אני בובה ושמי אוחנה

יושר הוא תכונה חשובה. בני אדם מחפשים אותה בזולתם, וגם מערכת המשפט נדרשת לה. אבל קיים גם היושר שבין אדם לבין עצמו, והוא מרים ראש בעיקר במצבים שבהם עלינו להיות מודעים למגבלותינו, כמו בסיפור על היהודי ההוא, שהתייצב למבחני הכניסה של קורס האסטרונאוטים של נאס"א. שאלו אותו אם יש לו נסיון של עשר שנים לפחות בהטסת מטוסי קרב, כנדרש, והוא אמר - לא. שאלו אם יש לו תואר שני לפחות בפיזיקה, והוא ענה - לא. אמרו לו בנימוס שהוא נראה קצת מבוגר והתעניינו במצב בריאותו, והוא ענה שכבר מלאו לו 75, ויש לו היסטוריה קרדיולוגית, סוכרת וסחרחורות. שאלו אותו: אז למה בעצם באת? והוא אמר: רק רציתי לומר לכם - עלי אל תבנו.

מעניין: את המילים האלה בדיוק, "עלי אל תבנה", אמרתי לנתניהו כשהוא הציע לי להיות השר לבטחון הפנים בממשלתו. "אני לא מתאים", אמרתי לו. "אני חסר נסיון, אני גרוע בעבודת צוות, ובעיקר, אני אדם ערכי. לא במידה מספקת ולא בכל התחומים, לצערי, אבל גם שרידי הערכיות שעוד נותרו בי ימנעו ממני תפקוד נאות בממשלה כמו שלך. בוודאי במשרד כה משמעותי ורגיש, שיש לך אליו נגיעה אישית". כך קרה שנתניהו פנה לאמיר אוחנה, וזה קפץ על המציאה בהתלהבות.

את כל זאת אני כותב כי השבוע מלאה שנה למינויו של אוחנה לתפקיד הנכבד של השר לבטחון פנים, והתוצאות ברורות: כשלון אחרי כשלון, קריסה אחרי קריסה, אסון אחרי אסון, אובדן דרך, אובדן מדיניות, אובדן נוסף של אמון הציבור במשטרה, וכמקובל בממשלת נתניהו כולה - היעדר מוחלט של חזון, של ראייה לטווח ארוך, ועיסוק מופרז ביחסי ציבור. הוסיפו את הצהרתו הלא־נשכחת של השר בעקבות האסון במירון (זוכרים דבר כזה?), שהוא "אחראי" אך לא "אשם", והכל ברור.

לו היה בו מעט יושר פנימי, היה השר אוחנה עוזב אחרי כל אלה את המשרד, חובש פאה בלונדינית עם תלתלים, מגדל שפם ומסתתר במרתף. במקום זה הוא ממשיך לכהן, מוליך אותנו מעוד דחי אל עוד דחי, אל גנבות, תקיפות, רציחות, תאונות דרכים, גזענות, בריונות, אסונות ואלימות בקנה מידה שמעולם לא נראה פה.

אבל כנראה שהוא בסדר ואנחנו טועים, כי אוחנה לא צורף לממשלה כשר אלא כמאבטח, ולא כדי לטפל בבטחון האזרחים, אלא בבטחונה של משפחה אחת, שמפעילה אותו כמו שמפעילים בובה על חוט. למעשה, אפשר לשכתב עליו את השיר "בובה אני ושמי ימימה־מה", של בלהה יפה, באותה מנגינה עצמה.

הנה, אתם מוזמנים לזמר, כל אחד בביתו:

אני בובה ושמי אוחנה־נה,

בבטְחון הפנים שנה תמימה־מה־מה,

כולם אומרים לי שאני שר רע,

אך לשון לי ארוכה נורא.

לוד, בת־ים וגם מירון־רון־רון,

לינץ', אסון ועוד פוגרום־רום־רום,

כולם אומרים שאין פה משטרה,

אך בבלפור מרוצים נורא.

