ביום חמישי בשבוע שעבר התקשר נפתלי בנט ליאיר לפיד וגדעון סער. יו"ר יש עתיד כבר החזיק בהסכמים קואליציוניים, מודפסים; השניים היו רחוקים מרחק יממה מהודעה שעלה בידיהם להרכיב ממשלה. ראש ממשלת השינוי המיועד החל להסביר. סער חש ימים לפני כן שמשהו לא בסדר בהתנהלות של בנט, שיש גמגום גובר בהתנהלותו. השיחות היו קצרות, חסרות חשיבות. האירוע היה ברור ללפיד וסער: בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית, ראש ממשלה מיועד פלט את עצמו מטקס הכתרתו. ובחופזה.
מאז הם לא דיברו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
  • סימנים של מדינה כושלת
  • חייבים לדבר על נתב"ג
  • השינוי הגדול של סין
השבוע, כאשר חשרת הסופה ניטשה מעל ישראל ועזה, המערכת הפוליטית נכנסה לתנומה מבצעית קצובה. חגיגות ניצחון גדולות בליכוד לא היו; במקרה הטוב ביותר, נתניהו לוקח אותם לעוד בחירות. לפיד נפגש עם ראשי מפלגות השינוי, כולם. בנט ושקד ירדו למחתרת כאילו היו עזתים המסתתרים מאימת ההפצצות המדויקות של צה"ל. הם הפציעו רק כדי לתחזק את חברי הסיעה שלהם. חלקם היו כעוסים למדי: הרי הח"כים נשלחו אל האולפנים לגונן בחירוף נפש על ממשלה "היסטורית" וקואליציה של "שיקום ואחדות" – ויש מביניהם מי שהאמינו בכך. ואז, באבחת תדרוך אוף רקורד, התברר שלשווא התאמצו, ולחינם ספגו הערות בבית הכנסת והפגנות מול הבית. וכדי להוסיף לתחושות האלה, בישיבת הסיעה השבוע הפציעו בוחרים לא מרוצים, התארגנות של ממש, כולל של אלה שחיים ביהודה ושומרון, כדי להגיד לשקד ובנט כמה הם מאוכזבים מהחלטתם שלא ללכת לממשלת שינוי.
5 צפייה בגלריה
נפתלי בנט ימינה הצהרה ב כנסת אחרי נסיון להרכיב ממשלה ממשלת ימין
נפתלי בנט ימינה הצהרה ב כנסת אחרי נסיון להרכיב ממשלה ממשלת ימין
נפתלי בנט ימינה הצהרה ב כנסת אחרי נסיון להרכיב ממשלה ממשלת ימין
(צילום: יונתן זינדל)
באחת השיחות עם לפיד, תינה בנט את צרותיו. עבורכם, הממשלה הזו בכל מקרה היא הצלחה, כי נתניהו עוזב. אבל הקהל שלי שונא את זה. הוא שונא את זה, השיב לפיד, כי אתה לא אומר שזו הממשלה הטובה למדינת ישראל ואתה נחוש להקימה. אתה מדבר על ממשלת ימין, ואומר שאם זו לא תקום, אתה תעשה מאמץ, ואולי תקים ממשלת שינוי, אבל בתנאים. ככה לא בונים תמיכה – אלא ספק.
לפיד צדק. בנט רכב על הספק כמו שרוכבים על נמר; בסוף הספק טרף אותו.
חולשה מזמינה חולשה. נתניהו שיגר מסר לראשי גוש השינוי השבוע שמודיע כי הוא לא מציע לראשי ימינה שום דבר מיוחד עבור הצטרפות לממשלה. המסר הלא־מובלע: שלא יחזרו לנסות לסחוט אתכם, כי ממני לא יקבלו הרבה ממילא. אולי זו הסיבה שבשיחות אגביות לא שללו השבוע בימינה את האפשרות שאיכשהו ממשלת השינוי תחזור אל הפרק; "מדובר באמני קרקס" העיר אחד מראשי גוש השינוי. על הספקולציות האלה אומר יו"ר יש עתיד לחבריו – העמדה שלי הייתה ונותרה שהעדיפות הראשונה היא שנתניהו יעזוב את ראשות הממשלה. אם בנט מתחרט ורוצה לחזור לגוש השינוי, תפדל. אבל שיהיה ברור: הוא לא יהיה ראש ממשלה. זה נגמר.
אם יש שאלה לפני הדהירה אל בחירות, היא ממוקדת בגדעון סער. עולים אליו לרגל שמאלנים נואשים וחרדים וימנים אובדי עצות. מהראשונים הוא שומע שעליו ללכת לממשלת שינוי של 60 חברי כנסת (כל מתנגדי נתניהו כולל רע"מ והמשותפת לבד מסמי אבו-שחאדה מבל"ד). ההצעה העדכנית – נצביע פעם אחת, נקים אותה, ונפרק מיד. כמו זריקת רעל, אומרים בגוש השינוי. היתרון: נתניהו יוצא את לשכת ראש הממשלה. החיסרון מובהק יותר – ספק אם ממשלה כזו תקום, הרי מספיק שח"כ אחד נעדר מהצבעת האמון כדי שזו תתפוגג.
החרדים וסמוטריץ' מנסים לפתות את סער עם רוטציה, כאשר הוא ראש הממשלה הראשון. אפשר לנחש שאם יו"ר תקווה חדשה היה משוכנע שיש דרך אמיתית, ודאית, שנתניהו ייצא את בלפור, הוא היה שוקל; אבל הבעיה שניהול מגעים עם נתניהו שקול לקיום מו"מ עם כריש כאשר ראשך בתוך פיו. ברגע שסער אפילו יניד את עפעפיו בהסכמה לשיחה רצינית, נתניהו ידהר לבחירות עם הקרקפות של סער, בנט ושקד על החגורה.
5 צפייה בגלריה
גדעון סער. לא התפתה לרגע
גדעון סער. לא התפתה לרגע
גדעון סער. לא התפתה לרגע
(צילום: אבי מועלם)
סער שומע את השליחים כולם בקור רוח; בניגוד לבנט וגנץ, עד כה הוא לא התפתה לרגע. ספק אם יתפתה כעת. סביר להניח שבוחריהם של בנט ושקד שרוצים בגוש השינוי, כשני מנדטים, יזרמו לתקווה חדשה. בהנחה שבנט ושקד אינם מחזיקים בפורמולה סודית להרכבת ממשלה (הם משדרים מסרים מסתוריים בעניין, כהרגלם), נותרה בעיקר האופציה המחרידה של עוד בחירות. ארבע פעמים ניסה נתניהו להשיג 61, וכשל; בבחירות האלה, אחרי מבצע צבאי ופצע מודלק ביחסי יהודים־ערבים, לשיטתו יהיה קל יותר להעביר מנדט או שניים לימין, וגמרנו. נו, יש לו תקווה.
המרד הוא לא תוכנית עבודה, אלא התפרצות זעם. הגזענים והשרלטנים מנצלים את תחושת הנישול
הנה ידיעה שלא קראתם, בין ריצה לממ"ד והאזנה דרוכה לעוד אלוף במילואים בטלוויזיה: במהלך יממה אחת השבוע חצו לפחות 6,000 בני אדם, בשחייה, את הגבול בין אפריקה לאירופה. באורח מדויק יותר, הם שחו ממרוקו לסיאוטה, מובלעת של ספרד בחופי אפריקה. לפחות 1,500 מתוכם היו ילדים ונערים. זו לא הייתה התפרצות מקרית; מרוקו מתירה למבקשי מקלט להמם את החופים של המדינה הספרדית משום שהיא רוצה שהאחרונה תכיר בריבונותה על אזור מערב הסהרה. היא משתמשת בתשוקה להגירה כנשק בינלאומי כדי ללחוץ את הספרדים שחוששים מהגירה אפריקאית.
ומדוע הסיפור הזה רלוונטי, פה בישראל, אחרי ימים של מבצע בדרום והרוגיו ומהומות שנאה בתוכנו, ונרצחיהן?
משום שהוא מדגים היטב את עידן המרד שבו אנחנו חיים. לפי חלק מההערכות מיליוני בני אדם, בכל רגע נתון, נערכים על חופי אפריקה לחצות. מדינות, נניח כמו ספרד, כבר לא יכולות לשמור על גבולותיהן באפקטיביות. הן קורסות תחת הלחץ האנושי, הרשתות החברתיות שמעבירות מידע במהירות בין המהגרים, הכללים של האמנות האירופיות שאוסרות גירוש מבקשי מקלט. מי שמסדר להן את הכאוס, מי שיכול לנצל את המרד, זה ישויות אוטוריטאריות כמו מרוקו.
ועכשיו תחשבו על ישראל. שנאה אתנו־דתית איננה עניין חדש. הכאוס החוליגני שנראה ברחובות, כולנו חשנו אותו קודם לכן באלפי תקריות קטנות. רק שהפעם יש משהו בנסיבות הפוליטיות שאיפשר להן להתארגן, וגם מרכיב טכנולוגי שמאפשר התרחבות פתאומית – קבוצות באפליקציות וואטסאפ וטלגרם, שם המדינה והמשטרה פשוט לא קיימות. ומכאן בוקעת שאלה, ה-שאלה: מה הזרז לגלישת הלבה הרותחת. מי מנצל את המרד לצרכיו. כמו שהממלכה במרוקו מנצלת את נואשות המהגרים, מי אצלנו מנצל את נפיצות היחסים בין רוב למיעוט.
