כל אדם חוזר לשטעטל שלו. לפני פחות מחצי שנה הפציעו מחניון הכנסת שני חברי כנסת מהקואליציה, ח"כ מיכל שיר מהליכוד וח"כ רם שפע מכחול לבן, כדי להפיל סופית את הממשלה. כך החלה שורה של תהליכים מורכבים שבסופם שיחת טלפון של יאיר לפיד לנשיא המדינה ריבלין. מיכל שיר היא תל-אביבית, כמו אסף זמיר, שהיה קריטי באירוע ההוא. רם שפע מקיבוץ גבעת חיים איחוד. אפשר להניח שסביבתם הקרובה, השטעטל שלהם, הביע את דעתו על המשך כהונתו של בנימין נתניהו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
טורים קודמים של נדב איל:
- מי מנצל את המרד לצרכיו?
- סימנים של מדינה כושלת
השטעטל של ח"כ ניר אורבך הוא שכונת הדר גנים, במזרח פתח-תקווה. הייתי שם השבוע, בימים רביעי וחמישי, כאשר הדרמה סביב אורבך החלה להתפתח. שכונה יפה, מרובת עצים ובתי כנסת. בית הספר החילוני האחרון שלה נסגר ב-2016, ועיקר אוכלוסייתה דתית-לאומית. ביום רביעי השבוע, באוהל לבן גדול במרכז מגרש לא בנוי, צופפו את הכיסאות הריקים מליל אמש. השילוט כלל כרזה גדולה עם תמונותיהם של כל חברי סיעת ימינה. כמה עשרות מטרים משם ישבו המפגינים מול ביתו של ח"כ ניר אורבך. ברדיו דיווחו על ההצבעה בכנסת לנשיאות המדינה, אבל הם לא הקשיבו לרדיו. הם היו במגאפון.
12 חברי כנסת – לא כולל עמיחי שיקלי – יש לימין בקואליציה שנבנתה בשבועות האחרונים. כולם חוזרים הביתה אל סביבה מגוונת, שחלקים ממנה רואים בקואליציה המתהווה בגידה והונאה; חוזרים לשטעטל שלהם, שלוחץ ודוחק ומנסה לפתות. זה לא עניין של תמורות, אלא קבוצת התייחסות חברתית, אישית. אורבך, שיקלי, ואולי ח"כ עלום נוסף אמורים לשחק במחזה הזה את תפקידו של ח"כ אליעזר מזרחי בתרגיל המסריח ב-1990. את מזרחי הסתיר אריאל שרון "בפרדס" (זו אגדה, כמובן) כדי להפיל את ממשלת המערך שעליה הוכרז בחגיגיות. וזו מטרת הליכוד: שבנט ולפיד יהיו הראשונים מאז שמעון פרס שהודיעו שעלה בידיהם, ויתברר שלא היא. מה שיכול לאגד אותם יחד בכל זאת הוא הכוח החזק ביותר בפוליטיקה: החשש מפני השמדה.
צפויים לנו ימים ארוכים עד ההשבעה – או הבחירות.
"מזל טוב", אמר השבוע יולי אדלשטיין לגדעון סער ביום רביעי, "אתם מקימים ממשלה". הם התראו בכנסת, כמה דקות לפני בחירת הרצוג לנשיאות. זה היה מזל טוב מריר למדי; ספק אם שר הבריאות היוצא, אדם שאמור להיות מוחלף בידי יו"ר מרצ ניצן הורוביץ, התכוון אליו. סער מדד את חברו במבט חטוף. It Ain't Over 'Til It's Over הוא השיב. זה היה שעות לפני שראשי המפלגות הגיעו בחגיגיות לכפר המכבייה, לפני סיום המשברים של הרגע האחרון עם מנסור עבאס ומרב מיכאלי, לפני שהטלוויזיה עלתה לשידור במבזקים מיוחדים ונשיא המדינה התיישב בחדר שהוכן לו מראש באצטדיון כדורגל כדי לקבל את שיחת הטלפון מיאיר לפיד. שיחה שאחריה פרצו הכותרות בכל העולם: עתידה להיות ממשלה חדשה בישראל והקיץ הקץ על עידן נתניהו.
