שתף קטע נבחר

דרש זכויות בדירה שקנתה אשתו - ונדחה

במסגרת הליך גירושין תבע בעל להצהיר שיש לו חלק בנכס שקנתה האישה לפני הנישואים עם הוריה. אבל בית הדין הרבני קבע שלא הייתה כוונת שיתוף

בית הדין הרבני בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגיש גבר גרוש לקבל זכויות בדירה שקנתה אשתו לשעבר עם הוריה לפני הנישואים. נקבע שהוא לא הוכיח כוונת שיתוף בנכס או השקעות משותפות.

 

הדירה נקנתה ב-1993, כשלוש שנים לפני חתונת בני הזוג. שליש מהנכס נרשם על שם האישה והיתר על שם הוריה. הצדדים מעולם לא גרו בדירה וכיום אביה של האישה מתגורר בה בגפו. לבני הזוג דירה משותפת שבה גרו במהלך החיים המשותפים.

 

האישה פתחה בתביעת גירושין בדצמבר 2017, וביוני 2019 תבע הבעל פסק דין הצהרתי בנוגע לזכויותיו בדירה, וכארבעה חודשים לאחר מכן הצדדים התגרשו. הבעל טען ששניהם שילמו במשותף את המשכנתא על הדירה במשך 20 שנה והם התכוונו לחיות בשיתוף מלא כל חייהם. הוא ציין כי הוא פרנס וכלכל את המשפחה במשך שנות הנישואין והיה בעל נאמן לאשתו. כמו כן, נולדו להם ילדים משותפים והאישה הודתה במסגרת ההליך כי הצדדים השקיעו בדירה ביחד.

בני זוג מתווכחים (צילום: Shutterstock)
אילוסטרציה(צילום: Shutterstock)

לטענתו, אף שמדובר בנכס חיצוני (שנרכש לפני הנישואין) יש להחיל עליו את הלכת השיתוף ולכן הוא בעלים של חצי מזכויות האישה בדירה.

 

האישה טענה מנגד כי אין בסיס להקנות לו זכויות בנכס. היא הדגישה כי במהלך הנישואין הצדדים רכשו ביחד דירת מגורים כשכל אחד מפקיד חצי מתשלומי המשכנתא לחשבון משותף, אך המשכנתא עבור הדירה שבבעלותה שולמה מחשבונה הפרטי. כמו כן, האיש לא השקיע בדירה השקעות כלשהן.

 

הדיין הרב צבי בירנבאום דחה את התביעה. הוא ציין שהבעל העלה טענות סותרות: בתביעת הגירושין טען שאין לאזן את זכויות וחובות הצדדים מכיוון שלא קיים שיתוף בנכסים מלבד הדירה המשותפת, ואילו בתביעה הנוכחית טען כי ההתנהלות של בני הזוג הייתה של "פול" כלכלי.

 

עוד נקבע כי הרישום בטאבו על שם האישה והוריה משקף עקרונית את הבעלות, והאיש לא הביא ראיה ברורה לסתור את הרישום.

 

הדיין הבהיר כי חוק יחסי ממון קובע בפירוש איזון בנכסי הצדדים שנרכשו בחיי הנישואין ולא לפניו. אמנם, לפי פסיקת בית המשפט העליון יש אפשרות שנכסים שנרכשו לפני הנישואין יכללו במסת נכסי הצדדים שיש לאזנם במסגרת "שיתוף ספציפי". אך על הטוען לשיתוף בנכס חיצוני להוכיח נסיבות עובדתיות, נוסף על קיום הנישואין ("דבר מה נוסף"), שמהם ניתן להסיק כוונת שיתוף בנכס.

 

כוונה כזו ניתן ללמוד מהשקעה בנכס שאינה בטילה בששים וכן מהצגות והבטחות אקטיביות שעשויות להביא להסתמכות.

 

במקרה זה קבע הדיין כי לא הוכח שום פרמטר מינימלי לכוונת השיתוף. בין היתר לא הוכחה השקעה משמעותית וגם לא נוצרה הסתמכות. הצדדים מעולם לא גרו בדירה, היא לא שופצה על ידי התובע, כל אחד מהצדדים התנהל עם חשבון פרטי והמשכנתא שולמה מחשבון האישה.

 

זאת ועוד, מהראיות שהוגשו לא עולה תמונה של חיים הרמוניים וההתנהלות הכלכלית של הצדדים העידה על שני שותפים בדירה אחת. הדיינים הרב אריה אוריאל, הרב נפתלי הייזלר הצטרפו לפסק הדין.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים