מסביב יהום השער
העימותים האחרונים בשער שכם הם עוד פרק בהיסטוריה הנפיצה של המקום שהפך למרכז החיים של תושבי מזרח ירושלים, ולסמל חשוב כמעט כמו מסגדי הר הבית | "כל מי שרוצה להפוך לשהיד מגיע לכאן", אומר בעל בית הקפה ריימונד היימו | "באנו להראות נוכחות, שהערבים לא יעיפו אותנו מפה", מכריז נער חובש כיפה שרוקד עם חבריו בעין הסערה | והגיאוגרף הפוליטי ד"ר מריק שטרן מזהיר: "כל עוד לא יתייחסו למרחב הזה ברגישות, תמשיך להיות אלימות"
"הקמנו שם (על גג מנזר הנוטרדאם) עמדת תצפית על שער שכם. השער והכיכר שבעיבורו שימשו לנו 'מד החום' להלכי הרוח בעיר העתיקה. בימים 'רגישים' אפשר היה לראות מן המנזר את התגודדות האוכלוסין לפני שער שכם, ולפי ממדיה ניתן לנסות ולנחש את התנהגותם. גם בימי עלות השיירה הדו־שבועית להר הצופים, סייעה לנו התצפית מגג המנזר. אם דיווחה על חיים כרגיל בשער שכם, היינו שקטים. אולם אם דיווחה שהרוכלים ונהגי המוניות נעלמו מרחבת השער – מיד הייתה עולה רמת הכוננות".
(עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז בשנים
1968-1965, בספרו "אחת ירושלים")
ביום שלישי השבוע כבר נעלם כל זכר למחסומי המשטרה בשער שכם. מתחת לקשת האבנים העתיקה ישבו רוכלות בשיכול רגליים והציעו קישואים וחציל בלדי שנקטפו מהשדות של ביר־נבאלא. התנועה התנהלה כסדרה, הגברים המבוגרים בכאפיות משובצות והנשים בכיסויי ראש צבעוניים, ומעל ראשי כולם ריחפו בועות סבון שבקעו מחנות צעצועים סמוכה. על מדרגות הרחבה השקועה שמול השער פיטפטו תלמידות תיכון, לעסו כריכים ושתו קולה זירו.
השלווה הופרה לרגע קט בשעה שלוש אחר הצהריים, כשאל הרחבה פרצו לפתע כ־20 ילדים, בערך בני 12, בכיפות שחורות וציציות. הם נעמדו במרכזה, אחזו ידיים והחלו לשיר ולרקוד במעגלים. שוטרי מג"ב, ששוהים במתחם דרך קבע, פיזרו את הפרובוקציה תוך פחות מדקה, בדחיפות קלות.
הנערים היהודים נהדפו בזריזות במעלה המדרגות, חזרה אל רחוב סולטאן סולימאן. "אנחנו מהרובע היהודי", סיפר אחד מהם. "באנו להראות נוכחות. כל יהודי שעובר פה הערבים מפחידים אותו, מרביצים, מקללים, מעיפים כובעים. אנחנו רוצים להראות להם שזה המקום שלנו, שלא יעיפו אותנו מכאן".
המצב התחמם מעט כאשר לאזור התקרבה חבורת נערים ערבים. רק התערבות של המג"בניקים, שהפרידו בגופם בין הניצים, מנעה מהמפגש בין הצדדים להתפתח לתגרה. זו הייתה אמנם מהומה בזעיר אנפין, ילדותית, שהרחוב הגיב אליה באדישות. ובכל זאת, הייתה זו תזכורת למה שלא צריך להזכיר: שער שכם הוא אחד המקומות הרגישים והנפיצים ביותר בישראל.
חצי מיליון איש ביום
המדרכות המובילות אל שער שכם מלאו השבוע עגלות רוכלים המציעות נחשי גומי, ארנקי עור וג'ינסים. זהו חודש הרמדאן והלקוחות לא מפסיקים להגיע: מכאן נוהרים עשרות אלפי מוסלמים מדי יום, בדרכם לתפילות בהר הבית. "מה שקורה פה בימי שישי של הרמדאן זה מטורף", אומר ריימונד היימו, בעל בית קפה שפועל סמוך לשער מאז 1986. "עוברים כאן חצי מיליון איש ביום, בקושי אפשר לזוז".