בשבוע האחרון שוחחתי עם פוליטיקאים מקומיים מכמה ערים, בין היתר לוד, עם קציני משטרה ואישי ציבור ערבים ויהודים. במשטרה מנו בפניי את התקריות החמורות: הרצח של יגאל יהושע בלוד, ההריגה או הרצח (כלשון המשטרה, היא טרם החליטה) של מוסא חסונה בלוד, הלינץ' בבת־ים, הלינץ' בעכו, התארגנות יהודית לפגיעה בשב"חים בעפולה, ניסיון לינץ' ביהודי שנכנס בטעות לטמרה, אירוע זהה בכפר כנא, ניסיון לינץ' בערבים בטבריה, ניסיון לינץ' ביהודי בחיפה ועוד. אמנם רוב הפרות הסדר באו, מצפון ועד דרום, מהצד הערבי והבדואי, אבל ביחס לאירועים חמורים, זהו המניין של המשטרה. "יש טרוריסטים משני הצדדים", אמר המפכ"ל השבוע וגזר את גורלו לשבט בימין הישראלי; אך בארגון עומדים על כך שהתכוון למה שאמר, ושזו איננה טעות. "ואת להב"ה", הדגיש גורם אחד במשטרה, "תוציאו כבר מחוץ לחוק".
5 צפייה בגלריה
כביש 40 הפרה הפרות סדר מהומה מהומות פרעות מתפרעים ערבים מגזר ערבי חברה ערבית אלימות
כביש 40 הפרה הפרות סדר מהומה מהומות פרעות מתפרעים ערבים מגזר ערבי חברה ערבית אלימות
כביש 40 הפרה הפרות סדר מהומה מהומות פרעות מתפרעים ערבים מגזר ערבי חברה ערבית אלימות
שאלתי את כולם שתי שאלות: מי ברחובות, וכמה הם. התשובה לשאלה הראשונה פשוטה למדי: גברים צעירים. כמעט תמיד משכבות חלשות בחברה הישראלית, השכלה תיכונית לכל היותר; המעורבות של "מתנדבים" מיהודה ושומרון הייתה מוגבלת לעיר לוד. בשני הצדדים, "הגנה עצמית" היא התירוץ להסתובבות ברחובות לחפש צרות.
התשובה לכמה השתתפו באירועים הייתה מפתיעה יותר: לא יותר מכמה מאות בכל רגע נתון בערים מעורבות, ובסה"כ, בכל מדינת ישראל (לא כולל ערביי מזרח ירושלים), אולי 10,000 בני אדם, אולי מעט פחות. לא אירועי אוקטובר 2000, שם הציבור הערבי יצא בהמוניו לרחובות. בצד היהודי, אין ספק שהמעורבות האקטיבית של הציבור היהודי במאורעות הייתה דלה ביותר. ראש עיריית בת-ים, צביקה ברוט, שניסה למנוע בגופו את ניסיון הלינץ' בטיילת שם בשבוע שעבר, סיפר שמדובר היה בכמה עשרות בני אדם, רובם מחוץ לעיר, "אבל צעקנים מאוד, נחושים לפגוע". "מה שנותן לי תקווה כאן הוא שרוב התושבים, בצורה משמעותית, פשוט נגד כל שביב של התבטאות או אירוע מהסוגים האלה", אמר לי ברוט, "זה לא נחשב ללגיטימי".
למה הפעם / לכו-לם היה אינטרס להלביש סיפור על המאורעות. הימין הקיצוני ודובריו רצו לדחוף את הנרטיב הקבוע על שנאה עתיקה, בוגדנות ראשי הציבור הערבי, חוסר התוחלת של הדו-קיום. התוכנית שלהם הייתה ונותרה לעשות דה־לגיטימציה לכל שותפות פוליטית יהודית־ערבית, כמו זו שכמעט קמה רק לפני שבועיים. נבחרי ציבור ערבים בערים מעורבות, מצידם, הסבירו שמדובר בתוצרים של אפליה ממוסדת במשך שנים רבות, וחוסר שוויון בהקצאת תקציבים, או לחלופין תחושת ההשפלה בשל הפריצה למסגד אל־אקצא. כולם הסכימו שחולשת המשטרה גרמה למצב גרוע להפוך לחמור יותר.
