לאנסטסיה גורבנקו לא היה יותר מדי זמן לחגוג את מדליית הזהב שלה: כבר למחרת העמידה המרגשת על הפודיום בבודפשט היא חזרה לבריכה במחנה האימונים לקראת האולימפיאדה בטוקיו ביולי הקרוב. כעבור יומיים השחיינית המדהימה, שניצחה במשחה ל־200 מטר מעורב אישי ועשתה היסטוריה כשהפכה לישראלית הראשונה שזוכה באליפות אירופה – נאלצה לחזור לארץ. הסיבה? לגורבנקו המתינה ביום חמישי בבוקר בחינת בגרות. ככה זה כנראה כשאת ילדת הפלא של הבריכה, תותחית מים, שכובשת פסגות בגיל 17.
יש לך ראש עכשיו לבגרויות?
"כן ברור, זו בגרות באנגלית, לא משהו קשה מדי עבורי. זה חלק מכל העסק".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למה התכוננת יותר, לאליפות או לבחינה?
"לאליפות. לבגרות התכוננתי רק יומיים, אבל אל תספר".
ובכל זאת, פחות מחודשיים לאולימפיאדה, לא יכולת לדחות את זה?
"בגרות במתמטיקה כבר דחיתי, אבל חשוב לי לעשות הכל השנה, כי בזכות הקורונה יש הרבה בגרויות פנימיות במקום חיצוניות והרבה חומר ירד. בבית הספר מאוד משתדלים להקל עליי, ויתרו לי על מבחנים ועבודות, על שיעורי בית ברור, וכמובן על נוכחות כי חלק גדול מהשנה אני לא בארץ. המורות היו מדהימות. הן סמכו עליי שאני אשלים את החומר גם בלי לבדוק שבאמת עשיתי את זה".
5 צפייה בגלריה
מצפה לה קיץ עמוס במיוחד. אנסטסיה גורבנקו עם המדליה בבודפשט
(צילום: באדיבות איגוד השחייה)
בעוד שבני גילה יבלו הקיץ בין הים לבריכה (ולא במובן הספורטיבי), יעלו אין־סוף סטורי וירבצו שעות במיטה, לגורבנקו מצפה קיץ עמוס במיוחד, כשתגיע לטוקיו עם הרים של ציפיות. "נכון, אולי אין לי את החוויה של החופש הגדול", היא מושכת כתפיים, "אבל מה שאני עושה עדיף מאשר לצאת לאיזו מסיבה".
כבר מזהים אותך ברחוב?
"לא ממש, אבל אולי זה גם כי אין לי ממש זמן להסתובב ברחוב", היא מצחקקת במבוכה. "בבית הספר, למרות שאני לא מגיעה הרבה בגלל הטיסות, האימונים והתחרויות, אבל עדיין בכל פעם שהגעתי היו מברכים אותי ואומרים 'וואו', או 'הנה השחיינית'. לא מבקשים חתימות, זה לא מגיע עד כדי כך. ובבריכה כמובן שמזהים אותי, בתחרויות צעירים תמיד כולם מבקשים ממני סלפי ואת הכובע שלי, וזה ממש נחמד".
היא נולדה וגדלה בחיפה. את החיבור לבריכה יזם אביה ולדימיר, בעצמו שחיין חובב, שזרק אותה למים בגיל שש, אך במקביל גם השקיעה בהתעמלות אמנותית. השינוי הגיע בגיל 12, אז החליטה בעצת הוריה לזנוח את ההתעמלות ולהתמקד בשחייה. "הייתי יותר בהתעמלות תחרותית ואהבתי את זה", היא מודה. "אני לא יודעת אם הייתי ממשיכה עם זה, אולי אפילו הייתי רוצה לנסות ולהיות כדורסלנית, אבל בסופו של דבר, כנראה ההחלטה של ההורים הייתה נכונה".
שנתיים לאחר מכן, אחרי שזכתה במשחה השליחים המעורב באולימפיאדת הנוער האירופי בהונגריה והצליחה להתברג בכמה גמרים, החליטה השחיינית המוכשרת בת ה־14 לעזוב את הבית ואת המועדון שלה בקריית־ביאליק ולעבור לגור ולהתאמן באקדמיית השחייה במכון וינגייט. "החלק הכי קשה היה לעזוב את המשפחה - את ההורים ואת אחותי הקטנה. הייתי גם מהיותר צעירות באקדמיה ולא ממש ידעתי אם אצליח להשתלב חברתית. למזלי, קיבלו אותי כולם, גם המאמנים וגם החברות והחברים לקבוצה, בזרועות פתוחות ולאט־לאט התרגלתי למקום.
