החברה קרסה – משקיע נתבע וחויב לשלם

בעל מניות בחברה העוסקת בייבוא עץ התחייב להעביר 700 אלף שקל אך לא הפקיד את כל הסכום. ביהמ"ש דחה את טענתו כי השותפים הטעו אותו

עו"ד מורן בן יצחק | פסקדיןפורסם: 07.03.21 , 10:59

המחלקה הכלכלית שבבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבלה לאחרונה באופן חלקי תביעה שהגישו שני בעלי מניות בחברה נגד בעל המניות המרכזי בטענה שהפר את התחייבותו להשקיע בחברה, וכתוצאה מכך נגרם לה נזק של יותר מחצי מיליון שקל. השופטת רות רונן קבעה כי הנתבע אמנם הפר את ההסכם, אך לא הוכח שהדבר לא גרם לנזק. הוא חויב לשלם לחברה את ההפרש, 115 אלף שקל, ולפצות את המנכ"ל על הוצאת דיבה.

הצדדים מחזיקים יחד במניות חברת "ס.א.ל מסחר מתקדם", שעוסקת בייבוא ומסחר בעץ ובחומרי בניין. התובעים מחזיקים ב-16% מהמניות כל אחד והנתבע מחזיק ב-68% מהמניות.

טענתם העיקרית הייתה שהנתבע הפר את התחייבותו להשקיע בחברה, וכי כתוצאה מכך נגרם להם נזק. לדבריהם, בסוף 2017 התנהל משא ומתן והוסכם כי הוא ישקיע בחברה 350 אלף שקל. בהמשך, נחתם בין הצדדים הסכם נוסף שבו התחייב המשקיע להזרים 350 אלף שקל נוספים כנגד הקצאת מניות.

אילוסטרציה(shutterstock)

התובעים טענו כי המניות הנוספות נרשמו על שם הנתבע אך הוא העביר רק 235 אלף שקל. לדבריהם, הוא גזל מניות מהחברה מבלי ששילם עבורן, והפר את חובות הזהירות והנאמנות שלו כלפי החברה, פגע באיתנותה ומנע הזמנת סחורה חדשה. בין היתר, לדבריהם, בשל ההפרה החברה קרסה ונמנעו מהם רווחים עתידיים בסך של 600 אלף שקל.

הם הוסיפו כי הנתבע הוציא את דיבתו של מנכ"ל החברה מול גורמים שונים ובין היתר במכתב מול אחד הלקוחות בו כתב כי המנכ"ל הוציא מהחברה סחורה במרמה ומעל בכספיה.

מנגד טען הנתבע שהעביר לחברה כספים עקב מצגי שווא שקריים שהתובעים הציגו לו בקשר למצב החברה. לדבריו, בטרם ההתקשרות התובעים טענו בפניו שהחברה רווחית בעוד שבפועל היא הייתה בחובות של 445 אלף שקל. בנוסף, הם לא הציגו לו את התמונה האמיתית בנוגע להשקעותיהם בחברה והשתמשו בכספי ההשקעה שלו כדי לפרוע הלוואות.

בנסיבות אלה, הוסיף, הוא היה רשאי לבטל את שני ההסכמים. הוא הדגיש כי רוב הכספים שהשקיע בחברה ירדו לטמיון בשל התנהלות התובעים. בהתייחס לתביעת הדיבה הוא טען להגנת "אמת דיברתי".

השופטת רות רונן הבהירה כי הנתבע הודה שלא העביר את מלוא הסכום שהיה עליו לשלם מכוח ההסכם השני כך שהשאלה המרכזית היא אם הוכח שהפרה זו גרמה לתובעים לנזק. היא קבעה שהתובעים לא הוכיחו כי אילו השקיע את הסכום במלואו, מצבה של החברה היה שונה, והיא הייתה מרוויחה את סכומי הכסף שהם טענו להם. כמו כן לא הוכח כי אילו ההשקעה במלואה הייתה מגיעה לקופת החברה, החברה לא הייתה קורסת.

בפסק הדין צוין שהתובעים לא הוכיחו כי בזמנים הרלוונטיים היה לחברה ביקוש לסחורה נוספת. בנסיבות אלה חייבה השופטת את הנתבע להעביר לחברה את סכום ההפרש שלא שולם, 115 אלף שקל.

היא קיבלה את הטענה בעניין לשון הרע וחייבה את הנתבע לפצות את מנכ"ל החברה ב-10,000 שקל. היא הבהירה כי מכירת סחורה על ידי החברה אינה הוצאה שלה "במרמה", אף אם הנתבע ביקש מהתובעים שלא להוציא את הסחורה עד ליישור ההדורים ביניהם. הנתבע חויב בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקל.