מייק פומפאו מתיישב בכורסת חדר המלון שלו, אי שם במרכז הארץ. בחוץ משתוללים 200 מעלות צלזיוס ו־900 אחוזי לחות, אבל האיש מעונב, ועוטה חליפה כבדה ומחויטת. ובכל זאת, זה נראה שהוא מרגיש כאן ממש בבית. אולי כי בית המלון הזה לא מאוד רחוק מהמפקדה של המוסד, ארגון שכראש הסי־איי־אי לשעבר, פומפאו מכיר היטב. ואולי זה כי בשנים שבהן היה מזכיר המדינה של טראמפ – באמת נצח במושגים של נשיא שהחליף בכירים כמו גופיות – הוא הפך לדמות נערצת בקרב לא מעט ישראלים. "ממש כיף להיות כאן", אומר פומפאו. "אתמול, בטיסה לישראל, הישראלים שהיו על המטוס ממש תקפו אותי, במובן חיובי כמובן. זה היה נעים מאוד, האהבה הזאת".
כתבות נוספות למנויים:
שבוע קודם לראיון הבלעדי שהעניק פומפאו, סביר להניח שהאורחים בחדר הזה ממש, עוד רצו בבהלה למרחב המוגן של המלון, ושמעו שם היטב את היירוטים של כיפת ברזל. פומפאו אומר שכשנודע לו על פרוץ סבב הלחימה האחרון, "קודם כל הייתי עצוב מאוד, כמובן, בגלל שהיה ברור שבכל פעם שיש עימות כזה יהיה גם אובדן חיים וזה נורא". אבל אז הוא יוצא למתקפה חזיתית מול ממשל ביידן: "וחשבתי גם על איך אנחנו, בממשל הקודם, היינו עושים זאת אחרת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
איך הייתם פועלים אחרת?
"אנחנו היינו מבהירים מיד את התמיכה הבלתי מסויגת שלנו בישראל".
6 צפייה בגלריה
ג'ו ביידן נשיא ארצות הברית רצועת עזה אש עשן תקיפה חיל האוויר צה"ל מבצע שומר החומות שומר חומות
(צילום: AFP, AP)
אבל גם הנשיא ביידן הבהיר זאת בעצמו ובקולו, ובמילים מאוד מפורשות.
"נכון, הנשיא ביידן בהחלט הגה את המילים הנכונות. אבל אני חושב שרוב האנשים שצפו הבינו שמדובר על במסר אחר לחלוטין".
למה?
"משום שבדיוק בעת שבה הוא אמר את דברי התמיכה בישראל, הוא שיחרר כספים לפלסטינים. בדיוק בעת שבה פיו הגה את הדברים, הוא הסיר מהחות'ים את הגדרתם כארגון טרור. בדיוק בעת שהוא נשא את הנאום הזה, נציגים אמריקאים ישבו בווינה ודיברו - גם אם בעקיפין - עם האיראנים על כמה מיליארדי דולרים הם עומדים לתת בדיוק לאותם מנוולים שמממנים את חמאס. ולכן אני חושב שהתוצאה של הדברים, לו אנחנו היינו מטפלים בהם, הייתה שונה".
שונה במה? אתה חושב שחמאס היה מגיב אחרת?
"אני חושב שהאיראנים היו מגיבים אחרת. הרי מה זה חמאס? זה ארגון טרור פרוקסי איראן, שפועל בחסותה ומאיים על ישראל בדיוק כמו ארגון הפרוקסי השני שלה, חיזבאללה".
אין כמעט אירוע שנוגע לענייני החוץ והביטחון של ישראל בארבע השנים האחרונות – שמייק פומפאו לא היה קשור אליו.
הוא היה שם כשאנשי המוסד חזרו מהפריצה הנועזת בטהרן עם ארכיון הגרעין האיראני, ונתנו לטראמפ את הצידוק לפרוש מהסכם הגרעין. הוא היה שם, כשארה"ב חיסלה את קצין משמרות המהפכה קאסם סולימאני, בתקיפה אווירית מתוחכמת ששינתה את המזרח התיכון. הוא היה שם, באינספור פעולות משותפות לישראל וכאלו שרק מיוחסות לה, רובן יתפרסמו רק בעוד שנים רבות, אם בכלל. אבל פומפאו היה גם פוליטיקאי, שהיה שר המדינה האמריקאי הראשון שביקר בהתנחלות, דחף להעברת השגרירות לירושלים והגדיר את תנועת ה־BDS כאנטישמית.