בערב, עם צאת הצום, הופכות מדרגות הרחבה שמול השער למקום מפגש פופולרי. בסוף השבוע האחרון עמדה הרחבה הזו במרכזה של סערה שאיימה לשטוף את ירושלים כולה: הגדרות שהציבה המשטרה סביב המדרגות, בנימוק כי רק כך ניתן לאפשר את זרימת תנועת הולכי הרגל במקום, מנעו את הגישה אליהן והציתו מחאה עממית. היא נרגעה ביום ראשון בערב ורק לאחר החלטת המפכ"ל, רב־ניצב קובי שבתאי, להסיר את המחסומים ולאפשר את הישיבה על המדרגות. ההחלטה הזו הייתה שיאו של זיגזג משטרתי: בבוקר אמר מפקד המחוז, ניצב דורון תורג'מן, בראיון בגלי צה"ל שהמחסומים לא יוסרו. בערב הגיע לשם המפכ"ל וטען שזה המצב כבר שנים (אחרי דקה התברר שבשנים האחרונות השער דווקא היה פתוח ברמדאן) ולמחרת הוא הורה לקפל את המחסומים כדי לעצור את הלהבות.
שרידי המחאה עוד נמצאים בשטח. "זה מרימוני ההלם שזרקה המשטרה", אומר מחמוד טהא, ומצביע על יריעת ברזנט מחוררת. אנחנו עומדים על רחבת הדשא שסמוכה לשער, ממש בצל החומה, ומסביבנו פרוסים עשרות שולחנות וכיסאות פלסטיק. טהא, בן 25, תושב העיר העתיקה ובימים כתיקונם פקח חנייה בעירייה, מספר שבמהלך הרמדאן משפחתו מפעילה כאן בית קפה זמני. "מקום של נרגילות ושתייה טבעית", הוא אומר. "כבר עשר שנים שאנחנו מקבלים את כל האישורים ועובדים. אבל בימים האחרונים לא הייתה לנו עבודה. אנשים מפחדים לבוא".
ביום חמישי שעבר, מספר טהא, ישבו כמה לקוחות בנחת סביב השולחנות, כשהמשטרה פרצה למקום באגרסיביות. "לאנשים פה בכלל לא היה אכפת ממה שקורה באותו זמן בבלגן שבמדרגות מול השער", הוא אומר. "אבל אז נכנסה המשטרה, הפכה שולחנות וזרקה רימוני הלם". לדבריו, מעוצמת ההדף נהרסו לו גם כמה כיסאות. "אני לא יודע מה רצו מאיתנו במשטרה, אולי בגלל שאנשים שעשו בעיות ברחבה, התפזרו וברחו הנה. אנחנו ניסינו למנוע מהם להתחבא אצלנו, ולמרות הכל השוטרים נכנסו לפה עם סוסים".
טהא אמנם לא השתתף במחאה שסחפה את מזרח ירושלים, אך הוא בהחלט יכול להזדהות איתה. "אם יש יום שאני לא רואה את שער שכם, כואב לי", הוא אומר ומצביע על שער האבן הענק המתנוסס מעלינו.
כבר אלפיים שנה ששער שכם מהווה את אחת הנקודות המרכזיות והחשובות בירושלים. היום זהו מרחב עירוני שוקק, אתר תיירותי ומרכז מסחרי תוסס המחובר לרכבת הקלה, שופע חנויות מזכרות ודוכני אוכל, השוכן במיקום אסטרטגי שבין מזרח ירושלים לעיר העתיקה.
אלא ששער שכם הוא הרבה יותר מכל אלה. העובדה שהוא נמצא על אם הדרך המובילה להר הבית, והיותו כיכר העיר המרכזית של מזרח ירושלים, הפכו אותו לסמל, שני בחשיבותו רק למסגדי הר הבית. הלאומיות הפלסטינית בכלל, וזו של מזרח ירושלים בפרט, מתנקזות אליו.
לא במקרה הוא הפך בשנים האחרונות למוקד של אלימות. לוחמות מג"ב הדר כהן והדס מלכא זכרן לברכה, שנרצחו כאן ב־2016 ו־2017, היו חלק משורה ארוכה של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון שנפגעו מאירועי דקירה שהתרחשו בסביבות שער שכם וברחוב הגיא, המוביל ממנו לכותל המערבי ולהר הבית. "זה השער הכי מפורסם בירושלים", אומר מוכר הקפה היימו. "כל אחד שרוצה להפוך לשהיד מגיע לכאן".
בתגובה לפיגועים תוגברה האבטחה במקום, וברחבה הגדולה שמול השער נטועות כעת שלוש עמדות מג"ב מבוצרות, מתוכן משקיפים שוטרים חמושים, אלות מבצבצות מאפוד הקרב שלהם, על כל צרה שלא תבוא. האבטחה המוגברת עומדת בניגוד מוחלט לרחבה הנאה הבנויה כאמפיתיאטרון, שמעליו ספסלי עץ ומזרקה.