"באקדמיה כל החיים סובבים סביב השחייה. שוחים עם השחיינים הכי טובים בארץ, לוח הזמנים מסודר לפי האימונים והתחרויות ונותנים באמת את כל הפוקוס לספורט. זה אמנם הכי מקצועי שיש ונותן את כל התנאים להצליח, אבל זה גם מאוד אינטנסיבי ואין הרבה זמן למנוחה".
מה הפלא שהחברות הכי קרובות שלה הן שחייניות כמוה. "אנחנו כמו משפחה. העובדה שהאיגוד לקח פרויקט להביא רביעיית שליחות למשחקים האולימפיים, גרמה לנו להיות כרביעייה מאוד מגובשות, למרות הבדלי הגיל. אנדי מורז היא בת 29, לאה פולונסקי השבוע הייתה בת 19, אני בת 17 ודריה גולובטי רק בת 15. למרות הפערים, אנחנו לגמרי יחד, גם באימונים וגם מחוץ למים. באליפות אירופה, למשל, כשהיה לנו זמן חופשי בערב, שיחקנו מונופול. זה די מצחיק לראות חבר'ה מבוגרים כמו אנדי, או כמו יעקב טומרקין, שהוא גם בן 29, משחקים 'קטאן' עם דריה, אבל זה חלק מהכיף, וחלק ממה שהופך אותנו לנבחרת מגובשת וחזקה".
המעבר לפנימייה הוכיח את עצמו. עליית המדרגה הגדולה הגיעה באליפות אירופה לנוער בהלסינקי, שם בחצי הגמר ל־200 מטר מעורב, גורבנקו, חודש לפני גיל 15, השיגה זמן של 2:13.88 דקות – חצי שנייה בלבד מהשיא הישראלי לבוגרות. כששלושה שבועות לאחר מכן, קיבלה את ההזדמנות לקפוץ כיתה ולהשתתף בליגה של הגדולים – באליפות אירופה בגלאזגו. היא הגיעה למקום ה־15 בחצי הגמר ל־200 מטר מעורב אישי, סיימה במקום ה־24 ב־200 מטר חזה ובמקום ה־31 ב־100 מטר (עם שיא ישראלי חדש לגילי 15־16 של 1:09.44 דקות). ב־2018 פרצה לתודעה לאחר שזכתה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים לנוער בארגנטינה במשחה ל־200 מטר מעורב, תוך כדי שהיא מנפצת את השיא הישראלי, כל זה בגיל 15 בלבד.
וזו הייתה רק ההתחלה. כמעט בכל זינוק שלה למים, נשבר שיא לאומי. נכון להיום היא מחזיקה במספר חסר תקדים של לא פחות מ־15 שיאים לאומיים אישיים (בריכות קצרות וארוכות) ואפילו שני שיאי אירופה לנערות בבריכות קצרות (100 מטר חופשי ו־200 מטר מעורב אישי). אם כל זה לא מספיק, גורבנקו הייתה הספורטאית הראשונה להשיג את הקריטריון לאולימפיאדת טוקיו.
מוסר העבודה הבלתי מתפשר, ההצטיינות במגוון סגנונות שחייה והנתונים הפיזיולוגיים עם ה־1.79 מטר שלה בגיל כל כך צעיר, הפכו אותה לשחיינית המוכשרת שהיא. להצלחה של גורבנקו יש לא מעט אבות (תרתי משמע), אולם מי שליוותה אותה מהרגע הראשון, היא לודמילה זליצ'ונוק, מאמנת אגודת מכבי קריית־ביאליק. "בכיתי כשהיא הייתה על הפודיום בשבת", היא מספרת. "אני מכירה אותה מגיל שמונה וידעתי שהיא תגיע רחוק. היא ילדה מאוד מיוחדת. במבט שלה אפשר לראות כמה רצתה את הזהב. המטרה שלנו הייתה ללמד אותה קודם כל ליהנות וכמובן סבלנות, כי זה תהליך שצריך לעבור".
מה מייחד אותה לדעתך?
"מה שבולט אצלה הוא היכולת ללמוד. היא עברה הרבה מאמנים, אפילו אצלנו באגודה, עד שהגיעה לווינגייט. זה נתן לה ניסיון בהתמודדות עם מצבים ולימד אותה לשאוב ידע מכל אחד. היא באמת חרוצה ויש לה את הכישרון. אצלי היא שחתה יחד עם בנים, תמיד הייתה המובילה. היא גם ידעה להגיד כשלא הולך לה באימון או כשלא מתחשק לה".
