היום שאחרי הלינץ'
חודש אחרי המהומות האלימות ברחבי הארץ, היהודים והערבים ששרדו לינצ'ים לא מצליחים להתגבר על הטראומה. חלקם עוד חוששים להיחשף. אחרים הסכימו לדבר איתנו על הפצע שעוד פתוח: הילדות הקטנות של אלמוג ספיר מספרות לחברים בגן איך ערבים זרקו עליהן אבנים ושרפו את האוטו המשפחתי. בני סלמן מתעורר בלילות מסיוטים שבהם הוא עדיין מוטל בחורשה ליד הבית שלו, חבול ומדמם. אסעד עמאש כמעט לא יוצא מהבית מאז שהותקף על ידי יהודים. ומור גאנאשוילי אפילו לא מסוגל לאכול במסעדה בלי לפרוץ בבכי בלתי נשלט
"בלילה אני רואה את עצמי בשלולית הדם, קפוא, שומע את הקולות"
בני סלמן, בן 47, רווק, חיפה. הותקף סמוך לביתו ונפצע פצעים קשים
"אני גר בחיפה מאז שנולדתי. בעשור האחרון אני גר בקריית אליעזר, זו שכונה מעורבת ובסך הכל בסדר כאן, אבל כשיש הפצצות מעזה מגיעים ערבים מבחוץ ויחד עם התושבים הערבים שפה הם שורפים פחים כדי להראות הזדהות. אבל לא כמו מה שקרה השנה. השוטרים היו רק ברחובות הראשיים, איפה שיש הפגנות, אבל מה שקרה לי היה ברחוב צדדי, חיכו שם לאנשים כמוני.
"זה היה לקראת השעה 11 בלילה, חזרתי מאמא שלי לבית שלי, שנמצא 20 דקות ממנה. לא היו כבר אוטובוסים, אז הלכתי ברגל. הלכתי דרך חורשה קטנה, 200 מטר מהבית שלי, וכנראה שערבים שהסתובבו במקום קלטו אותי. הייתי בטוח שלא ראו אותי, ופתאום מתקרבים 30־40 אנשים מחזיקים במקלות, רעולי פנים. מתחילים לצעוק, 'אתה מדבר ערבית?' ניסיתי לעשות את עצמי משוגע ושיכור כדי שיעזבו אותי. אבל הם אמרו, 'הוא משקר'. ראיתי אותם מתקרבים אליי, סוגרים עליי, גם אם הייתי מנסה לברוח לא הייתי יכול. זו הייתה ירידה, נפלתי, התגלגלתי שם והכניסו לי מכות בפנים. קפאתי. כדי להבין את התחושה צריך לדמיין שאתה אצל רופא שיניים, הוא עוקר לך את השן אבל אתה בהרדמה, מרגיש שעושים לך משהו אבל שום דבר לא כואב לך, כאילו אתה לא נמצא בגוף. אני רואה שהם חובטים בי ולא מרגיש כלום, אמרו לי בבית חולים שהגוף שלי נכנס להלם. אני שומע את הבום־בום, רואה דם משפריץ ממני. אני לא זוכר את המבט שלהם, הם היו מכוסים. פחדנים. זה נמשך עד שמישהו שהיה מעליי אמר, 'תעזבו אותו' ואז הם זרקו אותי למרגלות החורשה. שם התעלפתי ושמעתי אותם אומרים בערבית, 'מת', 'מת'.
"הייתי מוטל שם בחורשה מעולף וחלמתי על אמא שלי, חלמתי שהיא רואה אותי ככה ובוכה. חודש לפני הלינץ' אבא שלי נפטר, אני עדיין קורא עליו קדיש. ראיתי את הפנים של אמא שלי בחלום בוכה, והתעוררתי. לא רציתי להישאר שם כי ידעתי שאם לא אעשה משהו אני אמות. הקמתי את עצמי מתוך שלולית דם, עם ענפים ואבנים מסביב ואני לא רואה כלום. העיניים היו נפוחות ברמה שלא יכולתי להסתכל דרכן ואני תוך כדי משפריץ שם. אחר כך מצאו את הנעל שלי שם בזירה. דפקתי על דלת בקומת קרקע, צעקתי 'תעזרו לי'. מישהי מלמעלה שראתה את הבלגן הזמינה לי אמבולנס, התעלפתי עוד פעם וקמתי באמבולנס עצמו. התעלפתי שוב וקמתי כבר בחדר ההלם. הגוף שלי עבר טראומה רצינית, הכניסו אותי אחרי זה לטיפול נמרץ, הגעתי לשם עם שברים באף, שברים בארובות העיניים, עצמות שבורות, לסת מנופצת, הלסת שלי עד עכשיו סגורה עם ברגים ותפרים. חודש שלם אני שותה מזון נוזלי. תוך שלושה שבועות רזיתי עשרה קילו. עדיין קשה לנשום וגם לדבר בקושי.
