לעידו טאקו יש עניין לא פתור עם הפה שלו. שלטים, שרוולים ומפיות נכנסים פנימה, ולא תמיד יוצאים. "הייתה תקופה ארוכה שהייתי לועס את השרוולים ובולע את הבד. הייתי אוכל מפיות, נייר. יש לי סיפורים הזויים. בכיתה ה' אני ואח שלי הקטן שיחקנו במשחק מחשב וניצחנו. הייתי כל כך בהיי שלקחתי את הטלפון הנייד שלו, נתתי בו ביס והוא נשבר. אבא שלי לקח את זה לתיקון, שאלו אותו אם זה הכלב והוא אמר שכן. כל דבר אצלי היה אכול. שלטים אכולים, כריות אכולות, כוסות פלסטיק. אנשים חשבו שיש לנו כלב בבית בגלל איך שהשלט של המזגן נראה".
מאיפה זה הגיע? ניסית לטפל בזה?
"אני סובל מהפרעת קשב וריכוז. לפני שלקחתי ריטלין ניסו לטפל בזה בדרכים שונות. אמא שלי לקחה אותי לבן־אדם שגילגל אותי בשטיח לדחיית סיפוקים. הייתי הולך אליו, הוא היה מגלגל אותי בתוך שטיח והולך. ואני הייתי צריך להירגע ולנסות להיות בשקט בפנים".
לבד?
"כן, הוא בכוונה עמד רחוק עם אמא ודיבר. צעקתי, 'אמא, אמא'. הייתי בן חמש וקצת. כשהוא שמע שאני אוכל את השרוולים, הוא אמר לי, 'תביא חולצה שאתה אוכל' וגזר לה את השרוולים. ואז הייתי לוקח לבית ספר כאלה שלא גזורות וזה היה כאילו אני מוציא אוכל ללאנץ'".
הטיפול הפחיד אותך?
"הייתי מאוד חסר נשימה בפנים, קראתי, 'אמא, אמא. אפשר לצאת?' אחר כך הטיפול דעך".
איך נראים השרוולים שלך היום?
"זה התמתן. היום בעיקר אני נושך את האגודל, וקצת נושך את השרוולים. חברים שלי קנו לי חולצה ארוכה מאמסטרדם ואמרו, 'בבקשה אל תהרוס את החולצה הזאת'".
× × ×
לראיון הוא מגיע בחולצה נטולת שרוולים. בן 20. חייל. בזמן הראיון הוא מצטלם עם ילדות שמבקשות סלפי כי ראו אותו בסדרת הנוער 'סקיי' של גיורא חמיצר ונועה פניני (בערוץ TeenNick ב־HOT וב־yes). קודם הפציע בדרמה היומית 'קיבוצניקים', ובקרוב יגיח בסדרה 'ריקוד האש' עם יהודה לוי.
טאקו אהב לבלוט מאז שהיה קטן. אפילו בשבעה על אמו, שנפטרה מסרטן השד בילדותו, פיזר מלח על פנקייקים ונתן לאורחים כדי שיצחקו. "הייתי בן שש כשאמא שלי מתה. הייתי עם סבתא, אכלתי שניצל עם פירה על הספה ואבא שלי התיישב לידי ואמר לי, 'עידו אני צריך להגיד לך משהו חשוב, תהיה מרוכז'. חשבתי שהוא הולך לעשות איתי קטע. ואז הוא אמר, 'אמא נפטרה'. חשבתי שהוא צוחק עליי. אמרתי לו, 'לא באמת', אבל הוא אמר שכן. נשכבתי על הספה וחשבתי על אבא שלי ומה יהיה איתו. הוא אמר לי שאני יכול להחליט אם להישאר בבית למחרת. אמרתי שאני רוצה ללכת, הייתי צריך את תשומת הלב. לא הבנתי כל כך מה המשמעות של המוות".
אבא שלך סיפר איך גילו שהיא חולה?
"כשהיא הייתה בת 19 היא חלתה ואז היא ניצחה את זה. אחרי שאחי הקטן נולד גילו שזה חזר. המחלה שלה הייתה חלק משגרה. טסים לטיפולים בחו"ל, מחפשים תרופות ניסיוניות בכל העולם. היא הייתה חולה בסרטן ארבע שנים, אז זה היה כמעט כל החיים שלי. אני לא זוכר משהו אחר. לא זוכר שהיא לא חולה. אני זוכר רק מטפחות, פאות. היא הייתה בת 43 כשהיא נפטרה".
המצב שלה הידרדר בצורה הדרגתית?
