נגני ה-MP3 בישראל: הקדמה

נגן ה-MP3 חוצה, בימים אלה ממש, את הקו הדק שמפריד בין סמלי הסטטוס למוצרי הצריכה הרגילים. הוא כבר זול יותר מדיסקמן, מגניב יותר ממצלמה דיגיטלית, ומתאים יותר לכיס מטלפון סלולרי. לפחות בחלק מהמקרים. כולנו רוצים כזה, ולכן קרוב לוודאי שלא רחוק היום שבו לכל אחד מאיתנו יהיה אחד. אבל איזה נגן זה יהיה ומה יהיה בו? למה כדאי לשים לב כשקונים אחד, וכמה זה יעלה בעצם? לכל אחת מהשאלות הללו יש כמה תשובות אפשריות. קשה לענות תשובות חד-משמעיות, אבל אפשר בהחלט לסמן את המגמות החשובות.

בסקירה שלהלן, נציג - לפחות על קצה המזלג - את התחום ואת הטכנולוגיות, את המוצרים ואת השיקולים העיקריים לקנייה. תריסר הנגנים שבחנו מציגים טווח רחב של תכונות ומחירים, שמתאים למשתמשים שונים ולשימושים שונים. חפש את עצמך בין השורות.

כיווני ההתפתחות

הקונספציה המקורית מאחורי נגני ה-MP3 הניחה ששם המשחק הוא מזעור. בתור התקן על טהרת האלקטרוניקה, נטול חלקים נעים, הצליח נגן ה-MP3 להיות קטן יותר מקופסת סיגריות, ולאחרונה גם מקופסת גפרורים. לכאורה, מגבלת המזעור של המארז היא הנפח הבסיסי הדרוש לאחסון רכיב הפענוח (Decoding), שקע האוזניות, והתושבת של כרטיס הזיכרון. בהיבט הזה, המעבר משימוש בכרטיסי Flash מסוג SmartMedia, לכרטיסי MMC (MultiMediaCard) הקטנים יותר, היה החידוש העיקרי בתחום. בשנה הקרובה נראה אמנם רכיבים קטנים אפילו יותר (דוגמת DataPlay, שגם יקפיץ את הנפחים המקובלים פי 4 לערך), אבל קשה להניח שזה יוביל להתכווצות נוספת. בין השאר, משום שמתחת לנפח מסוים, ההתכווצות הזו פשוט כבר לא נוחה יותר. התועלת העיקרית שלה תהיה באפשרות לאינטגרציה פיזית של הנגן הקונבנציונלי לתוך התקן אחר. למשל, לתוך אוזניות Hi-Fi. בטרם תצא השנה, נראה דגמים של נגנים שיראו אחרת לגמרי, ויציעו נפחי זיכרון גדולים בהרבה. כמובן, הם גם יעלו הרבה יותר, וספק אם יהפכו נפוצים לפני אמצע השנה הבאה.

האתגר הגדול כאן, הוא מחירו של זיכרון ה-Flash - המחיר הממוצע של כ-3$ לכל מגהבייט, מתורגם למרכיב של 75%-25 ממחיר הנגן (תלוי בנגן ובנפח הזיכרון), והופך אותו בעייתי בשיווק המוני. פתרון אחד הוא לצמצם את כמות הזיכרון כדי להוזיל את הנגן. התוצאה היא בדרך-כלל מוצר נכה, שהשימוש בו מוגבל. פתרון שני הוא להשקיע יותר במוצר שמסביב לזיכרון, כדי שיהיה אטרקטיבי מספיק כדי להפוך את ההוצאה למתקבלת על הדעת. בהמשך הסקירה נראה את התוצאות של המרוץ לשיפור הנגנים, כפי שהן מתבטאות במוצרים שהופיעו בשוק בחצי השנה האחרונה. הפתרון השלישי הוא להשתמש בזיכרון למטרות נוספות מלבד אחסון קבצי MP3. זה ההיגיון מאחורי מוצרים משולבים, כמו מצלמה דיגיטלית שכוללת פונקציות של נגן - או להיפך. ברוב המקרים, התוצאה המתקבלת היא מוצר יקר שלא מתרומם מעל לגימיקיות באף אחת מהפונקציות שלו. אבל לא תמיד.

האפשרות הרביעית היא לוותר לגמרי על זיכרון ה-Flash ולהשתמש באמצעי אחסון אחר. בכמה מקרים אמצעי האחסון הזה הוא דיסק מגנטי זעיר, אבל הדגמים שמיישמים את הפתרון הזה יקרים מאד ולכן לא זוכים לפופולריות גדולה בשלב זה. הפתרון הפופולרי ביותר הוא להתבסס על תקליטור; מה שמתקבל הוא נגן דמוי דיסק-מן, שתומך בתקליטורי MP3 צרובים. זה הפתרון הכלכלי והנפוץ ביותר היום, בעיקר הודות למחירים האטרקטיביים של המוצרים בתחום (מתחילים היום באזור ה-100$, וצפויים לרדת בחודשים הקרובים עוד יותר. כלומר, פחות מחצי מנגן ממוצע עם 64MB זיכרון).