את הסערה שפרצה סביב שער שכם ליבו כמה גורמים. סרטוני הטיקטוק של ערבים תוקפים יהודים בירושלים, מסעות הנקמה של קיצונים יהודים שהגיעו בתגובה, התנגדותה של ישראל לאפשר את קיום הבחירות לרשות הפלסטינית במזרח העיר, והמתח התמידי השורר בעיר – כל אלה הניעו גלים של צעירים ממזרח ירושלים לזרום אל רחבת שער שכם כדי להתעמת עם המשטרה.
פרופ' הלל כהן, מומחה בלימודי האיסלאם מהאוניברסיטה העברית, אומר שההתנהלות הזו משקפת את תחושתם ההולכת וגוברת של המזרח ירושלמים בשנים האחרונות כי הם משמשים כשומרי הסף של מסגד אל־אקצא וכנציגי הפלסטינים, הערבים והעולם המוסלמי כולו, במאבק מול הכיבוש הישראלי. "המזרח ירושלמים מחזיקים מעצמם, במובן הזה שהם אלה שנמצאים ליד אל־אקצא ויש להם תפקיד להגן על הר הבית", הוא מסביר. "זה התחזק אחרי פרשת המגנומטרים ב־2017, אז הם הובילו לשינוי מדיניות המשטרה והחלו להרגיש פתאום שיש להם כוח".
"הניתוק הפיזי מהרשות הפלסטינית מאז הקמת הגדר ב־2007-2005 מאיץ את ערביי מזרח ירושלים לפתח זהות ייחודית, שמבדילה ומייחדת אותם משאר הפלסטינים ביהודה ושומרון", מצטרף ד"ר דוד קורן, חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון ומנהל תוכנית החומש האסטרטגית לחינוך במזרח ירושלים מטעם משרד החינוך. "השער הוא חלק משמעותי בפיתוח הזהות הירושלמית הזו שלהם כ'מקדסיין', הכינוי בערבית של תושבי מזרח ירושלים. מה שמדליק ומכבה את ירושלים זה הר הבית וסביבתו, ושער שכם הוא חלק מזה, כי הוא מהווה את הגישה המרכזית אליו".
אבל עם כל הכבוד לתחושת השליחות, לא כל תושבי מזרח ירושלים היו מרוצים מהמחאה. מבלי להזדהות בשמם, כמה מהם מותחים ביקורת על הצעירים שהרסו לדבריהם את ערבי הרמדאן, שבעלי החנויות באזור ממתינים להם כל השנה. "שנה היינו בסגר, בשנה שעברה לא התפרנסנו ברמדאן, ועכשיו ההפגנות הרסו לנו", מתלונן א', בעל מסעדה בסביבת שער שכם. בעל חנות נוסף באזור לוחש: "בהתחלת גל האלימות חלק מבעלי החנויות בשער שכם טענו שהמחאה הזו פוגעת להם בעסקים". אלא שלדבריו, "מהר מאוד זה השתנה. אף אחד לא דיבר על ההשפעה השלילית של המחאות על המסחר, וכולם הצטרפו".
לבסוף התפוגגה המחאה רק לאחר שהמשטרה ירדה מהעץ והסירה את הגדרות. למהלך קדמו שיחות שניהלו המשטרה והעירייה עם ועד סוחרי העיר העתיקה, המעורים עמוק בקהילה המקומית ומי שיש להם אינטרס כלכלי ברור בהרגעת השטח. "אבל כדאי מאוד שתבינו לקראת הפעם הבאה שמי שמפגין בשער שכם זה השבאב, הצעירים, לא הווקף או הרשות הפלסטינית או חמאס", אומר אחד מתושבי האזור. "זה אירוני שישראל ניסתה במשך שנים להרוס כל מנהיגות אפשרית בירושלים, ואז קורה משהו כזה והם מבקשים שניקח אותם אל המנהיג שלנו. אחרי שהרסתם את המוסדות הפלסטיניים, ואסרתם את המנהיגים, אתם מופתעים שאין לכם עם מי לדבר?"
