בארבעה בפברואר התייצבו על קו המרוץ לבחירות לכנסת ה-24 שלושים ותשע מפלגות אשר הגישו את רשימותיהן לוועדת הבחירות המרכזית. מתוך כלל הרשימות ישנן רק 14 רשימות אשר להן סיכויים ריאליים או כמעט ריאליים להכניס נציגים לכנסת וזאת בעיקר הודות לאחוז החסימה העומד על- 3.25% מכלל קולות הבוחרים (3.9 מנדטים).

הסקרים די יציבים ובדומה לשלוש מערכות הבחירות הקודמות, מייצגים את הקפאון הפוליטי השורר במדינת ישראל, בהבדל אחד גדול – לכאורה גוש הימין-חרדים (יחד עם סער ובנט) זוכה לרוב.

אולם, כאשר כ-28% מכלל המצביעים הפוטנציאליים כלל אינם בטוחים כי ילכו להצביע, ניתן לשער כי המספרים יכולים להיות גם אחרים.

חלק מהמפלגות כבר גיבשו לעצמן קו לקמפיין, הקצר מאד יש לומר, בעוד שאחרות עדיין מחפשות מה להציע ואיך. את הקו נותן כרגיל הקמפיינר הנצחי, ראש הממשלה בנימין נתניהו אשר פועל בשני מישורים – במישור הרשמי מוצג לציבור נתניהו ה"מנהיג", אל מול שאר המועמדים (ובמיוחד יאיר לפיד, את שמו נושא נתניהו בכל פעם שהוא רוצה להשוות את עצמו אל מישהו) ו"ראש הממשלה של כולם – ימין ושמאל, יהודים וערבים", ממש כאילו נתניהו נולד מחדש. אולם מתחת לפני השטח פעל נתניהו כדי לפצל את כוחות הערבים דרך פיצול הרשימה המשותפת, כך שכיום מנצור עבאס מתמודד עם רשימת רע"מ כרשימה נפרדת מהרשימה המשותפת, כאשר המשמעות המיידית היא אובדן קולות פוטנציאלי של 4-5 מנדטים לרשימות הערביות לכנסת, במידה ומנצור לא יבחר, או קבלה של 4-5 מנדטים שנתניהו יוכל לגייס בעת הצורך.

בנימין נתניהו ו גדעון סער(צילום: אבי מועלם, יואב דודקביץ)

הקמפיין של נתניהו נועד להאיר את ניסיונו ויכולותיו אל מול חוסר ניסיונם וחוסר יכולותיהם של יריביו, כאשר הוא מדגיש שוב ושוב את שמו של אחד יאיר לפיד, יושב ראש יש עתיד.

על מה ולמה? קודם כל, יאיר לפיד הוא סוג של פרסונה נון-גרטה במחנה הימין. שמו מעורר קבס בקרב מצביעי הליכוד והעובדה שהוא מוצג כחלופה לנתניהו עשויה להוציא את תומכי ראש הממשלה להצביע. אולם מעבר לכך, מיקוד הזרקורים בלפיד, מאפשר לנתניהו להתעלם מיריביו מ"בית" - גדעון סער ורשימת "תקווה חדשה" ונפתלי בנט ורשימת "ימינה".

בעוד בנט נמנע מלאתגר את נתניהו ישירות, הצהרת הכוונות של סער היא מלכתחילה לאתגר את נתניהו ולהחליפו בשלטון. סער ידע מראש כי סיכוייו לעשות כן בסיבוב הבחירות הם נמוכים, אולם זהו צעד המשך לקריאת התגר על נתניהו, עת היה המתמודד היחיד מולו בפריימריז לראשות מפלגת הליכוד, שהתקיימו בדצמבר 2019, אז הפסיד לנתניהו בתוצאה 72.5% תמיכה לראש הממשלה מול 27.5% תמיכה לסער. התוצאה אמנם איכזבה את סער, אולם בלשכת ראש הממשלה עבדו שעות נוספות כדי להבטיח את הניצחון הזה. סער, הוא היחיד שגורם לנתניהו להזיע כרגע, מאחר והוא היחיד שתוקף אותו ישירות, הן על מחדלי הקורונה והן על מדיניותו. סער הוא היחיד שמציב עצמו בצורה רשמית כיורש מחנה הימין ביום שאחרי נתניהו.

גם בזירת הקמפיינים, שובר סער ימינה ומאתגר את נתניהו בקמפיין נגטיבי המציב אותו במערומיו, עד כה בהצלחה נמוכה יש לומר. בעוד בנט ממשיך להתמקד בקורונה ובכלכלה, סער ממקד את חיציו בנתניהו בניסיון למשוך בוחרים מהליכוד אל תקווה חדשה. נכון לרגע זה, ההצלחה שהייתה לו עם ההכרזה על הריצה נבלמה וכעת אנו נכנסים למעיין קרב שוחות.

את פינת הימין החילוני סוגר אביגדור ליברמן, שהחליט ללכת על הקו של המאבק במדיניות הקורונה והאכיפה הסלקטיבית. ליברמן, מתחייב, כפי שעשה במערכות הבחירות האחרונות לממשלה אחרת ונטולת חרדים. האם הגל האנטי חרדי שעובר על ישראלים רבים בעת האחרונה יתורגם לקולות בקלפי? כפי שנראה כרגע הדבר כלל אינו ברור. ליברמן נשאר יציב בסקרים, אולם יתכן והסנטימנט האנטי-חרדי יצבור תאוצה בימים האחרונים לפני הבחירות.

במחנה השמאל-מרכז בוקה ומבולקה. יאיר לפיד, אשר נהנה מעדנה מסוימת, אך לא מספקת, התחזק מעט בסקרים, במיוחד על חשבון תומכי כחול לבן לשעבר ש"חנו" אצל נפתלי בנט, אולם נדמה כי ההתמקדות של בקמפיין "ממשלה שפויה" אינה מעוררת את הסנטימנט המיוחל.

ללפיד יש אתגר גדול – שאיפתו לגדול עומדת בניגוד לפוטנציאל המחנה אותו הוא מייצג. במערכות הבחירות האחרונות, כחול לבן עסקה בעיקר בשתיית הקולות של מחנה השמאל. בבחירות הקרובות, פירורי המחנה המרוסק הזה מתפצלים בין שלוש מפלגות – העבודה בראשות מרב מיכאלי, שהצליחה להפיח קצת רוח חיים בגוויה הדוויה אשר הוספדה חדשות לבקרים; מרצ שמתנדנדת בסקרים סביב אחוז החסימה ושאריות כחול לבן שרק אלוהים ובני גנץ יודעים מדוע עדיין מתמודדים. הן מרצ והן כחול לבן מתנדנדות בסקרים. אם לפיד ימשוך יותר מדי מצביעים משתיהן והן יתרסקו, יהיה מדובר באובדן מנדטים פוטנציאלי של 8 מנדטים לגוש. ועוד לא דיברנו על פרופסור זליכה ומפלגתו הכלכלית אשר זוכה לכ-2 אחוזי תמיכה אשר אינם מספיקים כדי להכניסו נציגות לכנסת, אולם הנם בעלי משמעות רבה למחנה השמאל-מרכז.

הרשימה המשותפת מתמקדת בדגל המאבק בפשיעה ובאלימות במגזר הערבי, אולם הקמפיין שמנהל ראש הממשלה נתניהו בשיתוף עם גישתו של מנצור עבאס, מכרסם באפקטיביותו. האזרחים הערבים עייפו מהבטחות, וחלק הולך וגובר, הקורה להשתלבות מצד אחד ולהשגת תקציבים מצד שונה, מוצא עצמו קרוע בין האיבה לנתניהו, לבין הרצון לשיפור באיכות החיים. קשה לראות כיצד הרשימה המשותפת מצליחה לעודד הצבעה במגזר הערבי.

נתניהו, שחקן הפוקר המיומן, מצליח להביס את יריביו, גם כשהוא מחזיק בידיו פלופ (קלפים ריקים). האם הפעם זה יספיק לו? כרגע נראה שכן אולם גם נתניהו יודע כי בבחירות כמו במשחקי פוקר "את הכסף סופרים במדרגות" והוא לא ינוח עד לרגע סגירת הקלפיות אז צפו להפתעות נוספות.

Kobi.cohen@gmail.com