ביוני 1981 מצא עצמו יוסי ביילין כלוא במכונית עם שמעון פרס, מוקף המון זועם. זה קרה בקריית־שמונה, אחרי עוד עצרת בחירות סוערת בהשתתפות פרס, אז מועמד המערך לראשות הממשלה. כפי שאירע לעיתים קרובות בעצרות שקיים בערי הפריפריה, גם הפעם דבריו של פרס נקטעו שוב ושוב בצעקות מהקהל. "אנשי הליכוד הפריעו לו בלי סוף", משחזר ביילין, אז, דובר מפלגת העבודה. "אי־אפשר היה להוציא מילה. אתה יושב שם ואומר לעצמך: 'למה הוא צריך את זה?''".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
העצרת הסתיימה, ופרס וביילין צעדו לרכב שהמתין להם מחוץ לאולם. "אחרינו זרם ההמון", מספר ביילין. "פרס הסתובב אז עם מאבטח אחד, בודד. המאבטח הכניס אותו לרכב, אני נכנסתי מהצד השני, ואז עשרות אנשים החלו להקיף את האוטו מכל ארבע רוחות, ניענעו אותו וזרקו עליו חצץ. המאבטח נכנס ללחץ, הוא לא ידע איך יוצאים מזה. סגרנו את החלונות ולמזלנו הם לא שברו את השמשות. פרס שמר על קור רוח, גם אני, אבל זה היה נורא. התחושה הייתה שעוד רגע זה הולך לסוג של לינץ'".
14 צפייה בגלריה
''התחושה הייתה שעוד רגע זה הולך לסוג של לינץ'''. סיור בחירות של שמעון פרס
(צילום: דוד רובינגר)
עצרות הבחירות הכאוטיות של פרס בקמפיין הבחירות של 1981, שלטלוויזיה הייתה נטייה לתעד אותן תוך צילום תקריב של פניו המכורכמות בשחור־לבן, הפכו עם השנים לקטעי ארכיון שערכם לא יסולא בפז. בסרטונים שפזורים ביוטיוב אפשר לראות אותו, במבטאו הייחודי, מנסה לשווא לשאוג מעל נהמת הקהל, לבקע את קיר השנאה. לעיתים קרובות איבד את עשתונותיו. "חומייניסטים ופאשיסטים", כינה את אנשי הליכוד שהפריעו לו באחד מנאומיו, ובאחרים קרא להם "אספסוף", "חבורת שיכורים", והאשים אותם שהם משתמשים ב"תנועות מזרחיות מגונות". הקהל לא נותר אדיש. "היו עצרות שבהן זרקו עליו עגבניות, לפעמים גם ביצים. אם היית מספיק גמיש, היית יכול להתגונן", מצליח ביילין לחלץ מעט הומור מהסיטואציה. "זה היה סיוט. טרור, אימה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ייתכן שהיה זה התיקו האלקטורלי שדחק את האווירה הציבורית של אותם ימים לנקודת קיצון, ייתכן שהייתה זו העובדה שהליכוד הגיע בפעם הראשונה אל הבחירות מעמדת השלטון, בעוד שהמערך עדיין לא מעכל את מקומו באופוזיציה. כך או אחרת, המהומה בקרית־שמונה הייתה רק המחשה אחת לרמות האלימות, השנאה וההסתה שאליהן הגיעה הפוליטיקה רוויית היצרים בבחירות 1981, השבוע לפני 40 שנה.
קווי דמיון רבים מחברים בין הבחירות ההן לסדרת מערכות הבחירות האחרונות. גם שם הייתה זו התנגשות חזיתית בין שני מחנות, שקיפלה בתוכה מנה גדושה של פייק ניוז (או כמו שקראו לזה אז – ברווז עיתונאי), טענות הדדיות כי הצד השני מסכן את ביטחון ישראל, טלטלת סקרים אימתנית והכרעה בפוטו־פיניש. גם שם היה כוכב אחד בלתי מעורער שסחב על גבו מפלגה שלמה, וניהל מרוץ צמוד מול אוסף יריבים נחושים, אפילו אובססיביים, שלאו דווקא ידעו להסתדר זה עם זה.