ואיך הגבת?
"נתתי לה את הספייס הזה, כי ידעתי שלמחרת היא תעשה עוד יותר טוב".
אם המשחקים האולימפיים בטוקיו לא היו נדחים, היינו רואים כבר בקיץ הקודם את גורבנקו מגיעה לאולימפיאדת הבכורה שלה בגיל 16. "האיגוד שכר עבורנו בית עם בריכה שנוכל להמשיך להתאמן גם בבידוד, ולמרות שהמים היו קפואים – בכל זאת, בריכה בחוץ בחודש מרץ – המשכנו כי חשבנו שעוד כמה חודשים אנחנו בטוקיו", היא נאנחת. "אבל אז, באמצע הבידוד, הודיעו לנו שהמשחקים האולימפיים מבוטלים. זה היה די שוק, כי מי חשב בכלל שדבר כזה יכול לקרות. עד היום ביטלו משחקים אולימפיים רק כשהיו מלחמות עולם.
"ברור שהתבאסתי ברגעים הראשונים, כי זה בכל זאת משהו שהתאמנתי אליו כל כך הרבה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה יכול לעבוד לטובתי ובכלל לטובת הנבחרת. יש לנו נבחרת מאוד צעירה, ושנה של אימונים נוספים רק שיפרה אותנו. גם באופן אישי רק הרווחתי מדחיית האולימפיאדה. זה נתן לי יותר זמן להתבגר, לעבוד על החולשות שלי ולהגיע לשם הרבה יותר מוכנה".
ואכן, היא ידעה לעשות מהלימון לימונדה, גם כשהנגיף סגר אותה בבית למשך חודש שלם במהלך הגל הראשון. "לא הרשיתי עצמי לרגע להפסיק להתאמן. זה אמנם לא אותו הדבר, אבל ההורים שלי קנו בריכה קטנה לחצר בבית, שאפשר היה לשחותבה עם גומייה מחוברת בצד אחד לגוף ובצד השני לאחד הקירות ואז לשחות עם התנגדות. זה שמר לי בעיקר על תחושת המים, שזה משהו מאוד חשוב לשחיינים. כל שחיין יגיד לך שאחרי כמה ימים מחוץ למים, הולכת לאיבוד 'התחושה', ואבא שלי לא רצה שזה מה שיקרה לי.
"חוץ מזה, עשיתי המון כושר, אפילו תליתי טבעות של התעמלות מכשירים בחצר ועשיתי כל מיני תרגילים שלא ניסיתי אף פעם כדי להתחזק. גם כשחזרנו להתאמן, בגלל שפתאום היה הרבה זמן עד המשחקים האולימפיים, היינו יכולים לעבוד על כל מיני דברים קטנים, כמו טכניקה, יציאות תת־מימיות ופניות".
בחודשים הבאים היא רק הגבירה קצב במרכז המצוינות של האיגוד בסן־דייגו, תחת פיקוחו של מאמן־העל דייב מארש, כשלצידה מתאמנת האלופה האולימפית קתלין בייקר. "דייב יודע איך להכין שחיינים לשלב הבא, ואני לומדת ממנו כל הזמן. הכי כיף שהוא אוהב לנסות דברים חדשים, זה עושה את הכל מעניין יותר. למשל יום לפני אחת התחרויות, הוא פתאום אמר לי שהוא רוצה שאני אנסה פנייה חדשה. זו פנייה שמעט מאוד שחיינים בעולם ניסו לבצע אותה, אבל הוא חשב שאולי היא תתאים לי. ניסינו את זה כמה פעמים באימון, כמה פעמים בחימום של התחרות וזהו, הלכנו על זה. באותה תחרות עשיתי שיא ישראלי ב־50 חזה והגעתי למקום השני, שזו הייתה ממש הפתעה לכולם, ואפילו קצת לי. דייב נותן לי את ההרגשה שהוא מאמין בי, הוא מאוד ווינר ואפילו כשאני לכאורה רחוקה בתוצאות משחייניות אחרות הוא לגמרי מאמין שאני יכולה לעקוף אותן. כשהמאמן שלך כל כך מאמין בך, את גם מאמינה יותר בעצמך".
ואיך היה להתאמן עם שיאנית עולם כמו בייקר?
