הקורונה הציפה אצל ג'ורדי זיכרונות מימים עצובים. אז הוא היה בעיקר ירדן פלג - בן 23, גר אצל ההורים, בלי שקל, בלי עבודה, עם חלומות. "יש לי טראומה מלהישאר בבית. הסגר הראשון עשה לי רע, הוא החזיר אותי לתקופות לא טובות של פעם. לפני 11 שנה עבדתי בשירות לקוחות של הוט וזה לא היה בשבילי. הייתי יושב שם כמו זומבי וחושב על מוזיקה. פיטרו אותי מהר והייתי הרבה בבית. יום אחד הלכתי לאכול עם מי שהיום היא אשתי, דורין, באיזה אווזי. באתי לשלם והוויזה לא עברה. איזו סטירה אכלתי מזה".
כתבות נוספות למנויים:
והיא?
"אותה זה לא עניין. היא אמרה לי שטויות, אני אשלם, לא קרה כלום. אבל בלב זה עשה קווץ'. מרוב עצבים שברתי את הוויזה. אני לא אשכח את זה בחיים. היה לי קשה מאוד באותו זמן כי היו לי חלומות מאוד גדולים. החלטתי שאמשיך לעשות מוזיקה, כי באיזה יום זה ישתלם לי, ודורין הייתה תמיד מאחוריי. היא אמרה שנהיה מיליונרים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
בגיל 34 ג'ורדי יכול להניח לעבר. החרדות נשארות מחוץ לאולפן היפה בקריית־אתא, התמלוגים וההערכה המקצועית זורמים פנימה. האיש שחתום על להיטי ענק כמו ''פאוץ''' ו''מיליון דולר'' של נועה קירל, ''הזוג הזה'' של יהונתן מרגי, וכמובן ''זהב'', ''טודו בום'' ושלל שירי סטטיק ובן־אל, כבר נחת בארצות־הברית עם הכישרון.
לפני המגפה הוא טס לשם כדי להפיק את האלבום האמריקאי של סטטיק ובן־אל, במסגרת חוזה המיליונים של הצמד עם חיים סבן. "שמו אותנו באולפנים שפרנק סינטרה הקליט בהם לפני 50 שנה, ומייקל ג'קסון לפני 30 שנה. זה נשמע הזוי, פעם סינטרה הקליט פה ועכשיו אני עם 'טודו בום'. גם כל הגישה האמריקאית אחרת: לא צריך לעשות כלום חוץ ממוזיקה. את רעבה? יביאו לך אוכל. את צמאה? יביאו לך לשתות. כל מה שאת יכולה לדמיין. כל מה שצריך כדי לעבוד. סוגרים לך את האולפן, שהוא יקר בהגזמה, אלפי דולרים ליום, אבל אתה חייב לספק לי כמות של שירים שמתחילים אותם מאפס".
כמה הספקתם?
"היינו שם שבוע ועשינו חמישה שירים. ארבעה ימים של יצירה, יומיים של הקלטות ועוד יום ומשהו של עריכות. זה מוד שאין פה בארץ. כאן הכול סבבה, ברגוע. אף אחד לא לוחץ. לא יצא משהו היום? נבוא מחר. הכול בסדר. שם אין חיה כזו. את השיר עם פיטבול, Further Up, כתבנו בחצי יום, הפקתי אותו בשעה. חצי יום, השיר הזה היה גמור".
נשמע מלחיץ.
"זה מלחיץ, אבל כשאתה מגיע לרגע ויושב איפה שאתה יושב זה פשוט קורה. ככל שילחיצו יותר ייצאו לנו דברים יותר טובים".
בינתיים היציאה של האלבום נדחתה בגלל הקורונה.
"כן, זה ביאס. היו אמורים להיות ראיונות והופעות והכל נעצר. מצד שני היה לנו המון זמן לעבוד על האלבום ובאמת לסיים אותו".
בינתיים הוצאתם פה את ''קקטוס''.
"קקטוס היה בכלל מיועד לאלבום האמריקאי שלנו. הוא נכתב באנגלית, איי'ם אה קטטוס. מה שאנחנו עושים זה שאנחנו כותבים מלא דברים עד שיוצא משהו. וקקטוס היה אחד מהם ומאוד האמנו בו, אבל החבר'ה האמריקאים פחות התחברו ולא נתנו לנו את האוקיי להכניס אותו לאי־פי. הם הרגישו שיש שירים יותר חזקים. ואז לירז ואני ישבנו ואמרנו אחי, יכול להיות שצריך לעברת אותו. חבל עליו כי הוא שיר חזק, מיוחד, שונה, אוונגרדי. כתבנו אותו בעברית אבל היינו כל כך רגילים לגרסה האמריקאית שהרגשנו שזו פשוט לא חזק מספיק ורק אחרי כמה זמן חזרנו אליו ואמרנו, יש בו משהו".