אלה פרשנויות חשובות, ומי שרוצה יאמץ אותן. אבל בצפייה מבחוץ הנה מה שקרה: אנשים שאינם חלק ממעגלי השגשוג והכוח בחברה הישראלית, קבוצה קטנה למדי, יצאה להתפרעות, משתמשת בכלים ארגוניים של רשתות חברתיות. כמובן שהייתה נסיבה פוליטית של פינוי שייח' ג'ראח והמראות מהר הבית, אבל נסיבות פוליטיות תמיד קיימות. מה היה שונה הפעם?
ההתפרעות הזו, ברובה בידי צעירים ערבים, באה אחרי שנה של מגפה גלובלית; מכת אבטלה שפגעה במיוחד באוכלוסיות חלשות ממילא ותחושה מתחדדת של משטרה חלשה וחסרת יכולת. הנתונים המובאים בגרפים בעמודים אלה מצביעים על שתי תופעות: הראשונה היא עלייה בסכסוכים בתוך מדינות, כמו מלחמות אזרחים ומהומות אתניות, מאז שנות ה־90 של המאה ה־20. המתח האתני־דתי בישראל תואם את המגמה הזו. התופעה השנייה מתייחסת לשנה האחרונה: יותר אלימות ונפגעים בסכסוכים. בניגוד לדימוי, הקורונה לא דיכאה אלימות, היא אולי עיכבה ולבסוף העצימה אותה. הקיטור משתחרר עכשיו בזעם; זו תופעה אופיינית אחרי מגפות.
בעידן המרד, רבים מתקוממים. לא כולם, ולא רובם; אך חלקים משמעותיים בחברה שיכולים לסחוף אחרים. הערוצים הרעיוניים של המחאות שונים ומשונים, אבל הסנטימנט זהה. המורדים אומרים – אנחנו לא חלק מהעולם שאתם מנסים לבנות. השגשוג פסח עלינו. התעסוקה שלנו לא השתפרה. הרעיונות הליברליים שלכם, נניח על שיתוף פעולה ערבי־יהודי, חלולים בעינינו. האם יש למורדים אג'נדה? לא ממש. אחרי שהם מסתערים על הקפיטול, הם לא יודעים מה לעשות באולמותיו המפוארים. הלינץ' שלהם איננו תוכנית פוליטית סדורה, אלא התפרצות של זעם גולמי.
אך האם לאומנים קיצוניים, מהז'אנר של בן־גביר, יכולים לנצל את המורדים? בהחלט. הגזענים, השקרנים המקצועיים, הפונדמנטליסטים הדתיים, הם תמיד יהיו שם לנצל את הסנטימנט של הנישול.
השתתפותם של הציבורים היהודים והערבים בעימותים הייתה דלה. אך בחסות תקשורת משלהבת ורשתות חברתיות המבוססות על האלגוריתם המלהיט ביותר, הציבורים האלה מצאו את עצמם בשתי פינות, נדחקים לתמוך, לגנות או לאמץ נרטיבים ורעיונות מסדרים שיסבירו את השנאה. מה שגרם את הנזק הגדול באמת, את פרימתו של ההסכם החברתי העדין שלנו, הוא הגינויים הרפים לקיצוניים, ומכאן הגיבוי המשתמע: בהתחלה של אישי ציבור ערבים, ולאחר מכן של אישי ציבור יהודים, שמצאו להם סיסמה עם "אין סימטריה" ותמיכה משתמעת בימין הקיצוני. וכך, הקומץ הנחה את רוח הרוב. הקללה היוגוסלבית של בגידה בשכנים – שמעתי לפחות ארבעה סיפורים כאלה, על אנשים שהכווינו פורעים לבתי שכניהם, בכל מקום מבת־ים ועד עכו דרך לוד – הפכה לחזות הכל. המורדים גאלו את הפוליטיקה השבטית מחוסר הרלוונטיות שלה; מבני הכוח הפוליטיים שסבלו מאיום, מהאפשרות של מין ממשלה חוצת־גבולות כזו, זכו לתחייה מחודשת. כמה אלפי בני אדם הניעו את התהליכים האלה, לא יותר. מי שיודע לנצל את המרד, לתעל אותו, יכול להמשיך ולשלוט.

ציטוט

"נרצה או לא נרצה, ערביי ישראל לא הולכים לשום מקום. וגם אנחנו לא הולכים לשום מקום. ואנחנו נדע ונצטרך ונהיה חייבים לחיות כאן יחד. לא לשכוח את הסיפור של כל אחד"
(ח"כ משה ארבל, ש"ס, במליאת הכנסת השבוע)