־yes.
"עבד אצלנו מפיק מדהים שהתקשר אליי יום אחד ואמר לי, תקשיבי, חייבים לעשות סדרה על מאור בוזגלו - וכמה ימים אחר כך התברר שיש את הבוזגלוס ב־yes".
איפה תעצרו? מה עם תוכנית למשפחת קשתי?
"נראה לך? היה לי מאוד קשה עם הסיפור שלהם, אני זוכרת שראיתי את הכתבה על פרסיליה קשתי. אבל אנחנו בערוץ הבידור לא היינו עושים דבר כזה. יש גבול".
3 צפייה בגלריה
יש גבול. פרסיליה קשתי
יש גבול. פרסיליה קשתי
יש גבול. פרסיליה קשתי
(צילום: אינסטגרם - whereispk)
עזיבת תפקידה כמנהלת בפועל של ערוץ הבידור וערוץ 8 והמעבר לניהול כלל הערוצים שבבעלות חיים סלוצקי ודרי שי מסמנת, מבחינת קליין, גם את המעבר לעידן שבו שום דבר כבר לא בטוח; היא עדיין עובדת בפרך, מגיעה מדי ערב הביתה אחרי שמונה, מבלה שעה בחדר הכושר שבנתה בחצר, ומתפנה לראות עוד טלוויזיה - אבל הביקושים לטלוויזיה, היא יודעת, בירידה. "אני מבועתת מזה, זה הדיסוננס בין פריחת התוכן בעולם לבין המצוקה של השוק הישראלי. אני חולת טלוויזיה, ואם יש משהו שמפוצץ אותי זה אנשים שאומרים, 'אין לי טלוויזיה בבית ואני לא רוצה שהילדים שלי יראו טלוויזיה'".
מצד שני, היא יודעת ש"ילדים הפסיקו לראות טלוויזיה והקהל מבוגר. בקרב החברות של אמא שלי אני להיט גדול, בקרב הבנות שלי אני די פח אשפה. לא מעניינת אותן. כשעשינו את 'כפולה' עם נועה קירל זה הפך אותי לאטרקטיבית".
אז יש, מתברר, קץ לילדות, וייתכן שבגיל 54 קליין מכירה בו לראשונה. מדי פעם היא מעיפה מבט לאחור, אל אביה, שנפטר בגיל 77 מסרטן מעי שהתגלה באיחור. קליין עצמה עברה בדיקת קולונוסקופיה מתוקשרת וגילתה כי היא סובלת מגידול סרטני דומה. "מבחינתי לא חליתי, עברתי ניתוח להוצאת הגידול ויצאתי בזול. אם לא הייתי מגלה את זה במקרה לא הייתי יושבת פה היום, בטח לא בתצורה הנוכחית שלי".
ואת מפחדת?
"ברור. אבל אני מדחיקנית היסטרית".
הגיל עצמו מטריד?
"מבאס. מי רוצה להתבגר? וכשאני יושבת בזום ורואה את הקמטים שלי בא לי לחתוך את עצמי".
יש משהו טוב בכל התקופה הזאת?
"אני לא יכולה להבין אנשים שאומרים 'הקורונה עשתה לי טוב'. הקורונה לא האירה את חיי ולא לימדה אותי כלום".
פורסם לראשונה: 06:53, 19.02.21