בזמן המת של הקורונה הוא הספיק לעשות דברים יפים אחרים, למשל הלהיט הכיפי של רן דנקר, ''בית משוגעים''. "רן שלח לי הודעה באינסטגרם בנובמבר, 'תגיד, לא הגיע הזמן שנעשה איזה משהו מטורף יחד?' אמרתי לו, 'ברור אחי, בוא ניפגש'. היה משהו מאוד נוסטלגי בלעבוד עם רן דנקר. ואני אגיד לך את האמת, אני אומר לך את זה פתוח כי גם אמרתי לו את זה, לא היה לי מושג מה אנחנו הולכים לעשות".
למה?
"מה אני עושה איתו? רן דנקר, אוקיי, אל תיקח את זה קשה, אבל ממש אהבתי אותך לפני עשור, במוזיקה שאין לה טיפת מקום היום במוזיקה הישראלית. אני זכרתי אותו מ'שווים', ולא רציתי לעשות את זה עוד הפעם. הוא עשה את זה כבר. מה, נעשה איתו אלקטרוני? הרמות? לא היה לי מושג. אבל אני כזה, אני פשוט אוהב לעשות סשנים, אני אוהב להיפגש עם אנשים כי את לא יודעת מה ייצא לך עם אף אחד. באמת לא היה לי מושג מה לעשות איתו. ונפגשנו. הוא הגיע. ואמרתי, אני אקרא לרון ביטון".
שאיתו כתבת את פאוץ'.
"מאז פאוץ' אנחנו עובדים המון יחד, זה הוכיח את עצמו. יש מעט חיבורים כאלה. אני וסטטיק, נגיד, זה חיבור שהוא אחד למיליארד, אחד בדור. אני ולירז זה כמו מייקל ג'קסון והמפיק שלו קווינסי ג'ונס. זה כזה. אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב ברמה המוזיקלית שהוא לא צריך לדבר בכלל, אני לא צריך לדבר. ישר אנחנו מבינים אחד את השני. אז עם רון היה נורא כיף. אמרתי, נקרא לו, גם לרן, אני יודע שזה יתלבש טוב גם על רון. ורן אומר, תשמעו, אני רוצה לעשות שפיץ. משהו חזק, משהו שידברו עליו. הוא נתן דוגמה של, להבדיל אלף אלפי הבדלות בז'אנר המוזיקלי, רובי וויליאמס".
ואיך נולדו המילים?
"רן התחתן בשבת, נדמה לי, ואנחנו עשינו את הסשן בשני, אז זה היה טרי ורון זרק, 'איך אתה לא מזמין לחתונה. היה שם רב או שזה סתם מהשכונה?' - שתי שורות יפהפיות לדעתי. מאוד נוקבות, טריות לעכשיו, למה שהוא עובר. ואחרי זה הגיעו העקיצות, עם נינט, 'זה לא אתה שהיית אז עם נינט?' כל דבר שאנחנו כותבים עובר את האישור של האמן. אנחנו יושבים ואני רואה את רון מחייך, ואני שואל, מה? מה אחי? והוא אומר, אני לא יודע אבל אם תרצה להגיד את זה. ורן אומר מה? ורון אומר, סתם, זה לא אתה שהיית עם נינט? ורן אומר, כן, כן, כן. היא תצחק על זה".
האולפן נמצא רבע שעה מהבית שלו. ממוקם בלב אזור תעשייה, מול מפעל לעיבוד שבבי. אזור תעשייה של פעם עם בית מלאכה למצבות בסוף הרחוב. לאולפן הזה, שאפילו הווייז מסתבך איתו, מגיעים כולם. צמרת הזמרים של ישראל. עובדים על להיטים ומועכים בדלי סיגריות בחוץ. "מרגיש לי שאם אעבור לתל־אביב אני אהיה על הדרך כזה. יבואו אליי כי אני קרוב. כשאנשים מגיעים אליי לצפון, הם כל היום פה, אין להם תוכניות. הם צריכים לעצור הכול ולהגיע. פעם היו לי מחשבות לעבור, אבל ברגע שהשירים התחילו להצליח זה נתן לי את הגושפנקה להישאר. בהתחלה היו אומרים לי, אמנים לא יבואו לפה לקריית־אתא, אבל באים".
שלמה ארצי בא הנה?
"ספציפית הוא לא בא. זה היה יותר נוח לכולנו. נפגשנו באיזה אולפן בתל־אביב והקלטנו. חוץ ממנו כל האמנים מגיעים לפה".