"נסענו לאילת שבועיים לפני שהיא נפטרה. זה היה כיף. אני זוכר את אמא שלי בהבזקים ליד הבריכה עם מטפחת. משם זה התחיל להידרדר. היא הייתה בבית. הכנתי לה פסל קטן בבית ספר ורציתי להביא לה כדי שהיא תחלים. אני זוכר שנכנסתי לחדר שלה. חדר חשוך. שמתי את זה כשהיא ישנה. הסתכלתי עליה ויצאתי. הייתה שם אווירה של מוות. לא רציתי להיות בחדר, הרגיש שמשהו לא טוב קורה שם".
הוא גדל בשכונות הצפון הפסטורליות של תל־אביב, קודם מעוז אביב ואז להדר יוסף בתל־אביב. למד 5 יחידות מחשבים ו־5 יחידות מתמטיקה מואץ. למשחק הגיע אחרי שבתיכון נסע לחילופי תלמידים בלוס־אנג'לס. "בנסיעה הכרתי ילדים שרודפים אחרי החלום שלהם מכיתה י'. הם כבר יודעים מה הם רוצים. אני חושב שזה עניין של תרבות. שהמדינה שלנו מכריחה אותנו לשים הרבה פעמים את החלומות שלנו בצד בשביל הצבא ובשביל ביטחון כלכלי. אחרי שראיתי את הנערים באל־איי נפל לי האסימון".
למה היית צריך את לוס־אנג'לס כדי להבין?
"הרגשתי שאני אמן אבל תקוע במקום שהכי לא מעודד אמנות בעולם. התיכון שהייתי בו דחף למוסכמות מסוימות. כולם מתלבשים מאוד דומה. יש שם חבורות, ואם אתה לא באחת - אתה בבעיה. מקום שלא מעודד את האינדיבידואל. בלוס־אנג'לס ראיתי את הילדים האלה ואמרתי, הם לא חכמים או טובים ממני. למה אני צריך לוותר על עצמי? אם הייתי אומר את זה לחברים, הם היו צוחקים עליי ואומרים שאני חי בסרט. יש משהו בלרדוף אחרי החלום שלך שנחשב לא מגניב. לא מגניב להיות אתה במאה אחוז. זה מפדח".
אז מה עשית אחרי שחזרת?
"אני זוכר שזה נגמר והיינו בדרך למטוס. הסתכלתי מהחלון ובכיתי. לא האמנתי שאני חוזר. רציתי להישאר ולהמשיך את התהליך. לפני אל־איי הייתי ממש מאושר, באיזה סוג של סרט נעורים אמריקאי. הייתי בתיכון והייתה לי את החברה המדהימה ואת החברים והייתי בחבורה בבועה. אבל תמיד משהו לא ישב לי. הרגשתי שאני מבזבז את הזמן שלי ואת עצמי. אחרי אל־איי, כל כיתה י' הייתי בדיכאון".
איך הסביבה הגיבה?
"סיפרתי לחברה שלי על כל המחשבות. אמרתי, 'תקשיבי, אני הבנתי שלא טוב פה. לא בריא. אני רוצה לעבור מדינה, לחיות במקום אחר'. היא נורא נלחצה, קראה לאבא שלה שיבוא לקחת אותה. היא לא ראתה אותי שלושה שבועות ופתאום אני אומר את כל זה. היא חשבה שאיבדתי את זה. ואז התחיל נתק בינינו וזה נגמר. חזרתי הביתה והבנתי שהחיים פתוחים, דף חלק. מה שבא לך. מה אתה רוצה? ידעתי שזה לשחק. עמדתי מול המראה ואמרתי בקול רם, 'עידו, אתה חי בבועה, מה עושה אותך מאושר? אחרי מה אתה רוצה לרדוף?'"
מה עשתה לך הפרידה?
"רק אז הבנתי באמת שאמא שלי נפטרה. כשהיינו יחד הייתי יושב עם החברה שלי, מחובק ודומע, לא הבנתי למה, כנראה הייתה חסרה לי דמות נשית. כשנפרדנו פתאום הבנתי באיזה כאב אני נמצא. הבנתי שאין לי אמא. שלעולם לא תהיה לי. יש לי בור שאני לא יכול למלא".
× × ×
שנה אחרי שאמו נפטרה, הכיר אביו בת זוג חדשה, פמלה. גם היא איבדה את בעלה שחלה בסרטן והקימה עמותה שעושה ימי כיף למשפחות כאלה. "מאז שאמא שלי נפטרה אני ואחי ישנו עם אבא שלי במיטה יחד. כשהוא רצה שנעבור לגור איתה ועם הילדים שלה, יצא ממנו איש המכירות. הוא אמר, 'מה אתם חושבים? איך פמלה, היא מדהימה, אה? אישה טובה. מה אתם אומרים שנעבור לגור בבית אחד? בית טוב, גדול. לכל אחד תהיה טלוויזיה בחדר. אתם אוהבים את הילדים שלה, נכון? נעבור'. המחשבה היחידה הייתה בשבילו. שאני רוצה שיהיה לו טוב. לא חשבתי אז על עצמי".
הרגשת שחסרה לך אמא?