דרישת שלום מהרומאים
נדמה שאי־אפשר לספר את סיפורה של ירושלים, ובעיקר את זה של מזרח העיר, מבלי להתעכב על השכבות הארכיאולוגיות של שער שכם. הוא רכש את מעמדו בתקופת הרומאים, שבנו אותו כאחת מדלתות הכניסה המרכזיות לעיר. השער הרומי, שאת שרידיו עוד ניתן לראות, גובהו מעל 20 מטר ופניו לכיוון צפון, חיבר את ירושלים לדרך העולה לסוריה (בלועזית מכונה השער עד היום "שער דמשק"). בתקופה הביזנטית נוספה לו כיכר פנימית ובמרכזה עמוד, שעליו הוצב ככל הנראה פסל בדמותו של הקיסר. העמוד, שגם את שרידיו ניתן עדיין לראות, שימש כנקודת האפס למדידת המרחק מירושלים לשאר הערים בסביבה, עדות לחשיבותו של השער כבר באותה תקופה. העמוד הזה, אגב, נתן לשער את אחד משמותיו, והוא נקרא בפי הערבים עד היום "באב אל־עאמוד". השער במתכונתו הנוכחית נבנה במאה ה־16, כחלק מהמיזם השאפתני של הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר, ששיפץ את חומות ירושלים. עד המאה ה־19 כבר התארגנו החיים הערביים בעיר סביבו. "בתמונות מאותה תקופה ניתן לראות שסביב השער כבר פועלות חנויות רבות", אומר ד"ר דויד גורביץ', מומחה לארכיאולוגיה מאוניברסיטת בר־אילן וחוקר ירושלים. "מעט צפונה משם מוקמת שכונת שייח' ג'ראח, אחת השכונות המוסלמיות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה".
"היסטורית, שער שכם מהווה את הכניסה הערבית־מוסלמית לעיר העתיקה", אומר ד"ר מריק שטרן, גיאוגרף פוליטי וחוקר במכון טרומן למען קידום השלום. "בעוד שער יפו פונה לכיוון מערב ושפלת החוף, וממנו מגיעים לעיר היהודים, הבריטים והתיירים, שער שכם מחובר להרים ולערים של הגדה המערבית, לאזור הספר הפלסטיני. זה מתחדד אחרי 1948, כאשר העיר מחולקת ושער יפו נסגר לחלוטין. שער שכם הופך בפועל להיות המרחב הציבורי המרכזי של ירושלים הירדנית, המקבילה למשולש היהודי של רחובות קינג ג'ורג' ובן־יהודה".
בסמוך לשער שכם מוקמו כבר אז שלוש תחנות מרכזיות של אוטובוסים ומוניות, שבאמצעותן הגיעו לירושלים תושבים מכל רחבי הגדה המערבית והמזרחית. התחנות הללו פועלות שם עד היום. "תמיד הייתה תנועה באזור הזה", אומר מוכר הקפה היימו, שנולד בעיר העתיקה וגר בה עוד כשהייתה בשלטון ירדני. "גם היום מגיעים לכאן מבית חנינא, שועפאט, בית־לחם".
גם אחרי כיבוש מזרח ירושלים במלחמת ששת הימים, נותרה העיר במידה רבה מפוצלת. "יש מרכז עיר יהודי ומרכז עיר ערבי, ולא מחברים ביניהם למרות שהמרחק הוא כמה מאות מטרים", אומר הגיאוגרף שטרן. "המצב הזה נשמר בעיקרון עד היום. וכך עם השנים התפתח אזור שער שכם כמרחב פלסטיני נפרד ואוטונומי. שם מוכרים בשנות ה־80 את העיתונים הפלסטיניים מדי יום, מתנהלות השיחות הפוליטיות ונערכות הפגנות נגד השלטון. השער הופך להיות חלק מהזהות של הפלסטינים תושבי ירושלים, המקום שבו הם מרגישים בבית".
במקביל הפכה רחבת השער למקום מפגש מרכזי. בסוף שנות ה־70 הקימה שם העירייה את הפלזה בצורתה הנוכחית, המזמינה אנשים לשבת, לשוחח ולהשתהות. במקום נערכים מעת לעת גם מופעי מוזיקה וריקודים שמעלים תושבי מזרח העיר, לעיתים אף בשיתוף העירייה. "וזה בדיוק העניין עם מחסומי המשטרה", אומר שטרן. "לקחו מקום שהיה מרחב שבו פגשו אחד את השני, וניסו להפוך אותו חזרה רק לציר תנועה. בעצם ניטרלו את המהות שלו".
השער משמש לא רק את המתפללים, הקונים ובעלי החנויות; הוא מהווה גם את ציר הכניסה המרכזי שבאמצעותו יוצאים תושבי הרובע המוסלמי לענייניהם במזרח ומערב ירושלים. "אבל זה לא הכל", אומר מחמוד האני, בעל חנות ספרים ברחוב צלאח א־דין הסמוך. "עבור תושבי העיר העתיקה, באב אל־עאמוד הוא סוג של מרפסת. מרביתם מתגוררים בבתים קטנים, בלי הרבה חדרים ומרפסות, והרחבה בשער שכם היא מעין מרפסת משותפת, שבה יושבים בערבים, פוגשים חברים, שותים קפה ומעשנים נרגילה. לתושבים במזרח ירושלים יש תחושה שרחבת השער היא לא רק מרחב ציבורי, אלא גם פרטי".