מה כולל הנגן

באופן טבעי התחרות בין דגמים שונים של נגנים מתרכזת במה שהם מציעים, ותמורת איזה מחיר הם מציעים את זה. נגן קונבנציונלי יכלול את אפשרויות ההשמעה הפשוטות, כולל שליטה בתנועה בין רצועות, מצבי צליל שונים, ופונקציות Repeat (השמעה לפי סדר, חזרה על שיר מסוים, בחירת שיר רנדומלית וכו'). תוספת חשובה היא פונקציה של נעילת מקשים (Hold) שמאפשרת להכניס את הנגן לכיס. נגנים זעירים במיוחד, זולים במיוחד, או פרימיטיביים במיוחד, עוצרים כאן, ואפילו מוותרים על חלק מהתכונות. הנגנים המוצלחים יותר מוסיפים תצוגת גביש נוזלי (LCD) שיכולה להיות מוגבלת ולכלול את מספר הרצועה בלבד, או להיות מתוחכמת יותר ולאפשר הצגה של שמות השירים, מידע על הקבצים, וחיווי של השימוש בפונקציות השונות. הצגת שם השיר יכולה להתבסס על קריאת שם הקובץ בלבד, או על תמיכה בפורמט ID-3 Tag, שכולל מידע מסודר על הקובץ ועל השיר (כולל שם המבצע, שם השיר, תדר הדגימה ועוד).

במוצרים מתוחכמים יותר (שאת רובם אי אפשר להשיג בארץ), הפונקציות הקשורות ל-MP3 משולבות ברדיו FM, מכשיר הקלטה, מכשיר ווקמן או מצלמה דיגיטלית. ישנם מוצרים מוכללים שמציעים כמה מהפונקציות הללו, כשהן חולקות זיכרון משותף.

בכל המקרים הללו, נשארים אקטואליים מאפיינים פיזיים שונים של המוצר, בעיקר כאלו הקשורים לאספקת החשמל ולמימשקים החיצוניים שלו.

באספקת החשמל האפשרויות הן שימוש בסוללה פנימית זעירה, סוללת אצבע (AA) או סוללת AAA דקיקה. אלו יכולות להיות סוללות אלקליין מתכלות, או סוללות נטענות, כאשר הטעינה יכולה להתבצע באמצעות מטען חיצוני או דרך המכשיר באמצעות ספק-כוח. ישנם גם יצורי כלאיים שמאפשרים אספקת חשמל באמצעות ספק, אבל לא יודעים לטעון סוללות. עם חלק מהמוצרים אפשר לרכוש גם מתאם לשקע המצת של הרכב. גם אורך חיי הסוללות - רגילות או נטענות - הוא דבר שכדאי לשים אליו לב; זמן השימוש בנגן יכול לנוע בין שעתיים לעשר שעות, בהתאם לסוג הסוללה ודגם הנגן. זה עשוי להיות מקור לא אכזב לבלבול מוח, ולהוצאות גדולות - כשהסוללות אינן נטענות.

נושא החיבור למחשב הוא חשוב. חלק מהנגנים מאפשרים להעביר קבצי MP3 לכרטיסי ה-Flash דרך הנגן, או באמצעות עריסה מיוחדת. החיבור יכול להתבסס על מימשק טורי (בקצב העברה מקסימלי של 230Kbps), מקבילי (1MB/sec) או USB (12Mbps). ההבדל המעשי בזמן ההעברה עשוי להיות בין כ-5 דקות לשיר ממוצע (חיבור טורי) לבין כ-5 דקות לתריסר שירים (USB). חיבור מקבילי קרוב מאד בביצועים שלו ל-USB (בין השאר, בגלל המגבלות של כרטיסי ה-Flash עצמם), אבל נוטה יותר לעשות בעיות.

השורה התחתונה היא הנדסת האנוש. העיצוב והגימור של נגן MP3 הם פרמטרים חשובים, גם מבחינת נוחות השימוש וגם מבחינת העמידות ואורך החיים. אם את העיצוב קל יחסית לחקות ולשנות, הרי שהגימור קשור כבר לאיכות של תהליכי הייצור ושל התכנון. במילים אחרות: יקר ומסובך יותר לייצר נגן איכותי, אמין, עמיד מפני פגיעה, וכן - גם יפה. ההבדלים בהיבט זה בין הנגנים, גם אם הם בולטים פחות במבט ראשון, הופכים מורגשים מאד ברגע שמתחילים להשתמש בהם.