והוא גם היה שם, מאחורי הקלעים במגעים לקראת הסכמי אברהם, שהביאו לשלום היסטורי עם האמירויות. זה ההסכם שנחום ברנע חשף ב''ידיעות אחרונות'' כי כלל תמריץ חשוב לאמירותים: הסרת ההתנגדות של ארצות־הברית וישראל מעסקת ענק למכור להם מטוסי אף־35 חמקנים. נתניהו, הכחיש את הסיפור כולו. בראיון פומפאו, שהיה אז מזכיר המדינה, הוא בכיר הממשל הראשון שמאשר בגלוי את חשיבותה של העסקה כתנאי להסכם כולו.
האם אתה חושב שאפשר היה לשכנע את מנהיגי האמירויות לחתום על ההסכם עם ישראל אלמלא הובטחה להם עסקת מכירת האף־53?
"הייתה סדרה של פעולות שאיפשרו להסכמים להתקדם ולהיחתם בסופו של דבר, כולל בהחלט הנקודה שאתה הצגת.
"אבל לפני כן, גם הפגיעה בסולימאני קשורה קשר עמוק להסכמי אברהם. היא הוכיחה לכל העולם שארה"ב נחושה במלחמתה נגד איראן, והפעולה הזאת, יחד עם החלטות נוספות באזור, כמו ההחלטה לספק לסעודים עזרה גדולה במערכות ההגנה האווירית שלהם; ההחלטה להעביר את השגרירות לירושלים; ההחלטה שלי להכריז שלא כל ההתנחלויות אינן חוקיות - כל אלה הביאו מנהיגים ברחבי העולם להגיע למסקנה שהאנשים האלה, אנחנו, ממשל טראמפ, הם אנשים רציניים ונחושים. וזה, אני חושב, העניק למנהיגים ברחבי העולם את הביטחון ללכת קדימה. אין ספק שמוחמד בן זאיד (נסיך הכתר של אבו־דאבי, ובפועל, מנהיג האמירויות – ר"ב), שקיבל החלטה נועזת להפליא, ידע שיש לו את מרחב ההגנה הנדרש.
"אבל אותם מנהיגים היו זקוקים גם להבטחה בדרכים נוספות כדי שיידעו שאנחנו מעריכים אותם כשותף לדרך ולהגנה על השלום. ההסכמה למכירת האף־35 הייתה קריטית לכך, כי היא הוכיחה שיש לנו אמון בהם כשותף לביטחון. מעבר לטכנולוגיה של המטוס, מעבר ליכולות שהוא מקנה לאמירויות, הרי עצם המכירה אומר שהישראלים והאמריקאים מאמינים שהאמירויות יכולות להיות שותפות בתפיסת הביטחון שלהם. וזה מאוד־מאוד חשוב. וגם הסעודים היו צריכים להבין זאת, ולקבל את הביטחון. אם כך נבנה את המערך האזורי, האיראנים יבינו שהכוחות המצויים נגדם משמעותיים מאוד, ויצטרכו לשקול מחדש את המדיניות שלהם".
ובכלל, איראן הייתה בליבת העיסוק של פומפאו, הן כראש הסי־איי־אי, והן כשר המדינה. אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות של טראמפ הייתה שהוא ייסוג מהסכם הגרעין שחתם קודמו בתפקיד, הנשיא אובמה. אבל אחרי שנבחר, טראמפ דווקא היסס. כאן נכנס לתמונה יוסי כהן, ראש המוסד היוצא. הוא ופומפאו ניהלו מערכת יחסי עבודה קרובה והדוקה מאוד.
הקשר ביניהם מתחיל בפגישה ב"חווה", הכינוי שכל חובב סרטי ריגול מכיר לבסיס האימונים המסווג והחשאי של הסי־איי־אי בווירג'יניה. השם הרשמי של המקום הוא "מחנה פֶירי", וכמו "המדרשה" של המוסד, גם "החווה" משמשת לאירוח של מנהיגים רמי דרג ובכירים בקהילות הביון של מדינות זרות. כשפומפאו מונה לראש הסי־איי־אי בתחילת 2017, הוא הזמין לשם את כהן. השניים בילו שם סוף שבוע שלם, שלדברי מקור אמריקאי כלל "הרבה מאוד וויסקי", וערכו דיונים מרתוניים על היחסים בין הארגונים.
זמן קצר אחר כך, פומפאו גמל לכהן בביקור בארץ. באחת מהפגישות הללו, שמע פומפאו מכהן על תוכנית למבצע מטורף: צוות שיחדור למתקן שמור בטהרן, יפרוץ כספות כבדות באישון לילה, ויצליח להסתלק משם כשבידיו אוצר מודיעיני: ארכיון הגרעין האיראני. כשהמבצע הצליח, היה פומפאו במהלך טיסה, והורה לטייס לחשב מסלול מחדש לישראל. כשנחת כאן לכמה שעות, נסע ישירות למפקדת המוסד, כדי להתרשם בעצמו מהמסמכים.