לדברי אחד מתושבי העיר העתיקה, שבבעלותו עסק באזור השער, בשנים האחרונות החלה המשטרה להציק למי שיושב במדרגות שמול שער שכם. "בהתחלה היו מגיעים ומזיזים את מי שישב שם", הוא אומר. "אחרי זה היו מחלקים דוחות קורונה. אחרי זה, אם מישהו היה זורק סיגריה היו נותנים לו דוח. אנשים כאן הרגישו שיש איזה יחס לא הוגן כלפי מי שיושב על המדרגות האלה, מעין מסר של 'לא רוצים אתכם פה'".
"אבל ברגע שישראל סגרה לחלוטין, ובאופן פתאומי, את הגישה למדרגות, הכעס התפרץ", אומר מוכר הספרים האני. "רוב האנשים הרגישו שההחלטה הזו חודרת למרחב הפרטי שלהם. הם לקחו את זה באופן אישי. לא מדובר רק בפוליטיקה, אלא בתחושה שמישהו נכנס ברגל גסה אליך לסלון. ולא סתם מישהו, אלא הרשויות הישראליות. אותן רשויות שלא מאפשרות לתושבי העיר העתיקה להרחיב את הבתים שלהם, שהציבו שלוש עמדות שמירה בשער שכם, שמקשות על תושבים ערבים להיכנס ולצאת מהעיר העתיקה ומטרידות אותם בשאלות ובתחקורים".
המשטרה: מאפשרים חופש פולחן
חשוב להדגיש שכוחות הביטחון המוצבים בשער שכם אינם פועלים בחלל ריק. במסגרת גל הטרור של 2016-2015, שכונה גם "אינתיפאדת הסכינים", אירעו בסביבת השער 11 פיגועים וניסיונות פיגוע, וזה נמשך גם בשנים שלאחר מכן. פיגוע הדקירה האחרון במקום התרחש במאי 2019.
לדברי שטרן, הפיכתו של השער למוקד טרור יצרה מעגל שרק החריף את המצב. "הנוכחות המוגברת של מג"ב באזור מושכת עוד פיגועים, ואז מתגברים את הנוכחות של המג"בניקים וחוזר חלילה", הוא מסביר. "כל הזמן יש חיכוך שלילי ונפיץ מאוד בין התושבים המקומיים, שבמרחב הסמלי האישי הזה שלהם יש כל הזמן נוכחות של כוחות הביטחון הישראליים, וזה כל הזמן מבעבע. תוסיף לכך את העניין ששער שכם הוא נתיב הכניסה של החרדים לעיר העתיקה, שצועדים ברגל לכותל משכונות סמוכות כמו מאה שערים והופכים מטרה לפגיעות. נקודה נוספת שצריך לזכור זה שמצעד הדגלים, שהיה פעם מין אירוע חביב של ריקודי עם ביום ירושלים, הפך עם השנים לצעדה לאומנית, דווקאית, שמתעקשים תמיד שתעבור דרך שער שכם, כי הם יודעים שזה מקום שחשוב לפלסטינים, וחשוב להם להפגין כוח".
"כל עוד לא יתייחסו למרחב הזה ברגישות המתבקשת", מסכם שטרן, "בין אם זה כוחות הביטחון או התנועות הקיצוניות, ימשיך להיות חיכוך ותמשיך להיות אלימות".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "אנו פועלים לאפשר את חופש הפולחן לעשרות אלפי המתפללים המגיעים אל הר הבית תוך שמירת הסדר, הבטיחות והביטחון בשטח ההר ובצירים המובילים אליו. בעת האחרונה היינו עדים להתפרעויות אלימות ומשולחות כל רסן. המשטרה פעלה להשיב את הסדר, ובמסגרת הפעילות נעצרו יותר מ־100 חשודים. בניגוד לנטען, לא ניתנו דוחות בגין הפרת תקנות, ולראיה ניתן לראות מדי ערב בימים האחרונים מאות תושבים ברחבת שער שכם תוך קיום מסחר במקום.
"פתיחת הרחבה מתאפשרת בכפוף להערכת מצב. לא נאפשר וננקוט יד קשה כלפי התפרעויות אלימות, לא נשלים עם ניסיונות פגיעה באזרחים, בשוטרים וברכוש, ונפעל למצות את הדין עם הפורעים".