"בבית חולים לקח הרבה זמן עד שאיתרו את המשפחה שלי והודיעו להם, כי לא הגעתי עם טלפון. שבוע שלם נמנעתי מלראות את עצמי במראה, עד שהייתי חייב. הייתי בשוק.
"חזרתי הביתה לא מזמן, אני לפעמים קם בלילה מתוך חלום, רואה את עצמי בשלולית הדם, עם העצים והאבנים מסביבי, ומיד קם. קפוא כמו אז, שומע את אותם הקולות. זה חלום של שלוש־ארבע שניות. מה שמטריד אותי הוא שלא היה אף לא שוטר אחד כשהייתי שם. יכולתי למות, מאתיים מטר מהבית במדינה שלי, ואף אחד לא יודע. לא תפסו עדיין את התוקפים שלי, היו מעדכנים אותי במשטרה ועכשיו כבר לא.
"אני חושב הרבה בימים האחרונים אולי זו הייתה טעות שלי שהלכתי ככה בחושך בשעה כזאת. אבל זה בסך הכל מאה מטר מהבית שלי, מי היה מאמין שיקרה לו דבר כזה? משהו פה מקולקל, דפוק. אחרי מה שקרה לי, אני כבר לא מרגיש שזו המדינה שלי, זו לא מדינה של יהודים. זו מדינה של ערבים. אם מאה מטר מהבית הורגים אותך? אני חושב שהיהודים באיראן יותר בטוחים מהיהודים פה.
"חייתי בתאילנד שנה, היה לי שם עסק שהצליח, הרגשתי על גג העולם, וחזרתי רק בשביל להיות עם אמא. וכאן, מה עשו לי? וגם להגן על עצמך לא נותנים לך פה, אם הייתי מחזיק בנשק היית מראיינת אותי מתא המעצר. אני חושב בימים האחרונים לחזור לשם, לתאילנד. לעזוב פה. הדברים חזרו לשגרה כאן, כאילו אומרים, 'אז עוד יהודי כמעט מת, אז מה? לא אסון'. כאילו אנחנו פה בגטו. יעשו עליך כתבה של חמש דקות בטלוויזיה וימשיכו הלאה. אם זה ימשיך ככה, שתהיה בריאה המדינה. אני לא אשאר במדינה כזאת".
"עברנו טראומה. אני לא מתפקדת כמו לפני האירוע"
אלמוג ספיר, בת 25, אשדוד. היא, בעלה ושלוש בנותיהם הותקפו במהלך נסיעה בכביש 31 בסמוך לערד
"הזיכרונות מאותו ערב לא מרפים ממני. תמונות שלא עוזבות אותי, של רעולי פנים, העיניים החייתיות האלה, אנשים שרוצים רק להרוג. בתקופה הראשונה היה לי קשה להירדם, פתאום אין לי חשק לסדר, לבשל, לרדת עם הילדים לגינה. אני רק מחפשת את השקט שלי, לא רוצה אף אחד.
"זה קרה בלילה. אנחנו נוסעים בכביש, הכל חשוך, פתאום מתחילים לזרוק עלינו סלעים בגודל עצום לכיוון קדמת הרכב. בעלי מנסה לתת גז כדי לברוח, ואז אנחנו קולטים שיש מחסום צמיגים שעולים באש מולנו. אין לאן להמשיך, ואם נחזור אחורה, ההמון יתנפל עלינו. יש היסטריה באוטו. אנחנו קולטים שאנחנו נכנסים עוד רגע לתוך האש, ופתאום הרכב לא נוסע. נכבה. נתקענו. אנחנו בהיסטריה גמורה, אבל במזל המהומה הגדולה הייתה מאחורינו, הצלחנו להתרחק קצת. באותו רגע אני מתקשרת למשטרה, 'שלוש דקות ניידת אצלך', היא אומרת לי. הרגשנו פחד נוראי, חשבנו שזה הסוף. לא הפסקנו להתפלל, 'ריבונו של עולם תוציא אותנו בריאים ושלמים, בבקשה תוציא אותנו מפה'. אחרי דקה מופיע לידנו רכב ויוצאים ממנו שני בדואים, מתקרבים לכיוון שלנו ואומרים, 'בואו איתנו, אנחנו נציל אתכם'. בעלי נעל את הדלתות מפחד, אמרנו להם שצילצלנו למשטרה ושהם יכולים ללכת. פחדנו שהם הולכים לשלוף עלינו איזה רובה ולירות. אבל הם לא זזו, 'אנחנו פה עד שהמשטרה תגיע. הניידות לא ייכנסו לכאן בחיים, אתם בסכנה, הולכים להרוג אתכם'. לא האמנו להם שהם רוצים לעזור לנו.