ג'ורדי חלם על החיים האלה עוד כשגר אצל ההורים. כתב נאום תודה על פרס אקו"ם דמיוני, דמיין מחיאות כפיים וראשי מצעדים עוד כשניתקו לו את הטלפון כשהיה נציג של הוט. במציאות הוא הגשים את החלום הזה, והגיע לנקודה שבה החלומות הופכים לחרדה. "את פאוץ' עשינו ביום. אז אנשים מסתכלים ואומרים, וואו, יאללה, נקסט, הוצאנו להיט, בוא נעשה עוד אחד. אבל רגע אחי, שנייה. הבאנו פה פיצוח רציני. בוא נחשוב עכשיו איך לא עושים את אותו שטנץ. זה נורא מלחיץ. זה הרבה יותר מלחיץ אותי מאשר מקנה לי ביטחון".
איך אתה מתמודד עם זה?
"על זה אני חי. בגלל זה, ברוך השם, אני ממשיך להוציא דברים מצליחים. החרדות הן בין לבין. כשאני בבית, כשלא יצא איזה שיר תקופה ארוכה ואני מתערער. הרבה פעמים לא יצא משהו באותו יום, לא הצלחתי להביא את הפיצוח, ואני חוזר הביתה ממש כעוס. מאוכזב. דורין ישר רואה עליי, שואלת מה קרה. אין לזה הסבר. פשוט לא יצא כלום, לא הוכחתי את עצמי ואני חוזר הביתה מבואס ובחרדות ואולי איבדתי את זה ואולי אני לא שווה כלום. ובגלל שאני ממקסס לעצמי את הדברים הרבה פעמים אני יושב פה ומבסוט, ואז אני הולך לשמוע את זה באוטו ובבית ואומר, אוי ואבוי, זה קטסטרופה, מה עשיתי. זה מה שמשאיר אותי בחיים".
ואיך אתה נראה כששיר שלך יוצא והוא לא עומד בציפיות?
"היו תקופות שהיו שירים שקצת פחות הצליחו. לא שלא הצליחו ו־וואו איזה מביך. אבל אין מה לעשות, כשיש לך שירים שהם מאוד מצליחים, יהיו כאלה שפחות יצליחו".
קורה לך שאתה גם יודע שהשיר לא הולך להיות להיט ואתה מוציא בכל זאת?
"ברור. אני אוציא כי הם עדיין שירים טובים. אני במחשבה תמיד רוצה להוציא רק את הריסוקים, רק את השירים המטורפים, אבל השירים הם לא רק שלי. הם קודם כל של האמן. גם יש אמנים שמראש לא באים לרסק אלא לעשות שירים, מה שיהיה־יהיה".
מה קורה כשיוצא שיר ואתה חוטף אש? נניח 'קוביות' של סטטיק ובן־אל עם אנה זק. קיבלתם מלא ביקורת על החפצה בגלל השורה "הבנות חמות כמו עוגיות".
"לא הרגיש לי שאמרנו משהו לא בסדר או גס. ברגע שהיא כאישה, גם אישה חזקה כזאת, שרה את זה, הרי אם זה היה נשמע לה קצת לא מתאים והיא הייתה אומרת, אז ישר, אין בכלל דיון, מוחקים. אני מאוד רגיש לדברים האלה, לגסויות, לדברים שהם לא ברמה, גם לירז, ואותי זה עבר. כל השיר הזה, אמרתי שזה על הגבול אבל זה לא מוגזם. 'הבנות חמות כמו עוגיות', כאילו, עוגיות הן חמות. הן יוצאות מהתנור חמות. את בשמש עכשיו? את חמה, זה לא יעזור".
זה מי־טו והנורמות שמשתנות? זה היה עובר בקלות לפני כמה שנים?
"יכול להיות. אבל תראי, מוזיקה מאז ומתמיד הייתה דבר חצוף שבאה לשחק על הגבולות, לטשטש את הגבולות, כל אמנות. על כל דבר שאנחנו עושים תמיד יהיה למישהו מה להגיד. אם היינו עושים את זה בכוונה אז הייתי בא ויושב איתך פה ואומר, זה חד־משמעית בכוונה, מתוכנן. רוצה שאתן לך דוגמה? דודו פארוק, שעשיתי איתו את השיר 'סטפן לגר', מכוון, ישבנו פה, ידענו בדיוק מה אנחנו עושים, בדיוק על מה השיר מדבר. וגם הוא כמובן קיבל ביקורות ועל מה אתם מדברים, על האיבר של סטפן וזה־וזה. כן, זה השיר. באנו לעשות קומדיה".