יש לי דף עם מסרים־רים־רים,

מדקלם כל מה שהם אומרים.

נתניהו הוא המדינה,

אני בובה ושמי אוחנה־נה.

איך אפשר להשוות

יש אלוהים בשמיים, והשר אוחנה זכה לנס קטן בדמות התבטאותו של המפכ"ל על אודות טרוריסטים משני הצדדים, ערבים ויהודים, ועל כוונתו לטפל בכולם באותה חומרה עצמה. הימין נזעק. הרבה כובעים בערו על הרבה ראשים. תשומת הלב הוסטה, והשר אוחנה מיהר לקפוץ על המציאה וגינה את המפכ"ל שהוא עצמו מינה.

אשר לעצם התבטאותו של המפכ"ל, היא נכונה ונכוחה, ומעידה על כך שהוא דוחה את משוא הפנים שהימין הישראלי התרגל ליהנות ממנו, ומבקש לעמוד בראשה של משטרה ישרה. הוא צודק גם בעניין עצמו: העם היהודי הצמיח, אכן, אי אלו טרוריסטים. אהוד בן גרא, למשל, שהתנקש בחיי עגלון מלך מואב, הוא לוחם חופש בעינינו אבל טרוריסט בעיני המואבים ועל פי כל קנה מידה. המורדים אלעזר בן־יאיר, שמעון בר־גיורא, יוחנן מגוש חלב, היו טרוריסטים, וככאלה, רצחו רבים מבני עמם שלהם. כל זה, אגב, לא הפריע לעיריות ולממשלות בישראל להנציח אותם בשמות רחובות ויישובים. גם המחתרות הניבו מעשי טרור, בהם ירי על אוטובוסים שהסיעו אזרחים ערבים והפעלת מטעני תופת בשווקים, ובל נשכח את הטרוריסט ברוך גולדשטיין ואת חברי המחתרת היהודית ופעולות טרור של נוער הגבעות. יש, בקיצור, גם טרור יהודי, ואני מקווה שהמפכ"ל יטפל גם בו.

העניין הזה, של "הם ואנחנו" ו"איך אפשר להשוות", הופיע השבוע בעוד התבטאות, של כתב לענייני משטרה שדיבר על השלכת בקבוק התבערה ששרף ילד ערבי ביפו. הוא אמר: "מתגבש חשד שזורקי בקבוק התבערה הם לא יהודים אלא להפך".

מעניין מאוד. אני חושש שהלהפך מיהודים הזה אינו יוגוסלבים או אבוריג'ינים, וגם לא רפורמים, אף שלזה יהיו כאן הרבה תומכים. לא! באומרו "להפך"התכוון הכתב לערבים. כלומר, הערבי הוא כל מה שהיהודים הם לא, והיהודי הוא כל מה שהערבים הוא לא. ישראל מתחבטת בשאלה"מיהו יהודי" כבר שנים, והנה קיבלנו תשובה: יהודי הוא מי שנולד לאם שהיא ההפך מאם ערבייה.

לא ציינתי את שמו של הכתב, כי בהחלט ייתכן שמדובר בסתם עייפות של מי שנידון ל"שידורים המתגלגלים" ול"גלים הפתוחים", שכבר תריסר ימים מייגעים ומטשטשים לא רק את האזרחים, אלא גם את העיתונאים. כמה אפשר להגיד "הטרור החמאסי", "בום", "תשע נשמות", "בום", "דין שדרות", "בום", "תרשה לי", "בום" ו"מטרו"? מוכרחים לחדש ולגוון, ו"להפך מיהודי" הוא חידוש מרענן בהחלט.

ותהייה קטנה: אפרופו מטרו, איך זה שחמאס הצליח לכרות בזריזות כזאת מערכת כה מרשימה של מנהרות בעזה, בעוד ישראל כבר שנים לא מצליחה לבנות רכבת תחתית בתל־אביב? ¿