מתקן השטיפה
יצאתי מבעד למנהרת השטיפה – כמו ממנהרת זמן, מחייכת אל העולם בתחושת רווחה, על ששוב שפר גורלי, וניצלתי – כמו כשאני יורדת מרכבת ההרים בלונה פארק. הרי קיימת אפשרות אמיתית, שבזמן שאני נמצאת במרכז המתקן, חבוקה כעובר ברחם, כולי נתונה להמהום המים השוטפים, ומכוניתי ממוסז'ת ביסודיות במברשות רגזניות המסתובבות בתנועות טרוף, שישתבש דבר מה, ואמחץ למוות או אבלע - על יד המכשפות אדומות השיער.
שלושה פועלים בטלים מעבודה ישבו בצד. אחד מהם קם, וסימן את המקום שבו אעצור. זה היה גבר מגושם ומכוער.
כשפתח את הפה ואמר בקול שקט מאד, שאיכשהו נשמע היטב על אף המהומה, "גיפרת את סריכה לתקן את הבנס הגדמי שלך", הבנתי שהוא לא עולה חדש, ותהיתי מה קרה לחבורת הגרוזינים שנראו כל אחד כמו העתק של השני, שעבדה במקום לאחרונה.
תקף אותי רצון עז לארגן ולנקות באופן יסודי את המכונית הנאמנה והמוזנחת שלי.
השטיפה הסירה ממנה את שכבת פירות הפיקוס, האבק ולשלשת היונים והעטלפים, וחשפה בחזרה את צבעה הבז'י, המוכתם פה ושם בנמשי חלודה, אך היום, לראשונה בחמש השנים שהיא ברשותי, החלטתי לעשות סדר בבגז'.
לאחר שמילאתי את פח הזבל בשלוש נגלות של בקבוקים ריקים, עתונים, סנדלי פלסטיק מתפוררים, כובעים, תיקים, וטלפון ישן, נגלתה לי תחתית הבגז' – רק להביא את הילד שיתחיל לבנות ארמון בחול!
בינתיים התחיל הבחור לנקות. הוא נעמד לידי, אוחז את המאפרה השבורה שאני נוהגת לשים בין המושבים הקדמיים, ואמר באותו קול מיוחד, חרישי, אך נשמע היטב, "זה רק טיבה של סובר גלו, ואני מסדר לך את זה". נגינת פעמונים ענוגה הצטלצלה באזני.
"רגע" קראתי, מפנטזת על האפשרות שאוכל לארח חברים במכונית. אצתי כאיילה אל חנות המכולת, וכעבור שלוש דקות הנחתי את הסופר-גלו בידיו העבות. הוא הסתבך מעט בפתיחת השפופרת באצבעותיו המגושמות ואז הדביק ומסר לי בעדינות את המאפרה. ידי הלבנות, שנראו קטנות ועדינות, נגעו בשלו, השחומות, החמות והגדולות.
"תחזיקי ככה. חמש דקות", התנגן קולו באזני כפעמונים קלים ברוח. ניגשתי לשבת על הספסל אוחזת בצייתנות את המאפרה, כפי שהורה לי. כשהרמתי את עיני מהעיתון, הופתעתי לראות שהוא בנה ערמה מסודרת ליד המכונית, שהורכבה מכל הציוד שלא הצלחתי להתנתק ממנו (מדפסת דיו ישנה ושבורה, טלפון צבעוני, מגפיים, מחבת ישנה) וכעת כבר סיים לתקן את מכסה תא המטען.
הוא ראה שהבטתי בו, ואמר בחצי חיוך ביישני, "זה היה רק ענין של שתי דקות. ותראי שזה יהיה לך יותר נוח. זה היה שבור, את יודעת".
חייכתי אליו " תודה. תודה!"
"לא… זה ממש שום דבר… צ'יק צ'ק". צלצלו פעמוני הרוח.
קיבלתי לידי מכונית מצוחצחת, ריחנית ומתוקנת.
"אולי כדאי לי עכשיו למכור אותה", חשבתי.
"אל תמכרי"! צלצלו הפעמונים. ידעתי שהוא צודק.
נתתי לו טיפ שמן, והוא לקח וחייך בנימוס.
הוא הזכיר לי "רק תטבלי בבנס", ואז נמלך בדעתו, העיף מבט מהיר מסביב, ניגש לקדמת המכונית, ונגע קלות בפנס, שהתחיל מיד להאיר. הוא חייך אלי את חיוכו הביישני ונופף בידו. פתאום הוא נראה לי גבר נאה מאד.
כשפניתי חזרה להגה חלף מבטי על המושב שלידי. הייתה שם מעטפה חומה. פתחתי אותה. בתוכה היה זימון לבדיקת ממוגרפיה. נזכרתי שקיבלתי את הזימון בבדיקה שיגרתית אצל רופא הנשים לפני מספר שבועות ושכחתי לגמרי מקיומה. כנראה שנפלה מתחת למושב. תאריך הבדיקה היה לאותו היום. ישבתי זמן מה והתלבטתי אם לנסוע לעבודה, ולהגיע מוקדם, לפי תכניתי המקורית באותו בוקר, או לנסוע לרמת גן, ולגמור עם הבדיקה הלא נעימה אך החיונית, ואז להיקלע לפקקי בוקר נוראים.
שיכנעתי את עצמי, שטיפול מפנק כמו שקיבלתי עם מכוניתי על הבוקר, לא כדאי לקלקל עם בדיקה מכאיבה, והחלטתי לנסוע ישר לעבודה.
אני לא יודעת איך, אבל מצאתי את עצמי כעבור חצי שעה במכון הממוגרפיה ברמת גן.
שבוע לאחר מכן נותחתי. הגידול היה זעיר, ממש בתחילת היווצרותו, ולא נדרשה כריתת שד.
חזרתי ושבתי מספר פעמים לתחנת השטיפה, אבל הוא לא היה שם. הפועלים הגרוזינים, שכל אחד נראה כהעתק של השני, לא הצליחו להבין למי אני מתכוונת. כנראה שתיאורי היה קצת מבולבל. אמרתי להם – " ערבי, שחום, גדול, אבל עדין, מכוער, עם חיוך יפה והקול שלו מצלצל."
הם חשפו אלי שיניים בחיוך ואמרו ערבי? אף פעם לא עבדו פה ערבים.