סער מואשם תדיר בגוש השינוי שהוא סקפטי. שעוד באירופה, הוא היה סקפטי. יש בזה משהו. אך הניסיון דיבר מגרונו. השחקנים המנוסים באירוע הזה – סער, אלקין, ליברמן ואחרים – זיהו איזה ביטחון באזורים מסוימים סביב נתניהו, חשו שהוא מחזיק קלף. "זו ממשלה שיודיעו עליה", אמר השבוע חבר בצוותי המו"מ, "אבל לא ממשלה שבהכרח תקום".
12 שעות מאוחר יותר התפוצצה פרשת ניר אורבך ברעש, כאשר משך את חתימתו מדרישת גוש השינוי לקיים בחירות לתפקיד יו"ר הכנסת. עד אותו רגע, ההבנה הייתה שאם אורבך יתנגד לממשלה המסתמנת, הוא יתפטר ויפנה את מקומו לשירלי פינטו, שאין חשש (כרגע, אבל מי יודע בהתחשב במתרחש בסיעת ימינה) שתתנגד לממשלה. בבוקר התברר שאורבך – אדם קרוב לכאורה לבנט, שהיה יו"ר המטה הראשון שלו עם כניסתו לפוליטיקה – שוקל שלא להתפטר ולמרוד בממשלה שטרם קמה. בכיר בגוש השינוי התפוצץ. "אתה מבין מה קורה כאן? אם בנט לא מצליח להביא את השישה שיש לו עבור קואליציה שהוא ראש ממשלה בה – שוב, ראש ה-ממ-ש-לה! – מה יישאר מהסיפור הזה עד ההשבעה?"
בנט ושקד ניסו לפרק את המוקש כמה שעות קודם. אורבך הוזמן בחצות הלילה לכפר המכבייה, היכן שהתקיימו טקסי החתימה שעתיים לפני כן. בסביבות אחת לפנות בוקר ניסה ראש הממשלה המיועד לשכנע אותו לפנות את מקומו או להצביע בעד. העניין ברור לכל המעורבים: ללא האצבע של אורבך או של פינטו שעשויה להחליפו, יש צורך בהימנעות של ח"כים ברשימה המשותפת כדי להבטיח את הקמת הממשלה והקואליציה. מיד נפרשת מניפה מורעלת שצפויה להרוג את הממשלה: גדעון סער ואנשיו לא מוכנים לממשלה בתמיכה או בהימנעות של ח"כ אחמד טיבי וחבריו. ספק אם סיעת ימינה, מערבולת קוונטית של חוסר יציבות ונזילות, תסכים לכך. לא פחות חמור, מנסור עבאס עשוי להטיל וטו על כל הסכמה שתתקבל עם יריביו השנואים מהרשימה המשותפת.
בבוקר חמישי, כאשר ההנגאובר של צהלות השמחה הסתיים והתברר שמדובר ב"אירוע אמת" כלשון ח"כים בימינה, פרצו חילופי ההאשמות. בלילה בנט אמר לנו, אמרו עמיתיו לקואליציה, שאורבך איתו. בגלל זה חתמנו. שאלנו במפורש, אמרו לנו שאין בעיה. ואז בבוקר, התברר שהאיש שאמור להיות יו"ר הקואליציה אולי לא בקואליציה – ושאתם ידעתם שיש בעיה. אתם לא רציניים, משיבים בימינה. מי אמר לכם שאפשר בכלל להגיש את החתימות להחלפת היו"ר? עם מי תיאמתם את זה? לא בנט ולא אף אחד אחר בימינה ידע שהמהלך הזה יוצא לדרך. אל הדברים האלה הצטרף הדם הרע שנוצר ממילא במו"מ. זאב אלקין, לדוגמה, נחשד בקביעות ביש עתיד ובימינה שהוא מנסה לסכל את הממשלה הצפויה בתכסיסנות שחמטית שנמאס להם לגמרי ממנה. הדברים הגיעו עד כדי כך שבאמצע השבוע ביקשו אנשי יש עתיד שאלקין לא יגיע עוד למו"מ. סער השיב ביובש, כהרגלו, שאלקין הוא יו"ר הצוות של תקווה חדשה. אלקין המשיך לבוא.
בסך הכל, סיכם ח"כ משתאה משמאל, התחלה טובה.