ההיסטוריה תזכור מבחירות 1981 את נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז, שביטא באופן הכי מובהק את ההתנשאות האשכנזית, כמו גם את נאום התגובה של ראש הממשלה מנחם בגין – "יהודים, אחים, לוחמים!", הוא זעק באגרופים קפוצים – שהיו משיאיה של המערכה והפכו זה מכבר לחלק מהמיתולוגיה הלאומית. אך נדמה שהשפעתה המכרעת של מערכת הבחירות ההיא, הייתה ביציקת המסגרת שבתוכה יתנהל המאבק הפוליטי בישראל מאז ועד היום: ב־1981 הפוליטיקה השבטית הועלתה על נס, השיח הפוליטי רודד לכדי תחרות פופולריות אישית, ונוצר החיבור הכמעט פבלובי בין הליכוד למפלגות החרדיות. ובמילים אחרות, בנימין נתניהו לא המציא דבר. "דוד לוי אמר לי לא מזמן", מספר אחד המרואיינים לכתבה, שביקש להישאר בעילום שם. "כי ביבי עדיין נוסע על אדי הדלק של בגין". את תגובתו של לוי, לא ניתן היה להשיג.
מהפך 77' היה בעיקרו תוצאה של אכזבה. מפלגת ד"ש, בראשות הרמטכ"ל לשעבר פרופ' יגאל ידין, קמה לקראת הבחירות וניקזה אליה את הצבעת המחאה של רבים מאלו שקצו בשלטון מפא"י ארוך השנים, שהסתאב וכשל במניעת הקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים. על 15 המנדטים שגרפה, העניקה ד"ש את הניצחון לבגין, נציגם המובהק של מתנגדי ההגמוניה.
אלא שד"ש תלך בדרכן של מפלגות המרכז הישראליות, ותיעלם כליל מהמפה עד לבחירות הבאות. גם התנופה שבה החל בגין את דרכו בראשות הממשלה, הלכה ודעכה. הקיפאון ביחסים עם מצרים השכיח את האופוריה מהסכם השלום ההיסטורי, והמהפכה הכלכלית־ליברלית של הליכוד הוכחה ככישלון. אפילו כלכלת הבחירות שהנהיג בגין בראשית שנות ה־80', ואשר כללה הורדת מכסים ומסים, בין היתר על מה שנחשב אז כמותרות כמו טלוויזיות צבעוניות, לא סייעה לשפר את מצבו. בראשית 1981, בתום ארבע שנות שלטון ליכוד, הצביעו הסקרים על פער גדול לטובת המערך (שהיה למעשה חיבור של שתי מפלגות – העבודה ומפ"ם).
על רקע האינפלציה מרקיעת השחקים התפטר בינואר שר האוצר יגאל הורביץ, ממקימי הליכוד. לפניו הספיק להתפטר שר הביטחון עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר ואיש הליכוד הנערץ. אלה היו מכות עזות בכנף. שרשרת של פרשיות שחיתות, שבהן היו מעורבים גורמים בקואליציה, לא הוסיפה לפופולריות של בגין, שממשלתו עמדה על סף התפרקות. הכינוי שהדביק ויצמן לבגין באותם ימים, "המנוח", היה נראה אז הולם מתמיד.
ואכן, לאחר הקדמת הבחירות ל־30 ביוני, ועם פתיחת הקמפיין, נראה בגין עייף ומסוגר. "מכונס בתוך עצמו", מגדיר זאת פרופ' מיכאל בר־זהר, אז ראש מטה הבחירות של המערך. כמו שאר אנשי תנועת העבודה, גם בר־זהר האמין באותם ימים שמהפך 77' יתברר במהרה כטעות היסטורית, הערת שוליים בשלטון הנצח של מפא"י. לא היה לו ספק באשר לתוצאות הבחירות הממשמשות ובאות. "הייתה לנו הרגשה של ניצחון מההתחלה", הוא נזכר.
14 צפייה בגלריה
''התפטרתי שבועיים לפני הבחירות, אבל סיכמתי עם שמעון שלא נפרסם את זה, כדי שהעניין לא ישחק נגדנו''. פרופ' מיכאל בר-זהר
(צילום: אלבום פרטי)
הסדקים בביטחון העצמי של אנשי המערך החלו להופיע ב־7 ביוני, ערב חג השבועות, אז השמידו מטוסי חיל האוויר הישראלי את הכור האטומי בעיראק לקול מצהלות ההמונים. בגין הוכיח כי ביכולתו לא רק לעשות שלום, אלא גם מלחמה. "התפעלות ברחבי העולם. המבצע – אנטבה שנייה", קראה הכותרת החגיגית ב"ידיעות אחרונות" למחרת. "הפצצת הכור בעיראק תביא עוד כמה מנדטים לליכוד", סיננו אז גורמים עלומים באופוזיציה, שצוטטו בידיעה הנלווית. הם צדקו.
השינוי בתמונה שציירו הסקרים לא נבע בהכרח מההצלחה הצבאית, שבגין ידע לזקוף לזכותו, אלא מהתגובה של פרס, שטען כי המבצע נועד אך ורק לצרכיו הפוליטיים של יריבו. "כשפרס הוציא על דעת עצמו את הודעת הגינוי להפצצה, ראיתי מיד את הירידה הגדולה בסקרים", אומר בר־זהר. "זה הזיק לנו מאוד". כמה ימים אחר כך פירסם בגין מכתב ששלח לו פרס חודשים קודם לכן, ובו הזהיר כי תקיפת הכור תותיר את ישראל מבודדת מבחינה מדינית כ"ערער בערבה". השירה הזו של פרס תתנקם בו היטב.
"הלכתי מיד לשמעון, ואמרתי לו שיוציא הודעה שמבטלת את גינוי התקיפה בעיראק", מספר בר־זהר. "הוא התחיל לגמגם, אז אמרתי לו: 'אני נותן לך שעה לחשוב. אם אתה לא נותן לי תשובה חיובית, אני מתפטר'". פרס לא שעה להפצרותיו של מנהל מטה הבחירות שלו, ובר־זהר נאלץ לממש את האיום. "התפטרתי שבועיים לפני הבחירות, אבל סיכמתי עם שמעון שלא נפרסם את זה, כדי שהעניין לא ישחק נגדנו", הוא מודה. למעשה המשיך בר־זהר להיות פעיל במטה עד ליום הבחירות.
14 צפייה בגלריה
''הלך לעוד ועוד עצרות בחירות והוביל לבדו את הקמפיין''. אספת בחירות של הליכוד בתל אביב, יוני 1981
(צילום: דוד רובינגר)
התקיפה המוצלחת בעיראק הפיחה חיים בראש הממשלה. "זו הייתה תקופה שבה האשימו את בגין בחוסר תפקוד, גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה פוליטית", אומר הרצל מקוב, מנהל המרכז למורשת בגין. "אבל הטענות האלה רק הכניסו בו אדרנלין. ככל שהמרוץ התחמם הוא הלך לעוד ועוד עצרות בחירות והוביל לבדו את הקמפיין. בשלב מסוים הוא התלוצץ שהוא חווה את 'תחיית המתים', כקונטרה לדבריו של ויצמן שהספיד אותו מוקדם מדי".
בדומה לנתניהו, אומר מקוב, גם בבגין פיעמה התחושה שהוא האיש היחיד שיוכל להבטיח את שלומו של עם ישראל. "כששאלו אותו למשל, אם תקיפת הכור בעיראק הייתה ממניע פוליטי, הוא הכחיש ואמר שחשש שאם פרס יחליף אותו בלשכה, התקיפה תבוטל והאיום הגרעיני לא יוסר", אומר מקוב.
"בגין, כמו נתניהו, פעל כמי שנלחם לבדו נגד כל העולם", מצטרף שר לשעבר באחת ממשלות נתניהו, שהספיק לבלות ימים ארוכים גם לצד בגין. "לא היה מישהו אחר בליכוד שעזר לו, והוא היה פייטר בלתי רגיל. אבל בגין היה בליגה אחרת מנתניהו. נתניהו הוא משווק אדיר ואדם אינטליגנטי, הוא יודע ליצור מציאות באמצעות הסברה, אבל זה שונה לגמרי מבגין, ששינה את דעת הקהל ולא הלך אחריה".
14 צפייה בגלריה
''ניסו להתנפל על הקולות הצפים''. העימות בין מנחם בגין לשמעון פרס
(צילום: דוד רובינגר)
כמו נתניהו והחיסונים, גם בגין ידע לטחון את המבצע המזהיר בעיראק עד דק. כמו נתניהו, גם הוא ידע להאשים את יריביו הפוליטיים בחוסר פטריוטיות. ב־14 ביוני, שבועיים לפני הקלפי, נערכה ישיבת ממשלה שהוקדשה רובה ככולה להתנגחות פוליטית. "אני שונא שנאת מוות את המילה בגידה", אמר ראש הממשלה. "מעולם לא שמעתם מפי מילה זו, כי כל אחד יכול להביע דעה ויכול גם לטעות... אך יש משהו (במעשי המערך – א"א) של חבלנות. הם באמת מחבלים במערכה המדינית של עם ישראל". בהודעה הרשמית שפורסמה בתום הישיבה הואשם המערך ביצירת "תעמולה כוזבת ביודעין".
בצד השני לא נותרו חייבים. ממש כמו האופוזיציה לנתניהו, גם המערך של אותם ימים צייר את הממשלה כמי שמפקירה את טובת המדינה לטובת הפוליטיקה. "הודעת הממשלה היא עדות לפשיטת הרגל הפוליטית והמוסרית של ממשלת ישראל", נאמר בתגובת המערך. "הממשלה הזאת שטופת בחירות ומושפעת רק על ידי הבחירות, בכל מעשיה ודיבוריה. מעולם לא הייתה ממשלה אחראית פחות... הממשלה איבדה לא רק את השליטה על ענייני המדינה החיוניים והגורליים, אלא גם את השליטה המינימלית על עצמה".
במציאות שנוצרה כבר לא היה טעם להמשיך לדון בכובד ראש בעניינים מהותיים, והאלימות הייתה לשפה המרכזית שבה התנהלו הבחירות מאותו רגע. באותו יום של ישיבת הממשלה בה תואר כ"תועמלן כוזב", הגיע פרס לאסיפת בחירות בפתח־תקווה. תומכי הליכוד שהמתינו לו שם התפרעו, הציתו מכוניות, ניפצו שמשות והשליכו עגבניות. 18 איש נזקקו לטיפול רפואי ו־26 נעצרו.
בליכוד גינו את האלימות בלשון רפה, אך במערך טענו כי ההתקפות יזומות ומונחות מלמעלה. הם הזכירו כי בימים האחרונים הוצת דוכן הסברה של המערך בעפולה, הוטלו פצצות סירחון בעת נאומו של פרס בחולון, חברי קיבוצים שחילקו חומרי הסברה הוכו ונזקקו לאשפוז, ועוד ועוד. "מה שרואים היום ברחובות זו ממש סכנה לדמוקרטיה", התריע חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה ואז יו"ר מערך ההסברה במטה המערך. "בגין מלבה את התופעות בצורה בלתי אחראית".
למען ההגינות חייבים לומר שלא רק תומכי הליכוד נקטו פעולות אלימות. לעיתים הם עצמם היו קורבן לאלימות. כך, למשל, כינוס בחירות של 200 פעילי ליכוד בבאר־שבע הופסק בעקבות מטר אבנים שהושלך לעברם.
"בימים שלפני הבחירות התגברה ההסתה נגד המערך ונגד פרס", אומר השבוע בר־זהר. "יום אחד נסעתי לעצרת בעפולה, ובסוף הערב קם מישהו ואמר בהגייה מרוקאית, 'אני שונא את סימון פרס'. שאלתי אותו למה, והוא ענה 'כי אמא שלו ערבייה'. מיד החלו צעקות ומחיאות כפיים, וכל העצרת התפרקה. באותם ימים רווחה לא רק הסברה שאמא של פרס ערבייה, אלא שיש לו בית חרושת לחולצות, שיש לו מניות בתדיראן ושיש לו פנטהאוז. על בגין, לעומת זאת, פשטו השמועות שנולד במרוקו".
לבר־זהר אין ראיות שהשמועות הללו, כמו גם האלימות נגד המערך, כוונו מלמעלה. "זה לא היה נראה לנו כדבר מאורגן", הוא אומר. "זו הייתה התפרצות מהשטח".
במהלך אותה עצרת פרועה במיוחד, בפתח־תקווה, תועד אדם בתוך הקהל אוחז בידו סכין. זו הייתה תמונה ששווה אלף מילים, ובר־זהר ידע לנצל אותה. "באותו שלב, המאבק באלימות ובהסתה הפך להיות העניין המרכזי במערכת הבחירות שלנו", הוא נזכר. "השתמשנו בתמונה ומיקדנו את תשומת הלב על היד המונפת הזו".
14 צפייה בגלריה
''עד היום יש שנאה בין המחנות''. הרצל חנוכה, בכיכר שבה הותקף שמעון פרס
(צילום: דנה קופל)
היד המונפת עם הסכין הייתה ועודנה שייכת להרצל חנוכה. "זה היה כדי להפחיד את פרס, חס וחלילה בשביל לפגוע באמת", אומר היום חנוכה. "פעם היינו קצת משוגעים, היום אין סיכוי שאעשה את זה וגם הבן שלי, אם ינסה, יקבל מנה אחת אפיים". חנוכה היה באותם ימים חייל משוחרר בן 22, בנו של נאג'י, בעל מאפייה לעוגיות מזרחיות בפתח־תקווה. האב היה תומך נלהב של מפא"י ובן־גוריון, עד שפקידי העירייה ביקשו לסגור את המאפייה שלו בטענה כי היא פועלת ללא רישיון. רצה הגורל ובדיוק ביום שבו קבע בית המשפט כי על האב להתפנות סופית מהמאפייה, הגיע פרס לביקור בעיר.
באותו ערב הגיע חנוכה לעצרת העבודה, חמוש בזעם ובירקות. "איזו עצרת זו הייתה, מה לא היה שם. בלגן אחד גדול", הוא נזכר. "אני זרקתי על פרס עגבניות, עשינו 'תנועות מזרחיות', פינצ'רנו לו את הצמיגים. אז לא הייתה אבטחה ובקלות אפשר היה להתקרב לאוטו של פרס. הלכנו אחרי העצרת לסניף של העבודה והפכנו אותו".
מהפייסבוק של חנוכה אפשר ללמוד שהוא ממשיך ללכת להפגנות של הליכוד, לבוש חולצות שהשם "נתניהו" מתנוסס עליהן. "עד היום יש שנאה בין המחנות", הוא אומר. "יכול להיות שלאורך השנים היא קצת הצטמקה, אבל עכשיו היא חזרה לממדים של אז". לדבריו, איש מהליכוד לא שלח אותו להתפרע בפתח־תקווה ב־1981. "אף אחד לא ביקש, אבל גם לא אמרו לנו להפסיק", הוא אומר. "זה בא מאיתנו. אחרי שנים של שליטת המערך והמהפך ב־77', באמת חששנו שיהיה מהפך נוסף ושמפא"י תחזור לשלטון".
"ב־1981 היו הבחירות הכי סוערות ואלימות, כי הן היו למעשה בקלאש אשכנזי למהפך 77', ניסיון למרוד במרד המזרחי", מסביר ד"ר אבי שילון, מחבר הביוגרפיה "בגין, 1992-1913". "אלה הבחירות הראשונות ששמו את השסע העדתי במובהק על המפה, וב־81' זה היה מאוד ברור שהחלוקה בין הליכוד למערך היא של מזרחים־מסורתיים מול אשכנזים־חילוניים. היה פה ממש מאבק בין שתי תפיסות עולם, בין שתי זהויות שונות, ובעיקר – היה פה מאבק על האליטות. כשדודו טופז אמר שמצביעי הליכוד הם במקרה הטוב ש.ג. בצבא, הוא בעצם אמר 'בגין הורה על הפצצת הכור בעיראק, אבל הטייסים שביצעו אותה הם משלנו'".
לדברי שילון, המאבק הפוליטי של ימינו, שבמסגרתו מופנית אצבע מאשימה מימין כלפי מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה, מהדהד במידה רבה את בחירות 1981. "ב־1981, בפעם הראשונה, התחילו להתייחס לקיבוצניקים לא כאל מי שבנו את המדינה, אלא כאל מי שיש להם בריכות, כפי שניסח זאת בגין. אנחנו רואים את הגישה הזו גם במאבק של ימינו סביב נחל האסי, הטענה ש'אתם כבר לא מובילים את המדינה, אלא מנצלים אותה'. ההיפוך הזה התחיל ב־1981. רק שאז השמאל התגאה בזה שהוא האליטה, בעוד שהיום השמאל מנסה להגיד 'אנחנו כבר לא האליטה'".
"מערכת הבחירות של 1981 ישבה על השסע העדתי", אומר השר לשעבר מאיר שטרית, שבבחירות הללו הפך לראשונה לחבר כנסת. "אחרי שבגין נבחר לראש ממשלה הוא שינה את היחס לעדות המזרח באופן טוטאלי. הוא נתן לשרים מעדות המזרח להתמנות לתפקידים מרכזיים, ולא רק לשר הדואר ושר המשטרה כמו שהיה במפא"י, והקים את מפעל שיקום השכונות, שדיבר לאנשים שחיו בשכונות העוני בכל הארץ והרגישו שפתאום מישהו מתייחס אליהם. והוא כיבד את המסורת והדת".
שטרית, אז ראש מועצת יבנה, נכנס ב־1981 לרשימת הליכוד לכנסת ביחד עם ראשי ערים צעירים אחרים מבני עדות המזרח, כמו משה קצב מקריית־מלאכי ודוד מגן מקריית־גת. הם הצטרפו לדוד לוי מבית־שאן, שכבר כיהן כשר השיכון. הדמויות הללו העמיקו את הגוון העדתי של הליכוד, שעד אז היה מורכב כמעט כולו מאשכנזים, ובראשם בגין כמובן.
אבל בדומה לנתניהו, האשכנזיות של בגין, לא פגמה באהדה שלה זכה בקרב עדות המזרח ובמיתוג שלו כנציג השכבות החלשות. "אני ליוויתי את בגין באסיפות העם באזור הדרום", נזכר שטרית. "הייתי עולה לבמה ראשון ומחמם את הקהל לקראתו. ראיתי איך הוא חוזר על נאומיו מילה במילה, אותו הדבר בדיוק, והקהל היה באקסטזה. זה היה לא ייאמן".
14 צפייה בגלריה
''בגין אמנם היה פולני, אבל בניגוד לאנשי המערך הוא לא לעג למסורת, לדת''. יחזקאל יגנה, ברחבה שבה נערכו עצרות בחירות של הליכוד בנתיבות
(צילום: חיים הורנשטיין)
איש הליכוד יחזקאל יגנה אירגן באותם ימים עצרות תמיכה בנתיבות. "עד אז, בני עדות המזרח התפזרו בין כמה מפלגות, ובהן מפא"י והמפד"ל", הוא מספר. "אבל ב־1981 התחדד מאוד הנושא העדתי והעניין של מרכז ופריפריה, והחלה הנהירה לליכוד. למרות שבתקופת שלטון הליכוד המצב הכלכלי שלנו לא קפץ מי יודע מה, הרגשנו שזה השלטון שלנו. בגין אמנם היה פולני, אבל בניגוד לאנשי המערך הוא לא לעג למסורת, לדת".
כששר החוץ מהליכוד, יצחק שמיר, הגיע לביקור בנתיבות, יגנה ראה את הנהירה של ההמונים במו עיניו. "שכרנו אולם קולנוע ואמרנו שנסתפק בזה שיבואו מאה איש", הוא מספר. "בסוף לא היה מספיק מקום לכולם. היה שם חשמל באוויר".
דמותו של בגין סחפה אחריה לא רק את ההמונים, אלא גם את אמצעי התקשורת. במחקר שערכו לאחרונה פרופ' גידי רהט וד"ר שחף זמיר הם גילו כי בבחירות הללו החל הסיקור התקשורתי להתמקד במנהיגי המפלגות, במקום במפלגות עצמן. "81' היא נקודת המפנה", אומר רהט, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. "אנחנו מזהים שם קפיצה בהתייחסות התקשורת למועמדים עצמם,ללא התייחסות למפלגות שלהם. הפריימינג היה של מרוץ סוסים בין שני מועמדים".
למזלו של בגין, הסוס שהתמודד מולו היה צולע. "באותם ימים היינו עורכים את הסקרים פנים מול פנים", נזכרת ד"ר מינה צמח, שב־1981 שימשה כסוקרת של מפלגת העבודה. "פשוט היינו עוברים בבתים ושואלים אנשים. המראיינים צילצלו אליי כמעט כל יום וסיפרו שהרבה אנשים אומרים להם שאם רבין יעמוד בראש מפלגת העבודה במקום פרס, הם יצביעו לה".
14 צפייה בגלריה
''ראיתי איך בגין חוזר על נאומיו מילה במילה, והקהל היה באקסטזה''. מאיר שטרית
(צילום: עמית שאבי)
עבור פרס, הבשורות הללו היו סרט אימה. הרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר רבין היה אמנם פופולרי ממנו בציבור, אך לפרס הייתה השפעה רבה יותר במרכז המפלגה, ובזכות כך נבחר לראשות העבודה זמן קצר קודם לכן. היחסים בין השניים היו עכורים, במיוחד לאחר שרבין, בספרו הביוגרפי "פנקס שירות", כינה את פרס "חתרן בלתי נלאה".
"אזרתי אומץ ויחד עם הבוס שלי במכון דחף, אליעזר ז'ורבין, הלכנו לפרס", משחזרת צמח. "זה היה ממש אחרי תקיפת הכור. שאלנו אותו" 'מי לדעתך מתאים יותר להיות ראש ממשלה – בגין או רבין?'. הוא אמר רבין, כמובן. ואז אמרנו לו שאם כך, מוטב שיפנה את מקומו. אני כמו אידיוטית, הייתי די טירונית אז, אמרתי לפרס 'לא נורא, אתה תהיה שר החינוך'. לזכותו ייאמר שהוא שקל את זה ברצינות וביקש להתייעץ. האדם הראשון שהוא צילצל אליו הייתה אשתו סוניה. הוא ביקש ממנה לבוא לאכול איתו ארוחת צוהריים". לא ברור מה סוניה יעצה לבעלה, אבל הוא כמובן לא פינה את מקומו.