בפברואר 2018, כחודש אחרי הפריצה, פגש כהן את פומפאו במינכן, והעניק לו מתנה: הארד־דיסק בעל נפח גדול, שקרביו מכילים את כל החומר המודיעיני שהושג במבצע. פגשתי שם את פומפאו, והשניים נראו כבר אז מאוד מיודדים. תוספת החומר בהארד־דיסק איפשרה לטראמפ להודיע לעולם כי מכיוון שאיראן איננה עומדת בתנאי ההסכם שנחתם מול אובמה – ארה"ב תפרוש ממנו. מיד אחר כך, החליטה ארה"ב על אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי", וגזרה סנקציות קשות על איראן. מכאן והלאה, מתחיל הוויכוח הפוליטי: הרפובליקנים טוענים שהסכם הגרעין כשל, והיה צריך להמשיך באסטרטגיית הלחץ המקסימלי ובסנקציות. הדמוקרטים, וביידן בראשם, טוענים שהעובדה שאיראן המשיכה בכל זאת להעשיר אורניום תחת הסנקציות – היא הסיבה שה"לחץ המקסימלי" לא צלח, וצריך לחזור להסכם. פומפאו דווקא מפתיע, ולא טוען שהאסטרטגיה של טראמפ הייתה מאה אחוז הצלחה.
אז אתה מקבל את הביקורת שנמתחה על ממשל טראמפ, שהאסטרטגיה של הפעלת "לחץ מקסימלי" על איראן כשלה?
"היו לנו כמה יעדים, חלקם הושגו וחלקם לא. המטרה הראשונה הייתה לשכנע את השלטון בטהרן להתנהג אחרת. וצריך לומר: לא השגנו זאת. בתוך היעד הזה, מצויה מטרה משנית, באשר לרצונו של המשטר האיראני למחוק את ישראל, 'השטן הקטן', כפי שהם קוראים לה, מעל פני האדמה. לא הצלחנו גם בזה. לא הצלחנו לשנות את הכוונות שלהם.
"צריך לומר גם שמלכתחילה ההסתברות שנשיג זאת הייתה נמוכה מאוד. זהו משטר תיאוקרטי אידיאולוגי, שעומד על תילו מאז 1979. אבל בהחלט ניסינו לגבות מהם מחירים מספיק גבוהים, כדי להביא למצב שתושבי איראן ידרשו מהמשטר לשנות את התנהגותו. עדיין לא הגענו לשם לצערי, שהמשטר ישתנה".
אבל פומפאו אומר כי מטרה חשובה אחרת של "לחץ מקסימלי" הייתה לפגוע ביכולות הצבאיות והכלכליות של איראן, "ושם עשינו עבודה ממש טובה. היה להם הרבה פחות כסף לשלם לחברי חיזבאללה. היה להם קשה יותר לממן אמצעי לחימה לארגוני טרור. בדיוק אותו כסף שעליו הם מדברים היום בווינה, זה שהאיראנים דורשים להפשיר, זה הכסף שאנחנו דאגנו שלא תהיה להם גישה אליו. הרי מה קרה פה? לקחנו את עתודות מטבע החוץ של איראן והורדנו אותן מ־123 מיליארד דולר לתשעה מיליארד. תשעה! שאל כל מומחה למקרו־כלכלה מה המשמעות כאשר מדינה כמו איראן נותרת עם רזרבות מט"ח של תשעה מיליארד דולר, שהיו יורדות לאפס תוך מספר חודשים אם היינו נשארים בשלטון. היינו כבר ממש שם. לצערי, הממשל הנוכחי מוריד עכשיו את הרגל שלו מדוושת הלחץ, אבל אנחנו הצלחנו לצמצם את כל היכולות שלהם באופן דרסטי".
הביקורת על ההחלטה שלכם לעזוב את ההסכם היא שהמצב רק הורע מאז. כל עוד היה הסכם, איראן קיימה את ההתחייבות שלה. אחרי היציאה מההסכם, איראן מעשירה הרבה־הרבה יותר אורניום.
"כן־כן, אני מכיר את הביקורת. מי שאומר אותה הם אולי אנשים טובים, אבל הם בורים לחלוטין (פומפאו צוחק). אני לא חושב שהם טיפשים. ממש לא. הבורות לא אומרת שאין לך מנת משכל גבוהה. אני מכיר לא מעט אנשים מבריקים שהם בורים מוחלטים ואין להם מושג על מה הם מדברים.
