הסופר שהביט בעולם מלמטה

מראשית היכרותי עם ברנר, כשהייתי בן 20, לא הבחנתי בין הסיפורת שלו לכתיבתו הביקורתית והפובליציסטית. עברתי מזו אל זו — כלומר מהרומנים והסיפורים הקצרים אל הביקורות והמאמרים וחזרה — בעניין ובהתפעמות דומים. זאת משום שחלק הארי של הסיפורת שלו מכיל רכיב הגותי, ואילו כתיבתו ההגותית מכילה מצידה רכיבים אסתטיים; הן בבחירות הלשוניות והן בהעמדתה של "דמות" מובחנת, הלוא היא דמותו של ברנר עצמו (בהערת אגב: נדמה לי כי כל כתיבה ביקורתית שאינה יוצרת "דמות" מובחנת אינה בעלת ערך רב, וברנר — שדמותו מזדרחת מכל שורה בביקורת הספרות שלו — הוא, בהתאם, מבכירי המבקרים העבריים).

הסיפורת של ברנר, אם כן, היא סיפורת הגותית. הרומן 'מסביב לנקודה', למשל, הוא בין היתר סיפור על משמעותה של הבחירה בכתיבה בעברית כחלק מהסוגיה הנרחבת יותר של הבחירה הקיומית בחיים (ולא בהתאבדות). 'מכאן ומכאן' הוא, בין היתר, רומן על אופייה וסיכוייה של הציונות. 'בחורף' הוא מסע התבגרות ותעייה של הגיבור בין אידיאולוגיות מתנגשות: דת, השכלה, ציונות, סוציאליזם, טולסטואיזם, ניטשיאניזם, ניהיליזם.

אבל בעצם, עמוק־עמוק, חלק הארי של הסיפורת של ברנר מבטא את מאבקו של ברנר בייחוד עם האיזְם האחרון תוך דחייה חלקית של האיזם הלפני אחרון. כלומר דחייה חלקית של הפתרון שנתן ניטשה למאבק בניהיליזם. בכל ספרות והגות העולם המוכרת לי, למעט אצל אלבר קאמי (30 שנה אחרי ברנר), איני מכיר סופר או הוגה שמודע כל כך, מצד אחד, לאבסורדיות של הקיום; ומצד שני, שואב מחילוניותו המובהקת, מתוך ההכרה בכך שאין אלוהים ואין תוכנית־על, את החובה המוסרית להקל ככל שניתן את סבלו של הזולת, את החובה להיות אבא לעולם יתום (וברנר, לטעמי, לא רק הקדים את קאמי, אלא הינו אינטנסיבי ועמוק ממנו).

לברנר ולקאמי קדמו שניים שהשפיעו עליהם. דוסטויבסקי ניסח את ההשלכות המוסריות של הכפירה באלוהים במשפטו הידוע: "אם אין אלוהים — הכל מותר". דוסטויבסקי עצמו בחר בדת בשל פחדיו מההשלכות של הניהיליזם. ואילו ניטשה, כתגובה להכרה במקריות הקיום, הטיף דווקא לחיבוק אמיץ של החיים, ל"אהבת גורל" מתריסה. אולם אצל ניטשה נלוותה לוויטליזם המרשים הזה תאוות ניפוץ של ערכי המוסר המקובלים. מבחינתו, אם אין אלוהים במובן מסוים אכן הכל מותר. המוסר היהודי־נוצרי, טען ניטשה, הוא ביסודו "מוסר עבדים", ניסיונם של החלשים לכפות על החזקים את תפיסת עולמם, ניסיונם לכפות את ידיהם של האדונים.

לאורך כל חייו היצירתיים עסק ברנר בשאלות הניהיליזם בכלל ובשאלות "הניטשיאניות" בפרט. האם צודק ניטשה בביקורת שהוא מותח על המוסר היהודי־נוצרי "העבדותי"? ובכלל, בעולם ללא אלוהים, האם אין הערכים המרכזיים שיש לשאוף אליהם ערכי העוצמה והכוח, היופי והגוף, ולא ערכי המוסר והנפש? כל חייו היצירתיים עסק ברנר בסוגיות הללו והקדיש להן את הרומן האחרון שלו, אולי הפילוסופי באופן הישיר ביותר.

'שכול וכשלון' עוסק בדמותו של יחזקאל חפץ. חפץ, מפועלי העלייה השנייה, לקה בגופו במחלה שקשורה ללקוּת באיברי המין, עקר לירושלים ואחר כך לקה בה גם בנפשו והתאשפז לזמן מה בבית חולים לחולי נפש. הוא דוחה מעליו, בייסורים גם מצידו, את אהבתה של בת דודתו, אסתר, הלא־יפה, וכמהַ לאהבתה של אחותה, מרים, היפה, אך לשווא. לירושלים מגיע גם חמילין, גבר יפה ומצליח, שכבר גזל מחפץ בעבר אישה וכעת גם מרים נשבית בקסמו.

'שכול וכשלון' הוא רומן פילוסופי, כאמור, ובהתאם חפץ מבחין בין "חמילין הריאלי", אדם לא מעניין במיוחד, ל"חמילין המטפיזי". וגם "פצעו (המינ) לבש איזו צורה משונה בעיניו ויהי לעצם מטפיזי".

מהי ה"מטפיזיקה" הזאת?

אחד הדברים שמענים את חפץ הוא הידיעה שאין הוא יכול להתנחם באיזו עליונות מוסרית על חמילין וכמו כן אין לו דרך לגיטימית לבקר את העולם החמיליני — עולם שאחראי לדיכויו ולרמיסתו שלו. חפץ, בהזיותיו, שם את המילים הניטשיאניות האלו בפי חמילין:

"פתאום פותח חמילין ואומר, למשל, שהוא אינו מודה בשום ערכין מוסריים, שהעיקר הוא התפרצות־הרגשות ומילוי החשקים השונים, שהוא נותן ערך רק לרשמים חזקים, מהנים, שהוא אוהב יופי, כוח, אהבה כמה מתעב הוא את החולים! מה מאוסים הם החולים, החלשים! כל אלה הבריות מתנקמין באנשים הבריאים, החזקים. כל תורות־המוסר שלהם — נקמה אחת גדולה".

בתגובה, חפץ טוען כנגד הניטשיאניות, שמוסר הוא סוג של אינסטינקט אצל חלק מהאנשים, "הנה גם תביעת מוסר הלב אינסטינקט היא". בהיות העמדה המוסרית אינסטינקט, גם המחזיק בהשקפה הניטשיאנית, המצדדת בעליונות האינסטינקטים, חייב להכיר בתקפותה. זאת ועוד: חפץ גם טוען שקיום אינטנסיבי הוא נחלתם של "החלשים" לא פחות משל "החזקים" ולכן ערך קיומם אינו נמוך. "רשמים חזקים? — אבל הכל בהוויה עושה רושם חזק על מי שמוכשר להתרשם, והחלשים יודעים להתרשם והם חיים לפיכך חיים אינטנסיביים".

זו על קצה המזלג הפילוסופיה של 'שכול וכשלון'. אבל ברנר הוא לא פילוסוף אלא סופר־פילוסוף. יכולתו הספרותית מתבטאת בכך שהספרות שלו שוהה עם הכאב, מתארת בדיוק אוהד את החיים גם מצידם הנמוך, הדווּי, הפגיע. בכך היא מביאה רווחה גדולה לקוראיה. כי מי במסע חייו, ולו לרגע, לא ניגף והשתטח אפיים ארצה והביט בעולם המום מלמטה? •