"קתלין ממש נחמדה. היא אמנם אלופה אולימפית ואחת השחייניות הכי טובות בעולם, אבל היא תמיד נותנת חיוך ואנרגיות טובות באימון. אם אני עוקפת אותה באיזה תרגיל היא תפרגן לי ואם היא רואה שאני מאחור היא תזרוק מילה לעודד. היא נתנה לי קצת טיפים, בעיקר בסגנון הגב שהוא הכי חזק שלה. בכלל, הקבוצה בסן־דייגו מורכבת משחיינים ברמה הכי גבוהה בעולם. כשאני שוחה ליד כאלה באימון, ואפילו עוקפת אותם לפעמים, זה נותן ביטחון לתחרויות הגדולות".
אחרי מחנה האימונים האינטנסיבי ולאחר שמונה חודשים ללא תחרויות, הגיע המבחן הראשון שלה בעידן הקורונה, במסגרת ליגת השחייה הבינלאומית (ISL) בבודפשט. גורבנקו שברה תוך יומיים שלושה שיאים ישראליים במשחי המעורב – 100, 200 ו־400 מטר – ועל הדרך שברה גם את השיא האירופי לנוער ב־200.
בשבת שעברה, באליפות אירופה, גורבנקו עצרה את השעון על 2:09.99 דקות - ניפוץ מדהים של שיאה האישי והישראלי שעמד לפני כן על 2:11.92 דקות. על גודל ההישג תעיד העובדה שלמקום השלישי הגיעה ההונגרייה קטינקה הוסו, שיאנית העולם במשחה זה, שלא הפסידה בו מאז אליפות אירופה 2010.
דיברת איתה?
"האמת שאני זאת שהלכתי לקטינקה אחרי המשחה להגיד לה כל הכבוד, כי היא באמת סוג של אלילה בשבילי וראיתי אותה שוברת שיאי עולם וזוכה בזהב אולימפי. היא בירכה אותי בקצרה, אמרה 'כל הכבוד' וזהו, לא ממש דיברנו מעבר לכך. דווקא עם מי שזכתה בכסף, אבי ווד הבריטית, דיברתי קצת יותר, גם לפני וגם אחרי המשחה. יצא לנו להתחרות אחת מול השנייה גם ב־ISL והיא ממש פירגנה לי וחיבקה אותי בסיום".
צריך לזכור שבכלל אליפות אירופה עבור גורבנקו וכל יתר המשלחת (חוץ מהשליחות) לא היוותה תחרות מטרה וצוות המאמנים אפילו שקל להוריד אותה מהמשחה שבו זכתה בזהב, בגלל העומס. "היה שבוע נורא עמוס, גם רגשית וגם כללי כנבחרת. חיכיתי ל־200 מעורב הרבה זמן וחלק גדול מהניצחון הוא שהייתי מאוד רעבה לעשות את זה כבר. היה גם גמר מאוד קרוב, 13 מאיות זה המרחק בין כל מי שעמדה על הפודיום ואפשר להגיד שקצת היה לי מזל".
נראה שבסוף הפתעת את עצמך. תפסת את הראש.
"כן, האמנתי שאני יכולה לעשות את זה, אבל לא באמת חשבתי שאני הולכת לעשות את זה. הפעם גם היה עליי יותר לחץ. כששוחים בגמר במסלול צדדי, פחות מסתכלים עלייך. גם אם את מנצחת, זו תמיד הפתעה לטובה. פתאום הייתי במסלול 4, המרכזי, וכל העיניים עליי. אבל דייב אמר לי להתייחס לזה כמו ב־ISL, שזה 'ראש בראש' אני מול שחיינית אחת ואני בסך הכל צריכה לעקוף אותה, שאין חשיבות למסלולים. אבל זה בהחלט הכניס אותי לסוג של לחץ. יש כאלה שיגידו שזה יותר טוב, יש כאלה שפחות. אבל לדעת שהצלחתי להתמודד עם זה, זה עוד חלק מהפאזל".
את התחושות שעברו בה על הפודיום, על רקע ההמנון, קשה לה לתאר. "במיוחד עם המצב הביטחוני במדינה, זה היה נורא מרגש עבורי לשמוע את 'התקווה', עם כל התמיכה של הנבחרת מאחוריי שעומדים ושרים איתי".
עד כמה זה היה נוכח בתחרות? שחייניות אחרות או עיתונאים זרים דיברו איתך על מה שקורה בארץ?