"זו בורות לטעון שהסכם הגרעין הוכיח את עצמו, שפיסת הנייר הזאת הראתה איזושהי אפקטיביות. הרי מהו אותו נייר עליו חתמו את מה שמכונה ‘הסכם הגרעין’? זה לא יותר מהודעה לתקשורת, ממנשר לעיתונות. אין לדבר הזה שום חתימה רשמית של מדינה, אין לו שום משמעות משפטית בינלאומית רשמית.
"העובדה שהם מעשירים עכשיו שוב בכמויות גדולות היא בדיוק ההוכחה לכך שההסכם היה חסר ערך לחלוטין. הרי מה התברר? שההסכם יצר מצב שבו האיראנים יכולים לקבל באופן חד־צדדי החלטה להעשיר (אורניום) בכל רגע ולכל רמה שהם רוצים. ולא תשנה כלום אותה חתיכת נייר שבה הסכימו אחרת. אין בהסכם הזה שום דבר שמונע בפועל מהאיראנים להשיג נשק גרעיני. ואסור לטעות גם בהקשר של זה: כולם במזרח התיכון צופים במתרחש באיראן ובעמדה של הקהילה הבינלאומית כלפיה, כדי לדעת אם גם הם יכולים.
"זו הסכנה הגדולה של ההסכם: שהאיראנים תמיד נמצאים שעות ספורות מלשנות את דעתם. זו הטיפשות של הסכם הגרעין. הסכם הגרעין הוא הונאה, תמיד היה הונאה וכל המעורבים ידעו שהוא הונאה. אני אתן לך את הדוגמה העיקרית לכך שידעו אצלנו היטב כי זו הונאה: ג'ון קרי (שר המדינה של אובמה, מהדוחפים המרכזיים להסכם – ר"ב) ידע היטב כי ההצהרה של האיראנים, שהיא חלק מהסכם הגרעין, כאילו לא הייתה להם תוכנית גרעינית צבאית, היא שקר. כולם ידעו שזה שקר. קארי ידע שזה שקר, ובכל זאת חתם עליה".
קארי חשב שההסכם יחזיר את איראן ל"חיק משפחת העמים".
"נו, ואיך זה עבד להם עם התקווה הזאת?" מחייך פומפאו בציניות. "האם הם חזרו אי פעם לחיק משפחת העמים? האם הם הפסיקו לירות טילים לסעודיה? האם הם הפסיקו את החימוש המסיבי של חיזבאללה? האם הם הפסיקו לממן מיליציות שיעיות עיראקיות? לא, כל זה לא קרה כמובן.
"ולחשוב שכעת הם הולכים לחזור לאותה עסקה בדיוק בתקווה לשכנע אותם להפסיק ולבנות פרויקט גרעין, זה פשוט... ראה, אני משתמש בזהירות במילה 'בורות', כי אני לא עושה זאת בדרך כלל. אבל אין לי מילה אחרת להגדיר זאת. חבר הלאומים? משפחת האומות? הרי המשטר האיראני הוא ארגון אידיאולוגי הנשען על הרצון להשמיד את ישראל. והדרך הטובה ביותר והיחידה לשכנע אותם לשנות את הדרך הזאת, היא פשוט למנוע מהם את היכולת לעשות זאת. "ועל זה", הוא עוצר רגע כדי להדגיש, "יוסי ואני עבדנו כל כך קשה".
מייק (מייקל) פומפאו, 57, נולד בקליפורניה ובצעירותו שיחק בייסבול בנבחרת בית הספר. הוא התגייס לצבא וסיים בהצטיינות את המחזור שלו באקדמיה הצבאית הגבוהה בווסט פוינט. פומפאו היה מוצב, בין השאר במערב גרמניה, כמפקד מחלקת טנקים, והשתחרר ב־1991 בדרגת קפטן (סרן). הוא סיים דוקטורט במשפטים בהרווארד והיה בין עורכי הביטאון המשפטי של האוניברסיטה, אחד מהיוקרתיים בעולם. ב־1998 עבר לקנזס וייסד עם עוד חברים מהצבא חברה לייצור חלקי מטוסים ובהמשך חברה לציוד שדות נפט. ב־2010 נבחר לקונגרס מטעם קנזס. למרות שפומפאו מזוהה עם אנשי "מסיבת התה", המחנה הנוקשה יותר של הרפובליקנים, הוא התנגד בתחילה לטראמפ, אבל עם היבחרו למועמד לנשיאות, יישר מהר מאוד קו והפך לאחד מתומכיו הנלהבים. טראמפ גמל לו, ומינה אותו ב־2017 לראש הסי־איי־אי, וב־2018 לתפקיד שר המדינה. למרות שתוחלת ההישרדות הממוצעת של בכיר בממשל טראמפ הייתה לרוב נמוכה, פומפאו היה מהבודדים ששרדו את מתקפות הזעם הג'ינג'יות, והוא סיים ארבע שנים מלאות לצידו.