מה בחבילה

הנגנים השונים נבדלים זה מזה גם באבזור - זה שמגיע עם החבילה וזה שאפשר להוסיף. החבילה המשתלמת ביותר, כמובן, תהיה זו שתכלול את כל האביזרים האפשריים: כבילה, סוללות נטענות, ספק-כוח, תיק נשיאה, מתאם USB (אם קיים ונדרש כזה), וסליחה אם שכחנו. חלק מהנגנים מגיעים עירומים לגמרי, ואחרים מגיעים עם חלק מהתוספות - את השאר תצטרך לרכוש בנפרד.

יש שיקולים נוספים שכדאי להביא כשבוחרים את הנגן, ושאלות שכדאי לשאול כשמגדירים מה רוצים בדיוק. למשל, האם ניתן לקנות את הנגן עם כרטיס זיכרון אחד גדול (נניח 64MB) במקום שניים קטנים (נגיד, 32MB כ"א)? האפשרות הראשונה עדיפה, משום שהיא תהיה נוחה יותר בהרחבה עתידית, ומשום שקבצי ה-MP3 לעולם לא מנצלים את כל הקיבולת של הכרטיס (לכן, בכרטיס אחד גדול, יכנסו בדרך-כלל יותר שירים מאשר בשני כרטיסים קטנים).

וכמובן, כל אחת מהתכונות, הפונקציות והאביזרים שהזכרנו, עשויים להתגלות כשונים לגמרי ממה שחשבת ברגע שתפתח את הקופסא. האם תצוגת ה-LCD ברורה ומפורטת? האם היא מציגה את שם השיר? האם מצבי האקולייזר באמת שונים זה מזה? האם תיק הנשיאה הוא איכותי ונוח, או כסת"ח? את כל הדברים הללו כדאי לבדוק, ובסקירה הזו ננסה לחדד את הנקודות החשובות.

נגני תקליטורים

השילוב בין CD ל-MP3 נראה היום כמו הדבר הנכון ביותר. נגן מבוסס Flash יכול לתת לך היום לכל היותר 128MB של מוזיקה (כלומר שעתיים). במחיר דומה, או נמוך יותר, אתה יכול לקבל 640MB על תקליטור צרוב (CDR או CDRW), וגם תמיכה בתקליטורי מוזיקה רגילים (CD Audio). עם רוחב-פס מספיק, וצורב, זו הדרך הנוחה ביותר להאזין היום למוזיקה. 640MB מספיקים לעשר שעות של מוזיקה, שהן קרוב למאתיים שירים באורך ממוצע. וכמובן, מחיר המדיה משחק תפקיד.

נגן מבוסס CD לא צריך לחבר למחשב. לעומת זאת, הוא בדרך-כלל יגיע עם יציאת Line Out, שתאפשר חיבור למערכת הגברה (או אפילו טייפ איכותי). זו יכולה להיות הרחבה פשוטה ומענגת מאד למערכת הסטריאו הביתית שלך, או אפילו לטייפ באוטו.

כשבוחרים במוצר כזה, כדאי לשים לב לפונקציית האנטי-שוק (Anti Shock) שלו. מאחורי צמד המילים הזה, מסתתר Buffer שקורא קדימה ומאחסן נתונים מספיקים לנגינה חלקה שתתגבר על זעזועים (כמו דילוגי הג'וגינג שלך). תיאורטית, ככל שהמכשיר מבטיח יותר שניות אנטי-שוק, הנגינה תהיה רציפה יותר. מעשית, ברוב המקרים לא נדרש Buffer של יותר ממספר שניות כדי להתגבר על הקפיצות, וראש לייזר פחות איכותי יוזם מספיק קפיצות משל עצמו. זו בעיה נפוצה של המוצרים הנחותים (והזולים) יותר בתחום הזה, למרות שבדגמים האחרונים שראינו התופעה הפכה נדירה למדי. מה שעדיין טעון שיפור היא רמת הגימור של רוב הנגנים מבוססי ה-CD (והיא היוותה פרמטר חשוב בניקוד שהענקנו). הבדלים אפשריים נוספים הן רמת דגימת הMP3- הנתמכת, והתמיכה בפונקציית 1 bit D/A, שמשפיעים על איכות הצליל. כדאי לשים לב גם לתוכנות המצורפות (בחלק מהמקרים לא תקבל כלום, ובאחרים תקבל תוכנות לניגון, צריבה, קידוד וניהול של הקבצים שלך. לא הכרחי, אבל בוודאי לא מזיק). אבל התכונה השימושית ביותר היא התמיכה בתקן ID-3 Tag, שמאפשר לנגן להציג את שם השיר. זה חיוני כשיש 200 כאלה על התקליטור.

השתתפו: עמית בר-ניר, שחר בצלאל, שוקי גלילי, אלון שרגאי