"ממש רציתי אמא, אולי זה גם היה אינטרס. אבל אמא יש רק אחת, היא הייתה פמלה, שזה משהו אחר. היא התמודדה עם מוות של בן זוג, אמא לילדים, להיות עולה חדשה ולא היה לה את המקום להיות אמא לילד משוגע עם בעיות קשב וריכוז".
איך המשפחה קיבלה את לימודי המשחק?
"ישבנו במסעדה. קבעתי עם אבא ופמלה פגישה. אמרתי להם שבעקבות לוס־אנגל'ס הבנתי שאני רוצה שני דברים: קודם כל, אזרחות אמריקאית. זה אומר שאני רוצה שפמלה תאמץ אותי. 'אז תתחתנו עכשיו ותאמצי'. הם באמת התחתנו בגלל זה, אבל לא קיבלתי את האזרחות כי היא אימצה אותי אחרי גיל 16. דבר שני, 'אני רוצה ללמוד משחק'".
הוא חיפש קורס למשחק והגיע ל'סטודיו', בית הספר למשחק של גל אמיתי, עם ליווי של אבא. "רציתי אותו איתי, יש לנו תלות הדדית אחד בשני. אם אני לא מספר לו מה עבר עליי היום, הוא ממש נפגע. אתמול הייתה לנו שיחת טלפון. דיברנו על חופש במערכת יחסים. אמרתי לו שאני אוהב אותו ואני רוצה שנהיה חברים ולא שהוא יהיה כמו שוטר, שאם אני לא מדבר איתו זה לא בסדר. הרי בסוף אני אגיע אליו".
הוא שילם על הלימודים?
"יצאתי מהפגישה, זה היה יקר. אמרתי לו, 'אבא, אני אחזיר לך את הכסף'. איזה מלך אני שאמרתי את זה. ובאמת החזרתי ממה שהרווחתי מ'קיבוצניקים'. אנחנו לא משפחה עשירה".
מה קרה אחרי שהתחלת ללמוד?
"לא סיפרתי לאנשים שאני בקורס. גל גברעם למדה איתי, היא העלתה אותי לסטורי ואז כולם גילו. בכיתה י"ב התחלתי לגשת לאודישנים. בהתחלה לתוכנית הילדים 'פוראבר'. עבדתי קשה, הכנתי את עצמי, לא הלכתי לבית ספר באותו יום. ואז אתה נכנס לחדר וזה שני טייקים וביי. שבוע חשבתי על זה ואז זה בום. אכלתי על עצמי כאפות. זה היה כל כך קצר".
מתי קיבלת את הכן הראשון?
"בסוף הקורס קיבלתי אודישן ל'קיבוצניקים'. היה לנו שיעור עם המלהקת אמירה בוזגלו ואני זוכר שהבאתי את זה אליה והיא אמרה לי, 'זה לא שלך, כתוב פה ערס. הדבר היחידי שאתה יכול לעשות זה להביא להם את הכיוון שלך'. חזרתי הביתה והייתי במעין טראנס. לא הפסקתי לקרוא את הטקסט עוד פעם ועוד פעם. המלהקת אמרה לי שהיא עושה לי רק טייק אחד לא כי היא ממהרת אלא כי זה טייק מושלם".
אחרי זה הגיעה 'סקיי', שהפכה להצלחה בקרב ילדים ונוער וכבר חודשה לעונה שנייה. הסדרה עוסקת בחייזרית שנוחתת בטעות על כדור הארץ ונאלצת להתחזות לנערה בתיכון כדי שלא יגלו אותה. היחידים שיודעים את האמת הם שלושה נערים שמנסים לעזור לה. כש'אי. טי.' פוגש את 'דברים מוזרים'. "יש מעריצים וזה מחמיא לי בטירוף אבל לא מרגש אותי כמו שחשבתי. לקחתי את בת הדודה שלי לסיבוב מדורות בל"ג בעומר, כשהתוכנית עלתה, ופתאום באמת נלחצתי. ים של ילדים ומיליון סלפים והייתי צריך לרוץ לאוטו. היה רגע שחשבתי שאולי זה טו מאץ'".
אילו תפקידים לא קיבלת?
"הלכתי לאודישן של 'השוטרים'. עשיתי מאץ' עם ליר כץ (שמרית מ'המפקדת') והיה לנו חיבור טוב. לא התקבלנו שנינו".
מה אתה חושב שאמא שלך הייתה אומרת על זה שהפכת לשחקן?
"מאז שהיא מתה אני לא מפחד מהמוות. הוא יגיע לכולם, אז אני מעדיף לחיות באמת. מה שחסר לי בחיים זה לקבל את עצמי כמו שאני, עם כל הקשיים. והמשחק מקרב אותי לעצמי. צריך שיהיה משהו שיגרום לך לקום בבוקר ולהרגיש שמח".