זו אכן רק ההתחלה. גם אם עניין אורבך ייפתר, יש הרבה דברים שיכולים להשתבש בדרך אל ההשבעה. בסרט ארמגדון יש סצנה כזו, שבה האסטרונאוטים עומדים להמריא למשימתם המסוכנת בחללית שנבנתה במיוחד לאירוע. אתה יודע, אומר אחד מהם לשני בזמן שהם מהדקים חגורות, אנחנו שוכבים פה בתוך דבר שיש לו 270 אלף רכיבים בתנועה, והם כולם נבנו על ידי מי שהציע את המחיר הנמוך ביותר. ככה גם נראית הקואליציה; מחוברת בנייר דבק. בסרט, אגב, האסטרונאוטים מטמינים פצצות גרעיניות בתוך מטאור ענק שנמצא בתנועה ומצילים את כדור הארץ. נשמעת משימה קלה למדי ביחס להרכבת ממשלה בישראל.
בחורי הישיבה מול ביתה של שקד הרגישו שלקחו מהם משהו, וזה נכון. הם לא חוו מדינה שאינה מנוהלת בידי נתניהו, החרדים והמתנחלים
היה שקט ונינוח באמצע השבוע ליד הסופרמרקט הקטן והיקר ברמת החייל, לא רחוק מביתה של איילת שקד. חבורה משועממת של שוטרי יס"מ נשענה על כלי הרכב. צל העצים ורוח אביבית אחרונה עשו את שלהם. בעוד שעות ספורות יגיעו חסידי נתניהו המובהקים ויעשו "את הקטע שלהם לתקשורת", כפי שהגדיר זאת אחד הנוכחים. אבל עכשיו, בצהרי היום, היו אלה תלמידי ישיבת רמת-גן שהחזיקו את המאחז היגע של ההתנגדות לימינה ולממשלת בנט-לפיד, מאחז רווי בשלטים כתמתמים שזעקו על ה"הונאה" שביצעו בנט ושקד. אל החורשה צעדו לאט תלמידים שהחזיקו תלמוד בבלי עבה, התחלקו לזוגות ומילאו את הספסלים. הישיבה החרד"לית התגייסה למאבק, אבל גם לא התכוונה לאפשר ביטול תורה. חלק מהתלמידים הגדילו ראש והביאו איתם מהישיבה את ה"סטנדרים" (מעמד קריאה צר ללימוד בעמידה) כדי שיהיה נוח. שניים מהם ישבו בקצה של השביל, די רחוק מהשלטים ומהאוהל. הם בדיוק למדו את סוגיית "אונאת דברים" (בבא מציעא נ"ח, למתעניינים). זה בגלל בנט ושקד, שאלתי. הם צחקו. "לא. לכאן הגענו בלימוד".
למה בעצם אתם כאן, שאלתי את הגבוה מביניהם, שערו הארוך מתבדר ברוח. "בגלל המדינה היהודית", הוא אמר.
נו, אמרתי, בנט ושקד יחסלו את המדינה היהודית?
יש פה מכלול של דברים, הוא השיב. סוגיות של נישואים, של ישיבות, פירוק הרבנות הראשית. אנשים שרימו אותך ככה, יכולים לרמות בהכל.
תהיתי אם הוא הצביע להם. לא, הצבעתי לסמוטריץ', הוא אמר. אבל את אחותי, שהיא דתייה יותר לייט ממני, והתלבטה בין הליכוד לימינה, שיכנעתי להצביע ימינה. כולנו יצאנו לרחובות לפני הבחירות לשכנע אנשים להצביע לימינה או סמוטריץ', ועכשיו בנט ושקד עושים לנו את זה. הם הפרו כל דבר שאמרו. הם הולכים עם ערבים.
נתניהו עשה את זה קודם, במו"מ הנוכחי, השבתי. "מנתניהו אין לי ציפיות", הוא השיב. שוב שאלתי מה נורא כל כך, מעבר להפרת ההבטחה. הוא נזף בי בחביבות: הוא מקים ממשלה עם לפיד!
אז מה. אתה לא חושב שהממשלה הזו תפנה התנחלויות.
ממש לא, אמר בחור הישיבה. זה בכלל לא סיפור של ארץ ישראל ההפגנה פה. לא חושב שהם יפגעו בכלל בהתיישבות. אי-אפשר כבר לעשות את זה. אתה יודע כמה יהודים יש בשומרון? זה לא הסיפור. עכשיו אנחנו עוסקים במדינה יהודית. קח לדוגמה את התקופה שלפיד היה שר אוצר. אתה יודע שהוא כל כך קיצץ כסף לישיבות שלא אכלו בשר באמצע השבוע?
