השולט בהר, שולט בארץ
יום ירושלים בשבילי הוא חג מיוחד, כמעט יום עצמאות שני. הרי מה היא ישראל ללא ירושלים? מה היא תקומה יהודית ללא ציון? ביום הזה חשוב לא רק לשקוע בהרהורים נוגים ולהתענג על יופייה של העיר, אלא להיישיר מבט למציאות, גם אם היא נראית דרך עשן של צמיגים בוערים וצריבה של גז מדמיע. אורי צבי גרינברג כתב: "השולט בהר, שולט בארץ", בהקשר להר הבית. כמו אז, גם היום, זה המצב. והשולט בהר הוא לא אנחנו.
שלושה אתגרים עומדים לפתחה של ירושלים ושל מדינת ישראל בחג הזה: התסיסה במזרח ירושלים, הבחירות ברשות הפלסטינית באותו אזור והר הבית. בימים האחרונים אנחנו עדים לתסיסה בשכונת שייח' ג'ראח. ערבים ויהודים מנהלים שם מאבק על מספר דירות, שכל צד טוען לבעלות עליהן. אסור לנו להתבלבל: זה אינו סכסוך על נדל"ן, אלא חבית נפץ לאומית. זה עלול להיגמר לא בטיקטוק אלא בטנקים. ערבים שורפים מכוניות של יהודים, ואלה מגינים על עצמם באקדחים. מדינת ישראל לא בנמצא. זה כבר לא מזרח ירושלים אלא המערב הפרוע, ואם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו באינתיפאדה או בקרבות רחוב עקובים מדם, מוטב שלא ניתן לתושבים משני הצדדים לקחת את החוק לידיים.
בניגוד לבחירות אצלנו, שנהיו מופע דו־שנתי, בחירות לפרלמנט הפלסטיני לא התקיימו כבר יותר מעשור. הן היו אמורות להתקיים החודש, אך הדבר כנראה לא יקרה, והפלסטינים מתרצים זאת באי־ההסכמה של ישראל לאפשר לתושבי מזרח ירושלים הערבים להשתתף בהן. זהו לא יותר מתירוץ עלוב וניסיון עלוב עוד יותר לגרום לישראל לוותר על ריבונותה במזרח העיר. הרי גוף שלא מקיים בחירות יותר מעשור לא עושה זאת בגלל המצב הנוכחי, במיוחד כשמדובר בגוף שפועל ללא הרף לערער את אחיזתה של מדינת ישראל בחלקי הבירה. אסור לישראל ליפול בפח.
ולבסוף, הדובדבן שבקצפת, הר הבית, "המקום הכי נפיץ בעולם". כל בר דעת שביקר באתר מספר פעמים מבין שהמקום לא נפיץ כמו שאומרים, ושהיחידים שמוגבלים בו הם היהודים ולא המוסלמים. היהודים יכולים להיכנס אליו רק משער אחד ורק בימי חול ולארבע שעות וחצי, אסורה עליהם התפילה, הם מתהלכים במסלול מוגבל ומלווים בשוטרים רבים, ושאר הגבלות שרירותיות לפי מצב הרוח של הקצין התורן. כל זאת, תחת פיקוחם של אנשי הווקף הירדני, גוף זר שמנהל ונותן פקודות לשוטרי יחידת המקומות הקדושים במשטרת ישראל. המוסלמים, לעומת זאת, יכולים להיכנס מכל שער שיחפצו, לשהות באתר כל היום, ואף להבריח לתוכו נשקים, כי לא כמו בני דודיהם, הם לא עוברים בידוק ביטחוני בכניסה. ברמדאן המצב מחריף. בעשרת ימיו האחרונים של החודש הקדוש, ליהודים אסור להיכנס כלל למתחם, משום שניתן שנוכחותם פוגעת ברגשות המוסלמים.
חוט מקשר עובר בין שלושת האתגרים הללו: מדינת ישראל מעדיפה ליצור חצר אחורית בלב בירתה ובמקומות אחרים. כפי שלא אוכפת את החוק במירון, בנגב ובגליל, כך היא מתרשלת גם בירושלים. והרשלנות הזו לא רק פושעת, אלא גם מסוכנת. בעוד האזרחים רוקדים את ריקוד הדגלים ברחובות, מניפים את סמלי המדינה אל על, הממשלה רוקדת את ריקוד "מה יפית" בחצר האחורית לעיניהם המשועשעות של הפלסטינים, ירדן ושאר צופים זרים. ¿