"מהבחינה הזו היינו בבועה, רק השחיינים והצוות, בלי קהל, בלי כלום. אז לא ממש שאלו אותי על המצב הביטחוני, דווקא יותר דיברו איתי על הקורונה ועל זה שהם שמעו שבישראל כולם מחוסנים. אבל אני ידעתי בדיוק מה קורה בארץ, קראתי אתרי חדשות ודיברתי עם ההורים, לא הצלחתי להתנתק. זה היה לא הכי קל להיות שם בבודפשט כשהמשפחה והחברים שלי בארץ, אבל שמחתי שהצלחתי לתעל את זה למקום חיובי".
קיבלת מאות ברכות, כולל מראש הממשלה. איזו הכי ריגשה אותך?
"השיחה הראשונה שלי אחרי טקס המדליות הייתה להורים שלי, ולדימיר ולריסה. הם ראו את המשחה בבית יחד וממש התרגשו בשבילי. למזלי, הם ממוקדי מטרה אפילו יותר ממני. הם הרשו לעצמם לחגוג ולשמוח עד למחרת ואז כבר התחילו להזכיר לי שצריך להמשיך לחשוב על המשחקים האולימפיים, שהם המטרה האמיתית וההישג הזה הוא רק עוד צעד חשוב בדרך. יש לי הרבה מזל שיש לי הורים כאלה, הם עוזרים לי להאמין בדרך שלי ולהישאר ממוקדת".
כבר עבר שבוע. את מתחילה לעכל את ההישג?
"ככל שהזמן עובר אני מעכלת את זה יותר. זאת הייתה המטרה שלי והשגתי אותה ויכולתי להחזיר קצת לכל מי שתומך ועוזר לי כל הזמן. הלוואי שעכשיו, עם הזכייה שלי, זה יפתח את תרבות השחייה ויביא עוד אנשים להאמין שאפשר לעשות את זה. ואני מקווה שיבואו עוד הרבה בנות אחריי. אם כן, זה יהיה הישג עוד יותר גדול עבורי".
נכון להיום, גורבנקו כבר הצליחה להשיג את הקריטריון האולימפי בארבעה משחים אישיים והיא צפויה להשתתף במשחים ל־100 מטר חופשי, 100 מטר חזה, 100 מטר גב ו־200 מטר מעורב אישי. לפי כל הנתונים, יש לה את היכולת להגיע להישגים יפים בטוקיו, ואם קצב ההתקדמות הנוכחי יימשך – אפשר כבר להתחיל לפנטז על מדליה היסטורית במשחקים האולימפיים הבאים, בפריז 2024. "אולימפיאדה היא חלום ילדות שלי", היא אומרת. "אני כבר מחכה להיות שם עם דגל ישראל עליי. זו גאווה עצומה. אני רק שואפת לייצג את ישראל הכי טוב שאני יכולה ונראה לאן זה יוביל. מקווה מאוד שלא אאכזב את עצמי ואת המדינה שלי".
אבל את יודעת, אחרי הזהב באליפות אירופה העלית את רף הפנטזיות.
"יש הבדל נורא גדול בין אלופת אירופה ואלופה אולימפית. יש עוד מה לעבור עד אז. עכשיו אני מתאמנת במכון וינגייט עם מאמן הנבחרת לוקה גברילו ומאמן האקדמיה ועוזר מאמן הנבחרת אהוד סגל, יש לנו תחרות כאן ב־11 עד 14 ביוני, אחרי זה טסים לעוד תחרות קריטריון באיטליה ואז למחנה הקדם־אולימפי ביפן. בחודשיים שנותרו לא עובדים על דברים גדולים, לא משנים יותר מדי, רק ממשיכים באותה הדרך ומתאמנים באותה התמדה. עד עכשיו עשיתי מה שצריך, ואני מתכוונת להמשיך לעשות את זה עד טוקיו".
ואיך מתמודדים עם הציפיות של כולם?
"ציפיות תמיד יש. בסופו של דבר אני שוחה בשבילי ולא כדי להגשים ציפיות של אחרים, אלא לעשות מה שאני אוהבת וזה מה שיביא אותי לאן שאני רוצה. אני לא יכולה לדעת איך אתמודד עם הלחצים, אבל יש לי קבוצה מאחוריי, עם מאמנים ופסיכולוג, וכולם תומכים ועוזרים. כולם פה בשביל להכין אותי, להגיע הכי מוכנה לרגע האמת באולימפיאדה. מקווה שאתמודד עם זה בטוב, בלי לקרוס".
פורסם לראשונה: 07:23, 28.05.21