אתה לא רציני, אמרתי. "זה לא קריטי", התנצל אחד מהשניים, אולי נבוך לרגע מההתמקדות בנושא החומרי, "אבל זה מייצג".
מרחוק נשמע רעש. תלמידי מכינת עצמונה ירדו מאוטובוס, והשקט של הגינה נמחק. התלמידים התייצבו במעגלים והחלו שרים את "אריה ישאג מי לא יירא" וכו', ולפתע הפציעו לצידם הביביסטים, איציק זרקא שהגיע עם כיפה לבנה גדולה, רן כרמי בוזגלו ואחרים. אישה אחת, ממשמרת התמיכה בממשלה בצד השני של הרחוב, הלכה לסופרמרקט ועברה לידם, וגבר מכריס החל צועק עליה "חלאה".
שני בחורים עמדו לידי, אחד ממכינת עצמונה והשני מהישיבה. הראשון, אדום שיער, התריס: למה כשבנט ושקד מפירים את כל ההבטחות אתם שותקים להם, אבל ל"אורלי לוי עשיתם את המוות. היא לא הייתה יכולה לצאת מהבית". שניהם הביעו התלהבות מוגבלת מנתניהו; השורש ש.ק.ר הופיע לא מעט. יועץ התקשורת אריק בן־שמעון ניגש אלינו ובידיו סרטים כתומים, ואחר כך גם צמידים. הם נחטפו, אבל ניכר היה במחאה שהיא משתדלת להצית את עצמה ונכשלת. כמובן, בלילה הבא, כאשר נודע שנחתמו ההסכמים הקואליציוניים, זה כבר נראה סוער ומר בהרבה.
השמאל קיבל מעט במו"מ; הוא יקבל עוד פחות בממשלה שעומדת לקום. הימין קיבל המון, מעל כוחו בממשלה היוצאת, זו של הליכוד עם כחול לבן. אך בשמאל מאושרים ובימין, בחלקים גדולים ממנו, זועמים ומתאבלים. זה מובן. בתריסר השנים האחרונות השמאל הישראלי הלך והתכווץ. לא רק בגודלו, אלא גם בתחומים שבהם הוא ממוקד; זו הייתה תוצאה ישירה של עליית מנהיג כריזמטי, חסר מעצורים ובעל ניחוח לאומני מובהק. האנרגיות והאג'נדות נשאבו אל החור השחור שהוא ההתנגדות לנתניהו. כך השמאל הפך למין חתיכת מאסה מרוכזת, קטנה וכבדה, שכל כולה אנטי-ביבי. לימין קרה דבר הפוך; הוא התרחב. ימין זה כבר לא התנגדות לפשרה טריטוריאלית ופופוליזם כלכלי, מקסימום עם ניציות ביטחונית, כמקובל בשנות ה־80 בואכה תחילת שנות ה־2000. שליטתו ללא מצרים בתקציבי עתק ומכוני מחקר מחו"ל הרחיבה רעיונית את אימפריית ההשפעה שלו: זוויות של מערכת המשפט, המדינה היהודית (בהקשרים שנעים בין רבנות ועד ענייני מיעוטים), פופוליזם על ישראל השנייה, זכויות נשק, ובעצם מה לא. בחורי הישיבה לא היו להוטים, או נסערים; הם פשוט חשו שמשהו שהוא שלהם, שתמיד היה שלהם, נלקח מהם. וזה נכון. כמעט כל שנותיהם הם בילו במדינת נתניהו, שבה ציבורים מועדפים היו מתנחלים וחרדים.
הממשלה החדשה – אם תקום, כמובן – פוגעת באימפריה שבנה לעצמו הימין, משום שיש לפתע לצד השני, לשמאלנים, וגם לערבים, ממדים של השפעה. ומי שנתן להם את הלגיטימציה הזו הם שקד ובנט (בזכות נתניהו). זה בלתי נתפס לקהלים רבים, ושוב, כלל לא קשור לארץ ישראל, להתנחלויות, אפילו לא לענייני דת ומדינה. עכשיו השמאל ינסה להתרחב קצת, ואיך היה אומר טראמפ? "נראה מה יקרה".
ציטוט
"מועצת השורא של התנועה האיסלאמית מתכנסת בכפר קאסם כדי לדון בהסכמים הקואליציוניים ולהחליט על הצטרפות לממשלת בנט־לפיד"
(התקשורת הישראלית מדווחת ביובש על היסטוריה)