סטפן היה בלופ מלכתחילה?
"דרשתי מדודו אישור כתוב, אמרתי לו שאני רוצה לראות את סטפן אומר לך שזה בסדר להוציא את השיר הזה. הוא שלח הודעות לסטפן. אמר עשינו שיר שהוא קצת גס ומדבר עליך וג'ורדי דורש את האישור שלך. שמעתי את התשובה שלו באוזניים. 'אחי, לא מעניין אותי, אני אוהב אתכם, תעשו מה שאתם רוצים'. אחרי זה אמרתי, בוא נשלח לו עוד הודעה רגע לפני שהשיר יוצא. בוא ניסגר על זה. הוא אמר, 'די, די, אתם מסגירים על מה השיר. תפתיעו אותי, לכו על זה, אני לא אגיד לכם כלום. אני צוחק על זה. הכול טוב. תוציאו'. הוא היה יכול בשנייה להפיל את זה. אז זו דוגמה לשיר שבכוונה באנו לדבר על משהו שאנשים לא מדברים עליו, לגרום לאנשים להגיד אתה לא באמת שר שיר על זה נכון? וכן, אנחנו כן. אותי זה הצחיק באופן אישי. אני חולה על נונסנס. זה קומדיה מבחינתי. ב'קוביות' לא היה את זה. הבנים מראים את הקוביות, הבנות חמות כמו עוגיות זהו".
איך הייתה העבודה עם דודו?
"זו הייתה ממש אתנחתה בשבילי. סטטיק ובן־אל בחיים לא היו מוציאים שיר כזה. עניין אותי לעשות את זה. קודם כל להכיר את הבן־אדם. לשבת מול דודו פארוק ולשמוע אותו בשיחה. שלחתי לו הודעה שאמרתי לו שנורא בא לי לשבת איתו. וזהו, נפגשנו וניסינו לעשות כמה דברים ולא יצא. ואז הוא נסע לצרפת והתקשר אליי ואמר לי שהוא מסתובב בצרפת ופתאום נתקל בפמליה של סטפן. כנראה היה שם במקרה בהופעה. הם ישבו ודיברו והוא אומר לי, 'שמע אחי, כתבתי שיר, זה קצת גס אבל זה ממש טוב'. ממש נתקע בראש, הוא הקליט כזו סקיצה ושלח לי, לא ידעתי למה לצפות ואני שם פליי ושומע 'סטפן סטפן מה יש לך שם. תראה לנו את השמש'. אני מתקשר אליו ואומר לו תקשיב אתה גאון, גאון אבל אני לא יודע אם אני הולך להוציא שיר כזה".
וכשזה יצא קרה מה שחשבת?
"אנשים לא ידעו איך לאכול את זה. אנשים לא האמינו שיוצא שיר של דודו פארוק עם פרוד ביי ג'ורדי וזה שיר שמדבר על סטפן בצורה מאוד בוטה. עשינו את השיר הכי גס שהיה אי פעם במדינת ישראל בלי להגיד מילה אחת גסה. לי היה חשוב שלא יהיו קללות כי הרבה מאוד מהקהל שעוקב אחריי זה ילדים ואתה לא יכול".
יש מקום לקריירה שמבוססת על פרובוקציות לאורך זמן?
"תלוי איך את מגדירה הצלחה. בחו"ל הוא היה מיליארדר היום. פשוט פה הנישות הן כל כך קטנות. זו מדינה קטנה גם ככה וכל כך פוליטיקלי קורקט וכל כך מודעים לעניין של דת ומין ואסור. בארצות־הברית דמות כמוהו מרסקת את העולם והופכת למילארדרית ופה בארץ זה מאוד קשה, זה גם נישה, וגם קוטלים אותך כל הזמן על המוזיקה שאתה עושה".
לפני שנתיים הפך לאבא. לפני ההורות הוא היה בטוח שזה לא בשבילו, אחרי שמיקה נולדה הוא גילה שדווקא כן. "אני נורא לא אוהב ילדים, וחשבתי מה אני אעשה עם תינוקת? פחדתי שיהיה לי ניתוק רגשי אבל איך שהיא נולדה, באותה שנייה, כשהיא יצאה וראיתי את הראש הבנתי על מה כולם דיברו. יש לי עכשיו מיליארד סיבות לחזור הביתה. היא נתנה בוסט ליצירה שלי. המחשבה שצריך לפרנס ילדה, שאני דואג לה. שהיא אוכלת כי אני שמתי את זה על השולחן".
מבאס אותך שאתה לא נמצא איתה הרבה?