"היינו בקונפליקט מטורף, אני ובעלי הסתכלנו אחד על השנייה ואמרנו, 'מה עושים? נצא אליהם? למוות?' חולפות הדקות והניידת לא מגיעה. מי שכן הגיע זה רכב עם הרבה רעולי פנים, עצרו לידנו, התחילו לנסות לפתוח את הדלתות. הלהט שלהם בעיניים, זה היה כל כך מפחיד, הם באו להרוג. אבל הבדואי שהיה לידנו אמר להם בערבית שבעלי הוא מנהל העבודה שלהם ושיעזבו אותו. ותודה לאל הם הלכו באותו רגע. אחרי שהם נסעו התקשרתי שוב למשטרה, והיא אומרת לי שיש להם עומס פניות כרגע. 'עוד רגע הורגים אותנו מה עומס פניות?' באותו רגע הבנו שמהמשטרה לא תבוא הישועה. החלטנו בהחלטה של רגע שאנחנו יוצאים מהרכב שלנו לרכב של הבדואים. זה היה נורא מפחיד, ללא שמץ של ידיעה מה הולך לקרות. בהתחלה עברו לנו מחשבות בראש שהם תיכננו עם הערבים איזשהו מארב עלינו. התחלתי להוציא ילדה־ילדה מהרכב. נסענו משם מהר והם הצילו אותנו.
"אחרי כמה דקות של הלם מוחלט אני קולטת כמה ניידות משטרה בצד השני של הכביש, כאילו חוסמות את המעבר בין ערד לצומת שוקת. פה כבר לא הצלחתי להחזיק את עצמי, התפרקתי בבכי. כמה אפשר לחכות שיבואו להושיע אותך? הם היו כל כך קרובים.
"עברנו טראומה. אני לא מתפקדת כמו לפני האירוע, יש לי מצבי רוח. ההרגשה קשה. כאילו הכל הפך הרבה יותר קשה ואני אומרת לעצמי, 'ריבונו של עולם, עברנו את זה, תחזרי לשגרה'. ואני באמת רואה את כל העולם מסביבי חוזר לשגרה, כולם מחויכים וצוחקים ולמה אני עדיין תקועה מאחורה? ולא רק אני, גם הילדות, שטוב שיש להן את הגן אבל לפני השינה צפים כל הפחדים והזיכרונות. הן מבינות ומספרות בגן הכל, איך ערבים זרקו עליהן אבנים ושרפו את האוטו. בכל פעם שיש זיקוקים ונרות בימי הולדת האמצעית שלי מחפשת אותי, היא גם מפוחדת כשיש המון אנשים בסביבה, וכשהן שומעות סירנה של אמבולנס, הן ישר מתחילות לדבר על ערבים. לפני השינה הן מספרות לי שהן חולמות שערבים תופסים אותן ומרביצים להן. וקשה לי מאוד, גם כי אני בתוך הסיטואציה, עברתי את זה יחד איתן. הן מחזירות אותי אחורה וזה לא קל לי.
"כמובן שקבעתי להן טיפולים רגשיים אבל הכל לוקח זמן. בינתיים אני רק מנסה לעזור להן איך שאני יכולה. חוץ מהקדוש ברוך הוא אין לי טיפת אמונה באף אחד - לא במדינה ולא במשטרה. לא נשאר כלום. השכנה שלי ושר הפנים שווים באותה מידה. ואם פעם המשטרה הייתה מעל, הייתה היררכיה, היום כבר אין את זה. היום אם תבקשי עזרה משכן או משוטר - מבחינתי הם אותו דבר. אני בטוחה שאם השכן שלי היה בזירת האירוע הוא היה שובר את כולם ומגיע עד אליי בשביל להציל אותי, אז אולי השכן הוא אפילו מעל לשוטר. עצוב לי להגיד את זה".
"אני בקושי ישן בלילה ובקושי יוצא מהבית. מפחד להתקרב לאנשים"
אסעד עמאש, בן 30, ג'סר א־זרקא, הותקף על ידי יהודים בתחנת הדלק באור־עקיבא
"אני מרגיש על הפנים. עברו יותר משלושה שבועות ועדיין יש לי כאבים, אני בקושי ישן בלילה ובקושי יוצא מהבית. אני תמיד הייתי בסדר עם יהודים, קניתי בסופר באור־עקיבא כמו שאני תמיד עושה וכשאני בא לצומת לעלות על אוטובוס חזרה הביתה אני לא מבין שזה מסוכן לעבור. חשבתי שזאת הפגנה רגילה. במעבר חציה היו הרבה אנשים שלא נתנו לי לעבור, דיברתי איתם יפה וביקשתי 'תנו לעבור' והם התחילו לצעוק 'ערבי', 'ערבי'. התקרבו ודקרו אותי עם סכינים יפניות, סכינים של בית, ברזלים שדפקו לי בראש. לא חשבו פעמיים. אני ראיתי שם בערך 200־300 אנשים ומסביבי היו עשרה שדקרו אותי. הם היו דתיים וגם כאלה שלא. ניסיתי ללכת אל תוך תחנת הדלק כי ראיתי שיש שם משטרה, אבל הם לא מכבדים את המשטרה, לא דופקים חשבון למשטרה. המשטרה לא הצליחה להבריח אותם, היא לא הצליחה להשתלט. נשכבתי על הרצפה וכשכבר ראו אותי גמור הרביצו עוד, ניסו לרצוח אותי. פחדתי.
"בחור יהודי הקים אותי מהרצפה ואמר להם לעזוב אותי. ערבים שהיו במקום ברחו. רק יהודי היה יכול לעזור כאן, והוא היה חבר של המשפחה שראה אותי. הוא אומר להם, 'עזבו אותו' והוא כולו התמלא דם בראש. אני לא דיברתי בכלל, לא הצלחתי לומר כלום, התעלפתי עד שהגעתי לבית חולים. הוא דיבר במקומי שם והציל אותי. אם הוא לא היה שם מה היה קורה לי? חוץ ממנו היו עוד שניים־שלושה יהודים במקום שעזרו, ואני מתרכז בהם.
"המשטרה לא עזרה לי כשפגעו בי, אבל עכשיו הם עוזרים כדי למצוא את מי שתקף אותי. אני מרגיש לא בטוח. הייתי צריך לקחת מכתב חשוב מהדואר באור־עקיבא ופחדתי, הסתכלתי כל הזמן מסביבי. גם כשאני הולך לקופת חולים אני מפחד להתקרב לאנשים ומסתכל כל הזמן מה קורה. אני בן אדם שלא מפריע, גר בג'סר א־זרקא מאז שנולדתי, לא חשבתי שיום אחד יקרה פה דבר כזה ויעשו לי את זה. אנחנו לא ירושלים, אנחנו יהודים וערבים שחיים פה טוב ויש כאן יהודים טובים. הופתעתי. בסך הכל הלכתי ורציתי לעלות לאוטובוס, ועכשיו אני פצוע בגלל שאני ערבי. אם לא הייתי עובר שם היו תופסים ערבי אחר".
דודו של אסעד, נעמן עמאש, מוסיף שאסעד, שגם כך לא מבין כל כך טוב עברית, ממעט בכלל לדבר מאז האירוע הקשה. "הוא נפגע רגשית ברמה קשה. הוא עובד בעסק פרטי של המשפחה בכפר, ומאז שזה קרה הוא בבית, לא זז. מסתגר בחדר שלו, גם לסלון הוא בקושי יוצא. הוא בטראומה. אנחנו אומרים לו במשפחה שצריך לצאת וקורות טעויות ודברים כאלה, אבל הוא בפחדים, ניסינו לקחת אותו לסיבוב והוא מפחד חבל על הזמן".
"התחושה שאירוע כזה יכול לחזור היא הכי קשה"
א', 27, נהג הרכב שניצל מלינץ' ביום ירושלים
א', קורבן התקיפה הראשונה בגל המהומות, מבקש לשמור על חשאיות שמו. אולי יהיה מי שינסה לנקום. אולי חשש אחר. התקיפה אירעה ביום ירושלים, בדרך לכותל המערבי. "זה לא קרה לנו בסמטה חשוכה, זה קרה בכביש ראשי ביום ירושלים. נהגתי ברכב, והיו איתי שני חברים נוספים. פתאום, משום מקום נזרקה עלינו אבן. הבחנתי שזה ערבי מהרחוב. אחרי שנייה נזרקת עוד אחת שפוגעת בשמשה האחורית. אני מבין שהוא לא מתכוון להרפות. נתתי גז כמה מטרים קדימה, חשבתי שהתרחקתי מספיק, הבנתי מהר מאוד שלא. האבנים המשיכו לנחות על הרכב. חתכתי ברמזור אדום לנתיב הנגדי, הייתי חייב להימלט. תוך כדי התקשרנו למשטרה.
"ואז אני פתאום מבחין בעשרות ערבים עם אבנים בידיים על המדרכה. היינו לבושים בלבן לכבוד יום ירושלים, זקנים, כיפות לבנות, פאות, ברגע שהם זיהו שזה רכב של יהודים הם הקיפו את הרכב שלנו מכל הכיוונים, התחילו לפוצץ את השמשות עם אבנים, אני מתחיל לראות דם, להריח גז פלפל. הכל קורה בשניות, הם פשוט הקיפו את הרכב בטווח אפס. ברגעים האלה אני מבין שאין הרבה מה לעשות. אני מחליט שאנחנו חייבים להיות בתנועה, פשוט להמשיך לנסוע כמה שאפשר, עד שאני מגיע למחסום המשטרתי ושם כבר אין לי יותר לאן להתקדם. כאשר בכל הזמן הזה ממשיכים לתקוף אותנו באבנים, בסלעים. הם מתנפלים על כל הדלתות, בועטים חזק. אחרי פחות מדקה מגיע שוטר, קרן האור שלנו. מרחיק אותם עם האקדח ועוצר את האירוע.
"למרות שלא פחדתי, הרגשתי מושפל. הרגעים האלה שבהם אני נמלט על נפשי, אין אף אחד שמגן עליי, אין לי איך להגן על עצמי, אלה הרגעים הכי מבזים. אני בירושלים, במדינה שלי, ויש חידלון מוחלט.
"אין לי ביקורת על השוטר שהציל את חיינו, השאלות הקשות שמלוות אותי עד עכשיו הן למה לא היה מי שיעצור את כל ההתקהלות הזאת לפני כן? למה למעשה עד היום כמעט כל מי שהשתתף באירוע מסתובב חופשי? כרגע יש רק נאשמים בודדים כאשר השתתפו באירוע עשרות. אין דבר שמזמין יותר מזה את האירוע הבא. חודש אחרי, כל מה שמטריד אותי זה לא מה שקרה לי בזמן האירוע, אלא שגם עכשיו אני יודע שלא עושים דבר שבאמת מרתיע או משנה. זה כמו לטמון את הראש בחול.
"לקח לי זמן לחזור לשגרה. לתפקוד יום־יומי מלא. הייתי צריך להרגיע את הנפש, להתאושש. עכשיו אני ישן טוב בלילה, אני חושב שהידיעה שעשיתי את מה שיכולתי באירוע הזה מקילה עליי מאוד. אבל נפשית, התחושה של חוסר הביטחון, שאירוע כזה יכול לחזור, זו התחושה הכי קשה. וזה כבר גדול עליי, אני לא יודע מה לעשות כדי למנוע את האירוע הבא.
"אני אדם מאמין, ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל על ידי הקדוש ברוך הוא. אין שום אפשרות לחיים משותפים בארץ לצד עם אחר. במנהיגות שלנו יש רפיסות עמוקה. מצעד הדגלים צריך להתקיים על אף האיומים של חמאס. כשנתייחס לירושלים בתור הלב שלנו ולא בתור פרובוקציה, הכל ייראה אחרת".
"הוא לא צעק, לא אמר כלום. הוא רק היה בהלם. הכל נשרף, הפנים והגוף"
סברי גינטזי, אביו של מוחמד בן ה־12 שנפגע מהשלכת בקבוק תבערה לעבר ביתו ביפו
בזמן שבחוץ סערו הרוחות בנוגע לשאלה מי יידה את בקבוק התבערה שגרם לפציעתו הקשה של מוחמד בן ה־12, בתוך בית החולים הוא המשיך את המאבק הפרטי שלו לחזור לחיים. ביום רביעי עידכן שב"כ כי האחראים הם ערבים תושבי העיר, שביקשו לפגוע ביהודים במהלך המהומות. בינתיים, מוחמד עדיין בבית החולים, חבוש וכואב. אביו סברי לצידו. "חודש אני ליד המיטה שלו, לא זז. אני מאכיל אותו, מקלח אותו, הכל", סיפר השבוע, "לפעמים הוא מתבייש ממני, הוא רוצה את אמא שלו, כי אני אביו החורג. אני מכיר אותו חמש שנים. תמיד הוא היה ילד שלא אוהב לקחת מהיד שלי דברים, הוא אוהב לעשות בעצמו. אבל היום הוא סומך עליי, אני חותך לו את העוף ומאכיל אותו, את התרופות אני נותן לו, הכל. הוא אוכל מהידיים שלי היום חבל על הזמן. הוא יודע שאין לו על מי לסמוך חוץ מעליי, אמא שלו והאחים.
"אמרו לנו שהוא יצטרך שיקום של שנה. צריך לשמור עליו, שלא ייצא לשמש. הוא לא מעכל את מה שקרה לו, הוא לא רוצה לחזור הביתה, זה מזכיר לו את הרגעים הנוראיים. הוא כל הזמן שואל אם האחים שלו בסדר, מפחד שבפעם הבאה זה יקרה להם. בלילה הוא מדבר מתוך שינה. אני לא מצליח להבין מה הוא אומר, אבל הוא נראה מבוהל. אז אני מתחיל להרגיע אותו ולהגיד לו, 'מוחמד אל תדאג, אני איתך'.
"כואב לי עליו. לפעמים כשאני הולך לישון, עוצם עיניים, מנסה להירדם, התמונה הזאת שהילד נשרף מולי חוזרת אליי. איך ישבנו כולנו מול הטלוויזיה, ואז פתאום בקבוק תבערה עף דרך החלון. הילדה והילד ישבו ליד החלון, הילד מזג קולה. הילדה הצליחה לברוח אבל השיער שלה עלה באש והילד מסכן נשאר ליד החלון. אמא כיבתה לילדה את השיער. אני הרמתי את הילד ובזמן שהוא בוער לי בידיים, רצתי איתו לאמבטיה, הנחתי אותו והתחלתי לשטוף את כולו. הוא לא צעק, לא אמר כלום. הוא רק היה בהלם. הכל נשרף, הפנים והגוף. האוזניים שרופות, עד היום אני רואה דם באוזניים שלו. ועד היום אני לא עוזב אותו לדקה. מחזיק אותו. כל הזמן אני אומר לו, 'אנחנו נעבור את זה'. אין מה לעשות".
"אתה יושב בבית לבד, מתחרפן ובוכה כמו תינוק"
מור גאנאשוילי, בן 29, עכו. הותקף כשנסע ברכבו בעיר
"מאז מה שקרה, אני מרגיש שהחיים שלי הם כמו בקו הישר במוניטור של אדם מת חס ושלום. לא מזמן ניסיתי ללכת לאכול במסעדה עם ידידות שלי ולא הצלחתי, התחלתי לבכות, חטפתי התקף חרדה. אני גם לא מסוגל להתקרב לאזור שבו זה התרחש. אתה יושב בבית לבד, מתחרפן ובוכה כמו תינוק. אם אחי פותח את הדלת בלי לדפוק אני קופץ מהפחד. אני לא מקנא בהורים שלי ובמשפחה שלי שנמצאים עכשיו לידי. אני מרגיש שהמדינה לא מאחוריי כרגע, רק עם ישראל ואנשים טובים.
"אני אומר שאלוהים עשה איתי חסד שאיבדתי את ההכרה ואני לא זוכר רגעים מסוימים מאותו לילה, אבל את כל השאר אני זוכר וזה לא עוזב אותי. אותם רגעים שאתה חושב שתמות ואתה מתחיל להשלים עם זה. הבנתי שאין דרך לצאת משם ותוך כדי אני לא מאמין, זה נראה לי לא הגיוני שהגעתי למצב הזה.