איך? בראיון עימו, חושף פומפאו כי הבסיס למערכת היחסים בינו לבין טראמפ נרקם במה שבוושינגטון קוראים לו פי־די־בי, ראשי התיבות של The Presidential Daily Briefing. בכל יום מאז 1961, שנת כהונתו הראשונה והסוערת של הנשיא קנדי, מגיע קצין בכיר לתדרך את הנשיא. בזמן קצר ומרוכז, הנשיא מקבל את כל הערכות המודיעין של 24 השעות האחרונות, משלל זרועות ומקורות הביון, כולל הזרים, וכן תדרוך על מבצעי מודיעין מתגלגלים. מספר עותקים מצומצם של התדרוך הסודי ביותר בעולם מועבר גם לכמה בכירים מאוד בממשל. אין בכל רחבי כדור הארץ דקות שיכולות לשנות מדיניות, אסטרטגיה ואפילו את ההיסטוריה כולה, כמו הדקות שבהן הנשיא מקבל את הפי־די־בי. מסורתית, מי שמוסר את התדרוך הוא קצין מודיעין בכיר, בדרך כלל מהמודיעין של חיל האוויר האמריקאי. אבל כשפומפאו היה ראש הסי־איי־אי, הוא זיהה את הפוטנציאל של התדריך היומי, ובכל פעם שהיה בוושינגטון, התעקש להיות זה שיעביר אותו לנשיא. הוא גם הבין שעם הנשיא הזה צריך לדבר אחרת: קצר, קליט, בלי הררים של חומר.
פומפאו: "הנוכחות שלי בפי־די־בי הייתה אכן מצב יוצא דופן, ונתנה לי את היכולת להבין איך הנשיא חושב ואיך הוא לומד. וזה פשוט עבד, הפגישות היום־יומיות בינינו הצליחו מאוד. ומכיוון שזה עבד עבור הנשיא כשהייתי ראש הסי־איי־אי, היחסים הללו היו יתרון גדול כשהפכתי מזכיר המדינה. כבר הכרתי אותו היטב, ביליתי איתו זמן רב, והבנתי את עולמו ואת המקומות שבהם הוא רואה קשיים ובעיות. נדמה לי שליוסי (כהן) יש מערכת יחסים דומה עם נתניהו, שהחלה עוד כשיוסי היה יועץ לביטחון לאומי. ולכן הקשר האישי שהיה לכל אחד מאיתנו, אני עם הנשיא והוא עם ראש הממשלה, סייע מאוד־מאוד לשני הארגונים שלנו לבצע את המשימות שלהם".
טראמפ ופומפאו הלכו והתקרבו. יש להניח כי בתדריך היומי שהעביר ראש הסי־איי־אי לנשיא שלו, היה שֵׁם שחזר שוב ושוב: קאסם סולימאני; ראש כוח קודס של משמרות המהפכה, המפקד הצבאי מספר אחת בחשיבותו באיראן, וזה שאחראי על יצוא המהפכה החומייניסטית באמצעים אלימים אל מחוץ לגבולות איראן. אבל כשמתכננים לחסל אדם כזה, צריך לקחת בחשבון הרבה מאוד תסריטים, ובראשם מה תעשה איראן בתגובה. בסופו של דבר, חוסל סולימאני על ידי האמריקאים בבגדד בהפצצה אווירית מורכבת בינואר 2020. מבחינת ממשל טראמפ, זה היה אירוע מכונן, שקול לחיסול של בן לאדן בתקופת אובמה, לא פחות. "ההחלטה לפגוע בו לא הייתה תוצאה של תהליך קבלת החלטות שארך ימים ספורים", מאשר פומפאו. "בעת ההיא ספגנו שורה של התקפות בסוריה ובעיקר בעיראק. לא היה לנו ספק שמאחורי כל ההתקפות האלה עומדת איראן. ותוך כדי זה אנחנו ממשיכים להכין עוד ועוד אפשרויות תגובה, הרבה פעולות מסוגים שונים, הכול במטרה לעצור את גל התקיפות הזה".
בתקשורת האמריקאית היו טענות שמדובר בחיסול שנועד לחזק את מעמדו הפוליטי של טראמפ, אבל בראיון עימו, פומפאו מתעקש כי סולימאני עסק באותה תקופה במה שהוא מגדיר כ"מזימה פעילה שהתרחשה באותו זמן לפעול נגד אמריקאים... מבצע שהיווה איום משמעותי על הנכסים והמשאבים האמריקאיים ואנשים במקומות רבים, לא רק במזרח התיכון, אלא ברחבי העולם".
גורמים בכירים בארצות־הברית ובישראל התלבטו שנים ארוכות האם להתנקש בסולימאני, והחליטו כי החשש מפני נקמה של איראן כבד יותר. מה היה שונה הפעם?
"אני לא יכול לומר למה אחרים בחרו לא לעשות את זה. היו כאלה אצלנו שאמרו שיהיו לפעולה כזו תוצאות עצומות והשלכה אסטרטגית עמוקה. הם טענו שאם אתה מוריד מישהו כמו סולימאני, האיראנים עלולים לראות בכך ניסיון שלנו להפיל את המשטר אצלם. אבל זה ממש לא הייתה המטרה שלנו. אנחנו רצינו לעצור פיגוע מתוכנן".
בימים שקדמו לאישור ההתקפה בידי הנשיא טראמפ, היו כאלה שסברו בממשל כי היא תוביל למלחמה כוללת.
"נכון, בהחלט כך. היו ויכוחים עזים. בסופו של דבר, זה עניין של שיפוט והחלטה שהנשיא טראמפ היה צריך לקבל. הקריאה שלי את המצב אחרי שנה וחצי כראש הסי־איי־אי ומאז כמזכיר המדינה, הייתה שצריך לבצע את הפעולה.
"חשבתי שהתגובה של האיראנים להתנקשות תהיה פחותה משמעותית מזו שאחרים צפו. תמיד קיים סיכון, אבל זה היה סיכון מוצדק. המסר שיצא מהפעולה הזאת להנהגה האיראנית היה שיש לאמריקאים מודל להרתעה, שהם מוכנים להוציא אותו לפועל וכי המודל הזה עלול לפגוע בעמודי התווך של השלטון שם".
וכן, היה שם עוד משהו שטראמפ ופומפאו רצו לומר לעולם: "הבהרנו בעקביות לאיראנים שיש לנו מודל שונה מממשל אובמה, ולמען האמת, כנראה מכל הממשלים לפני כן".
מה השוני? פומפאו אומר כי ארה"ב החליטה שלא להבליג גם על פעולות ששליחי איראן מבצעים, כמו החות'ים או חיזבאללה. או, במילותיו: "להילחם באותם פרוקסי בכל פעם שהיינו מצליחים לאתר אותם באזור שבו הם פועלים, כלומר נגד איזה אידיוט מעזה או אידיוט ממיליציה שיעית של חיזבאללה בסוריה.
"אמרנו לאיראנים, הנה מה שאצלנו שונה: אינכם יכולים להסתתר מאחורי כוחות פרוקסי. אם אזרח אמריקאי נרצח בידי מיליציה כזו או אחרת בעיראק, אנחנו בהחלט נגיב על כך, נפעל נגד אותה מיליציה. אבל אנחנו גם הולכים לגבות עלויות אמיתיות על איראן".
לפי פומפאו, ארצות־הברית לא רק אמרה אלא גם עשתה: "הדגמנו את הנחישות שלנו לפעול שוב ושוב. ואני חושב שזאת הייתה הסיבה שאחרי ההתנקשות לא ראית אלפי רקטות עפות לתל־אביב או תגובות מסיביות של האיראנים, כפי שכל מיני גורמים חזו".
ביום שני שעבר, על המדשאה הגדולה ליד בניין הלובי המרכזי במפקדת המוסד בגלילות, פומפאו הסתובב בחליפה המעונבת שלו, לחץ ידיים, פיזר חיוכים. עם כל הכבוד לראיון, זו הסיבה האמיתית שלשמה הוא הגיע לישראל: הפרידה מעמיתו וחברו, ראש המוסד יוסי כהן. כשעלה לנאום בטקס, הוא הביט לעבר כהן, שחייך אליו. "כולכם הרי מכירים את החיוך הזה של יוסי", אמר פומפאו למיקרופון. "היום אני מוכן להודות כי בכל פעם שיוסי נכנס אליי לחדר בסי־איי־אי או בלשכת מזכיר המדינה עם החיוך הזה, היה בי קצת חשש ממה שהוא עומד להציע לי עכשיו לעשות".
גל צחוק התפשט בקהל. היו שם ראש הממשלה נתניהו וכמה שרים בכירים, כל ראשי החטיבות במוסד ונציגים של כל האגפים בארגון, הרמטכ"ל וראשי ארגוני ביון אחרים, ישראלים וזרים. כולם הבינו את הדאחקה של פומפאו, וגם הבינו שהאמריקאי גדל־הגוף הזה שנואם עכשיו מולם, מדבר מניסיון עמוק.
החיבור בין השניים - כהן ופומפאו – היה מיידי. בקהילת המודיעין מדברים על שנים סוערות, עמוסות בפעילות, ובשיתוף פעולה מודיעיני שיש המגדירים כחסר תקדים.
כן, הוא מודה. בין שתי מערכות מודיעיניות כאלו, קיים גם מתח. "תמיד בין ארגוני ביון או גופים מבצעיים מובחרים, בטח ממדינות שונות, יש פערים וויכוחים. אפילו בתוך מערכת הביטחון של ארה"ב יש כאלה. והנה היחידה הזאת חושבת שהיא הכי טובה, או אריות הים (המקבילה האמריקאית לשייטת – ר"ב) בטוחים שהם יותר מוצלחים מכל השאר. זוהי תחרות ראויה ויריבות ידידותית, שיכולות לתרום".
אבל בין ישראל וארצות־הברית זה מורכב יותר. תמיד יש את פרשת פולארד ברקע.
"נכון, זו בהחלט אמירה מדויקת", אומר פומפאו, אבל מצד שני מסביר שהמינוי שלו לראש הסי־איי־אי, כמי שלא צמח בארגון ולא נצרב בפרשה ההיא, איפשר לדלג על משקעי העבר. "ולכן, זמן קצר אחרי שנכנסתי לתפקיד, יוסי היה אחד מהמקבילים לי הזרים הראשונים שפגשתי".
כהן, כאמור, טס לסוף שבוע ל"חווה", והזמין את פומפאו לישראל לביקור גומלין, אותו תיכנן ראש המוסד בדייקנות של מבצע מודיעיני. פומפאו הגיע לישראל עם אשתו סוזאן, והמוסד העמיד לרשותם בית מבטחים באזור שכמעט ואינו מיושב. שם, תחת אבטחה כבדה, קיימו כהן ופומפאו את שיחותיהם, כשמדי פעם באים לבית אורחים מאגפים שונים של המוסד כדי להציג סקירות, הצעות למבצעים, הקלטות וידיאו מעומק איראן, ובקיצור, הכמוסים שבסודות המודיעין הישראלי.
פומפאו התרשם מאוד מהפתיחות. "אנחנו יודעים איך זה בין שירותי ביון", הוא יספר בשיחה סגורה שיקיים כמה חודשים מאוחר יותר, "אתה אומר על ההוא מהשירות השני, 'הוא בחור טוב, אבל שים עליו עין'. אנחנו לא אוהבים לחלוק. אנחנו תמיד חוששים שיעשו במידע שלנו שימוש שיזיק לנו. רק לעיתים רחוקות אתה פוגש מישהו שנותן בך אמון מהתחלה. וזה מה שקרה לי עם יוסי".
מחוץ לבית המאובטח חנו שני מסוקים של חיל האוויר. כהן הבין איפה הלב של הנוצרי האוונגליסט המאמין. מסוק אחד היה לוקח את השניים לביקור במתקנים חשאיים של המוסד, בבסיסי חיל האוויר, בשייטת 13, על גבול עזה, ברמת הגולן ובסוללה של כיפת ברזל, שיראה לאן הולך הכסף האמריקאי, ולצידם גם אתרים דתיים רלוונטיים.
המסוק השני לקח את סוזאן והראה לה את פניה האזרחיות והיפות של ישראל. לעיתים הייתה מצטרפת אליה איה, אשתו של כהן. הביקור המרגש ביותר נרשם בכפר השיקומי נחלת ערן, שם הצטרפו לשתיים דידי ואלוף (במיל') דורון אלמוג, הוריו של ערן ז"ל, שעל שמו קרוי הכפר. איה ויוסי כהן מכירים את הזוג אלמוג גם דרך מבצעים משותפים שבהם השתתפו כהן ואלמוג, אבל גם דרך הטיפול של כל אחד מהזוגות בבן משפחה עם צרכים מיוחדים.
"יצאנו משם", אומר פומפאו על הביקור ההוא בארץ, "כשאנחנו מחליטים לשנות מבסיס את אופי היחסים בין המוסד והסי־איי־אי".