"מצד אחד, כן. מצד שני, כולם יודעים עליי שזה מה שאני עושה בחיים. שזה החמצן שלי. שאם לוקחים לי את זה מכל סיבה שהיא אין לי חמצן. זה היה ברור לדורין שזה יהיה ככה. זה לא היה אישיו מבחינתה אף פעם כי היא אישה מדהימה ויש גם המון עזרה מההורים שתומכים ומוציאים אותה קצת מהגן. דורין מביאה אותה פעמיים בשבוע אחרי הגן לראות אותי ולהיות איתה. בסופי שבוע אני לא עובד ורק איתה. אני באמת לא נמצא הרבה לצערי אז אני לא חווה את ההורות עד הסוף, אבל אין מה לעשות. גם כשאני הייתי ילד אבא שלי עבד בשתי עבודות, בקושי הייתי רואה אותו ואין לי שום חסך אבא. אני מקווה שגם לה לא יהיה. היא עוד לא בשלב של להגיד לי, 'אבא אתה חסר לי, תבוא הביתה'. אני בעייתי. תשאלי אותה, ילדה בת שנתיים. 'מיקה איפה אבא? אבא באולפן'".
יש תוכניות מעבר לאולפן? שפטת ב''גוט טאלנט'' למשל. היית עושה את זה שוב?
"אני חולה של התוכנית הזאת שנים. כל פעם שהייתי רואה את התוכנית, הייתי מדמיין את עצמי איפה שסיימון קוואל יושב ונותן פידבקים לאנשים. בזמן שהייתי כלומניק, הייתי אפס ועדיין הייתי יושב ואומר לעצמי אתה יום אחד תשב ותעשה את זה. ספציפית את 'גוט טאלנט'. זה לא בטעות שהיקום זרק עליי ספציפית את זה והתקשרו ואמרו לי לבוא לאודישן".
התבאסת שירד?
"כן בטח. מאוד. כבר בסוף העונה השנייה ידענו שזה לא יחזור. לא הלך כנראה. אנחנו עשינו מה שיכולנו. זה ביאס אותי מאוד אבל אני שמח שעשיתי ושמתי את ברזומה שלי".
כשאתה רואה עכשיו תוכניות כמו ''דה וויס'' ו''הכוכב הבא'', זה עושה לך חשק?
"ברור. אם רק תעלה האופציה אני ישר אציע את עצמי. חד־משמעית. 'גוט טאלנט' היה כולה שישה או שבעה ימי צילום אבל נורא נהניתי. זה ימי צילום קיצוניים. את רואה 50 ומשהו אודישנים ביום. מאוד מתיש, אבל התשה כיפית. שם באמת הכרתי את נועה קירל לעומק, התחלנו לדבר. ומאור זגורי ומיה דגן. רמזתי למאור שבא לי לנסות פעם לשחק. הייתי רוצה להתנסות פעם במשהו קטן, שתיים וחצי שורות, להרגיש איך זה, לקרוא תסריט ולהיכנס לדמות".
מה אתה חושב על תוכניות השירה האלה?
"אני מאוד אוהב אותן. אובייסלי זה מצליח לייצר כוכבים. ראי ערך נטע, אלה לי, מרגי. התוכנית נותנת להם חשיפה מטורפת. כשראיתי את מרגי בפעם הראשונה חשבתי, מי אתה? מאיפה באת? הייתי חייב לעבוד איתו. התבאסתי מאוד שהסינגל הראשון שלו לא היה איתי".
לפני שלוש שנים אמרת בראיון לרז שכניק שאתה רוצה לעבוד עם אביב גפן אבל הוא לא רוצה. אתה עדיין בעניין?
"יש לי חולשה לאביב גפן. אספר לך משהו מביך. לפני יותר משנה הייתי בהופעה שלו. וביקשתי מתומר המתופף שלו שיכניס אותי להגיד שלום. התרגשתי כמו ילדה. ואני מדבר איתו ומגמגם.
"אמרתי לו אני לא זז מפה עד שאנחנו לא קובעים סשן. הוא אמר לי באמת אתה רוצה? אמרתי לו למה אתה מופתע אחי ברור שאני רוצה איתך סשן. ואנחנו יוצאים החוצה ואשתי אומרת לי, למה לא אמרת שלום למיטלמן ולילד שלו? אמרתי לה הם היו שם? שיט. אני כל כך אוהב את אביב. הוא כזה מוזיקאי גאון. אני מאמין שאם אעשה איתו אלבום אנחנו יכולים להביא משהו ממש מיוחד. סופר־פופי, לא מסטיק. זה יקרה בסוף. למה לא?"
פורסם לראשונה: 06:52, 02.04.21