"הייתי בדרך לאמא שלי כמו בכל יום. הייתי לבד באוטו בסביבות השעה תשע בערב. בדרך הארבעה שהיא שכונה מעורבת. על הרכב שלי היו דגלים ישנים מיום העצמאות. אני זוכר איך חלפתי על פני תחנת הרכבת וראיתי אנשים שצועדים עם דגלי ישראל ואמרתי להם, 'תשמרו על עצמכם'. פניתי לכיכר וראיתי בערך 200 גברים צעירים, חלקם רעולי פנים ממה שאני זוכר, והכביש נחסם עם אבנים, קרטונים וארוניות בקצה. חשבתי קודם שאם יהיה בלגן בעיר בטח תהיה משטרה שתכווין וכשהתקרבתי וראיתי שאין משטרה, אמרתי לעצמי שבטח שאין בלגן. זרקו עליי אבנים, ואני כבר לא רואה את הדרך, רק שומע את הבומים. מישהו ניסה לפתוח לי את הדלת, עם מבט של רצח בעיניים, ואני לא מבין מה הוא רוצה. המבט הזה, אני לא מצליח לשכוח אותו. הוא חוזר אליי בלילות. הייתה לי נעילת דלתות, ותוך כדי אני מדבר עם אח שלי בטלפון ואומר לו, 'אחי, משהו רע הולך לקרות'. התחלתי לשמוע צעקות 'אללה אכבר' ומרוב שלא ראיתי את הדרך התנגשתי בחומה, המשיכו לזרוק עליי סלעים וארוניות מטווח אפס, חשבתי רק איך אני יוצא משם כי הבנתי שאם אני לא אצא ישרפו אותי חי בתוך האוטו. יצאתי ממנו, לקחתי איתי את הטלפון והגנתי על הפנים, צורח צרחות אימה שאחי שמע דרך הטלפון. הם התקרבו אליי עם מוטות ברזל, אבנים שכיוונו לפנים, דפקו לי מגירה בראש. הם רצו להרוג, אין דרך אחרת לומר את זה.
"התעוררתי מהצעקות של אמא שלי. שכנים שלה עזרו לי להתקדם לאזור הבניינים שלה ועזרו לה לרדת מהבית. שמעתי אותה צועקת 'מור, מור, מה עשו לך?' חזרתי להכרה ואמרתי לה בלחש ובקושי, 'אמא'.
"שמונה ימים הייתי בבית החולים. אני במצב סיעודי, בגלל פגיעה נוירולוגית. יש לי סיוטים בלילה, שומע עדיין את הפיצוצים של האבנים. אני מפחד מאנשים ולא מסוגל להיות בהתקהלות עם הרבה אנשים. אני לא רואה את עצמי חוזר לאותה שכונה בעכו, האמון אבד לי. אין לנו מה לעשות שם כשאנשים מהשכונה שגרנו איתם הם אלה שעשו את הפיגוע. מי מבטיח לי שלא ירצחו אותי עוד פעם?
"יש מעל לעשרה עצורים מהתקיפה שלי אבל עדיין אין כתבי אישום. הם הרסו לי את החיים, אני בן 29 ועם טיטולים, שומע צרחות באוזניים. אין לי דרך להגיד אפילו כמה אני סובל".
"הרגשתי כמו בובת סחבות. בועטים ומגלגלים אותך מצד לצד"
דרור טמיר, בן 43, יפו. הותקף בזמן שתיעד את הפרעות בעיר
"הכרתי את הפורענות הרגילה של רחוב יפת ביפו, אבל היה כבר יום שני או שלישי של מהומות מסוג אחר. הזיקוקים הלא־חוקיים, היריות והפיצוצים רק הלכו והחמירו. רציתי לצלם ולהעביר לחדשות מה שמתרחש ברחוב. הלכתי עם הטלפון הנייד שלי ואלת בייסבול קשורה על הגב בהצלב כדי להגן על עצמי למקרה שאותקף. עשיתי לייב בפייסבוק והתקדמתי בלי לעצור במקום כדי לא למשוך תשומת לב. מוכר חנות ששאלתי אותו באנגלית מה הוא חושב על היהודים, בשביל הלייב, ענה לי 'פאק יו'. הטלפון נגנב תוך כדי התקיפה ומעולם הלייב שצילמתי לא עלה. תוך דקה התחילה מהומה, רדפו אחריי כמה צעירים והתחילו לבעוט בי. קיבלתי בעיטה רצינית לבטן שהעיפה אותי לתוך קיר פח של אתר שיפוצים שאשכרה קיפלתי אותו לשניים מהעוצמה, ואז המון אנשים מתגודדים סביבי. תוך כדי לא הבנתי כמה אנשים, ואחר כך בסרטון שהראו לי מהאירוע במשטרה ראיתי שהיו מעליי 12 פורעים. ניסיתי להסדיר נשימה ולהתרומם אבל אז עוד אחד בא מאחור והפיל אותי לכביש. מישהו הגיע באופנוע, ראה שמרביצים ליהודי ובכלל לא היה קשור למקרה, נתן לי בעיטה והמשיך לנסוע.