ואכן, שיתוף הפעולה בין שני הארגונים בשנים האלו היה כאמור אינטנסיבי. מרבית המבצעים המשותפים בין כהן ופומפאו יישארו חסויים לשנים רבות, אבל פומפאו מוכן לומר כי "העבודה שעשינו יחד בארבע שנותיי בממשל היא אחד מהדברים הכי משמעותיים והכי חשובים שקרו. התקרבנו מספיק כדי שנוכל לסמוך, וכדי שנהיה מאוד ברורים אחד עם השני מה אפשר לעשות ומה אי־אפשר לעשות. יש דברים שבהם לסי־איי־אי אין אפשרות להיות מעורבים", רומז פומפאו לפעילות שהיא בלתי חוקית על פי הנהלים המשפטיים של הסוכנות. "דברים שאין מה לעשות, אבל לא יכולנו לספק".
פומפאו אומר כי הוא וכהן שוחחו רבות על "מה אנחנו מאמינים שהמנהיגים שלנו רוצים, מה היעדים שלהם, ואיך נוכל להוציא את היעדים האלה לפועל", אבל לגורם שבקיא מאוד במה שהתחולל שם, יש תזה מעניינת אחרת. לא פעם, כך לדבריו, זה לא היה מה ש"המנהיגים רוצים", אלא מה שפומפאו וכהן כיוונו אליו, וידעו לשכנע את מנהיגיהם. "וזה תמצית העניין כולו", אומר הגורם. "פומפאו וכהן הם באופי שלהם שני קצ"אים (קציני איסוף במוסד, המקצוע שבו עוסקים בגיוס ובהפעלה של אנשים ־ ר"ב) מעולים. כהן כי זה המקצוע שלו. פומפאו נולד עם זה. הם סיכמו ביניהם מה צריך לעשות. פומפאו ידע איך לדבר עם הנשיא שלו כדי שיאשר. יוסי ידע איך לדבר עם נתניהו ובין לבין נוצר קמפיין עצום של מבצעים".
פומפאו רק מחייך למשמע התיאוריה הזאת, ומדגיש שהכול היה רגע היסטורי של כימיה ממש טובה בין שני מנהיגים ושני אנשי המודיעין הראשיים שלהם. "זה היה באמת משהו מיוחד, היה לנו שם רגע חריג, יוצא דופן, ייחודי וחשוב מאוד בהיסטוריה", הוא אומר. ואז לא שוכח גם להוסיף בעוקצנות כלפי ממשל ביידן: "אני מקווה שהרגע הזה נמשך גם עם יורשינו בתפקיד".
באחד מסרטי הווידיאו שצולמו על מדשאת הבית הלבן בטקס חתימת הסכמי אברהם, רואים אותך ואת יוסי כהן קרובים מאוד, ואז מקישים אגרופים, בגלל ימי הקורונה, מחייכים, ונראים כאילו מדברים לא רק על מה שהיה אלא גם על מה שיהיה. נדמה לי שאני יכול להמר על מה דיברתם.
"נו, נראה אותך...".
אתם הירהרתם בקול רם כמה כיף יהיה אם אתה תהיה נשיא והוא יהיה ראש ממשלה ב־2024.
פומפאו פורץ בצחוק גדול ומתגלגל. "אתה טוב", הוא פולט, "אתה יודע?" ואז, כשהוא קולט שהתנהגותו עשויה להתפרש כאישור, הוא חוזר לרצינות: "האמת היא שלא דיברנו על זה, אלא על העבודה שביצענו שהובילה אותנו למקום הזה ולרגע ההוא".
תציג את מועמדותך לנשיאות ב־2024?
"רק אלוהים יודע מה יקרה בעתיד. יש לנו אירוע פוליטי מרכזי עוד לפני כן, מערכת בחירות ב־2022 (בחירות האמצע לקונגרס – ר"ב). אני כרגע טס ממקום למקום בכל רחבי אמריקה, הייתי באטלנטה לפני שבאתי לכאן, ואני בפילדלפיה ובוויסקונסין בשבוע שאחרי שובי, כדי לסייע למועמדים שלנו לגייס מספיק כסף לקמפיין שלהם. אחר כך נחליט מה יקרה ב־2024. זו דרך ארוכה מאוד עד אז".
אז יש אפשרות שתהיה מועמד.
פומפאו חומק מתשובה ישירה, אך לא מכחיש שהוא מכוון לעמדה הגבוהה ביותר. "אנחנו מנסים לבדוק ולהבין מהי הדרך הטובה ביותר להתקדם", הוא עונה. ואז מוסיף: "למעשה אני עובד על מציאת הדרך הזאת עוד מאז שהייתי חייל צעיר ב־1982".