"המשטרה הגיעה תוך 60 שניות והצילה לי את החיים. פינו אותי באמבולנס. הייתי חבול כולי, עם סדק בצלע, חבלה בכבד ושטפי דם. הרגשתי בתקיפה כמו בובת סחבות, בועטים ומגלגלים אותך מצד לצד. אני עושה ג'אגלינג רמזורים, קבוע ברוקח בתל־אביב, ושבועיים לא יכולתי לעבוד. לדעתי אנשים שמו לב שנעלמתי.
"מתוך 12 פורעים עצרו רק ארבעה וכנראה שרק נגד אחד יוגש כתב אישום בגין חבלה חמורה. אחרים יצאו עם עבירות קלות של גניבת טלפון. הפרקליטות טענה שבגלל ששמעו אותי מדבר באנגלית עם מוכר החנות, זה לא ממניע לאומני כי הם לא ידעו שאני יהודי. זה טיעון חלש, כי רואים בסרטון איך ערבים שמגיעים מקצה הרחוב השני, ועוד אחד באופנוע, רואים יהודי שכוב ומורידים לו בעיטות. אחרי שדיברתי בתקשורת על כתב האישום שניתן, ללא מניע לאומני, הביאו אותי במשטרה למסור עוד עדות ואמרו שהמטרה היא לחזק את התיק ולהחזיר את סיבת המניע הלאומני. אבל גם עם החומר החדש שמסרתי הפרקליטות לא שינתה את מניע התיק. אני לא אדם דתי שמסתובב עם כיפה וציצית, אז מה, הייתי צריך להתלבש עם טלאי צהוב? הכניסה לשם הייתה בשיא התמימות. החלטה פזיזה של בן אדם שבוער בו המצב בשכונה וזה שאין פה חיים שקטים. אבא שלי ביקש שאעבור מיפו אחרי המקרה, אבל בינתיים אני פה".
תגובת משטרת ישראל
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה כי במסגרת המבצעים נעצרו מעל 2,142 חשודים והוגשו למעלה מ־180 כתבי אישום.
"במהלך האירועים פעלה משטרת ישראל בכוחות מתוגברים בכל ברחבי הארץ על מנת למנוע אירועי אלימות והפרות סדר, במטרה לשמור על שלומם וביטחונם של הציבור כולו.
"לעניין המקרה ביפו, מדובר בפרשייה ביטחונית חמורה במסגרתה שוטרי ימ"ר תל־אביב והשב"כ עצרו לחקירה מספר תושבים החשודים במעורבות. לא נוכל לפרט מעבר לכך בהתאם לצו איסור הפרסום שקבע בית המשפט.
"לעניין המקרה בירושלים, קצין משטרה שפעל במקום חילץ ואיבטח את יושבי הרכב. בעקבות המקרה נפתחה חקירה אשר בסיומה הוגשו כתבי אישום.
"לעניין המקרה בצומת בנימינה, בניגוד גמור לנטען, כוחות משטרה הגיעו למקום מיד עם זיהוי התקיפה והחלו לאבטח את הקורבן עד להגעת האמבולנס למקום. נעצרו מספר מעורבים ובהם חשוד שתקף באמצעות לום וסכין אשר בעניינו הגישה הפרקליטות כתב אישום. פעילות השוטרים מנעה את המשך האירועים.
"לעניין המקרים בעכו ובחיפה נציין כי ישנן חקירות מתנהלות בשילוב שב"כ, תחת צו איסור פרסום שקבע בית המשפט.
"משטרת ישראל תמשיך לפעול בנחישות למניעת התפרעויות ולנהל את חקירותיה במקצועיות וביסודיות במטרה להגיע לחקר האמת עם המעורבים באירועים השונים ולהביאם לדין".