מרוץ הסוסים בין בגין לפרס יצר קיטוב שחצה את החברה הישראלית במרכזה. צמח הביטה אז בסקרים וראתה בברור, כיצד מפת ההצבעה מתחלקת שווה בין שווה בין המערך לליכוד, בעוד יתר המפלגות מלקטות בקושי רסיסים. "היו שני גושים הומוגניים, ימין ושמאל", אומרת צמח. "דבר מעניין היה שכאשר שאלנו אנשים למי אתה מצביע, הם אמרו 'בגין' ולא 'ליכוד'. בצד השני, לעומת זאת, התשובה הייתה 'מערך'. מה שכן, הייתה אז הצבעה חיובית. כלומר אנשים שהצביעו לבגין לא עשו זאת כי התנגדו לפרס, ולהפך. כל הנושא של 'רק לא ליכוד', שהפך ל'רק לא ביבי', בא אחרי זה". כעשרה ימים לפני הבחירות זיהתה צמח כי 30 אחוזים מהבוחרים עדיין לא החליטו למי לתת את קולם. בגין ופרס החלו להתנפל על הקולות הצפים, ועשו זאת ביתר שאת לקראת העימות הטלוויזיוני ביניהם, שהיה אמור להיות לנקודת השיא בקמפיין. בשעות שלפני העימות, ורק לאחר דיונים רבים, הכריז פרס כי מועמדו לשר הביטחון יהיה יצחק רבין (ולא חיים בר־לב, כפי שהיה צפוי קודם לכן). "הייתה התאוששות בסקרים, ואמרנו לפרס שזה מספיק אם ימנה את רבין לשר ביטחון", מספרת צמח.
14 צפייה בגלריה
''הייתה התאוששות בסקרים, ואמרנו לפרס שזה מספיק אם ימנה את רבין לשר ביטחון''. מינה צמח
(צילום: תומריקו)
למחרת העימות פורסם ב"ידיעות אחרונות" סקר ובו נקבע כי פרס הוא המנצח הבלתי מעורער של האירוע. במהלך העימות שרר "כמעט עוצר בערים", דווח בעיתון. "פרט למכוניות בודדות ואוטובוסים, היו הכבישים ריקים לחלוטין". בעקבות העימות, ולראשונה מאז תקיפת הכור בעיראק, עקף המערך את הליכוד בסקריה של צמח. "ואז הגיע נאום הצ'חצ'חים", היא אומרת.
במוצאי שבת, שלושה ימים לפני הבחירות, השתתף דודו טופז בעצרת הבחירות המסכמת של המערך, בכיכר מלכי ישראל בתל־אביב. "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אסיפות בחירות", אמר, וחולל סערה ענקית.
למחרת נערכה העצרת המסכמת של הליכוד, באותו מקום בדיוק. בגין לא יכול היה להתעלם מאירועי האתמול. תוך שהוא מבטא את המילה צ'חצ'חים במלרע ואת שם המשפחה טופז במלעיל, שילהב את הקהל כפי שאיש לא עשה טוב ממנו. "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת. פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה...'אשכנזי' (במלעיל). ברזני היה ספרדי מעיראק. לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר להוליך אותם אל התלייה, הם לקחו בלבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!". למחרת הביטה צמח בסקרים ופניה נפלו.
"סוף המירוץ – באווירת מתח והאשמות", הייתה הכותרת של "ידיעות אחרונות" ב־29.6.1981, יום לפני פתיחת הקלפיות. למחרת בערב התכנסו מרוטים נציגי המפלגות במטותיהם – הליכוד במצודת זאב, המערך במלון דבורה בתל־אביב. כאשר הוקראו תוצאות המדגם בערוץ הראשון, התברר כי המערך זכה לפיו ביתרון קל. במלון דבורה פרצו הנוכחים בשירת "דוגית שטה, מפרשיה שניים" ללחן רוסי, ופרס, ברגע של חוסר ריכוז, העניק נשיקה לרבין. "אני עמדתי בצד ולא שרתי", אומר ראש המטה בר־זהר. "הייתה לי הרגשה לא טובה".
ישראל גל היה אז דובר מטה הבחירות של המערך. לעולם לא ישכחו לו כיצד הציג את פרס כ"נקסט פריים מיניסטר" של מדינת ישראל, במסיבת העיתונאים העליזה שנערכה מוקדם מדי. "לאמירה ההיא היה יעד אסטרטגי", מסביר גל השבוע. "במקביל למדגם הטלוויזיה קיבלנו מידע ממכון דחף, שהצביע על יתרון לליכוד. במטה נוצרה הבנה שאנחנו צריכים לקרוא לשותפים המסורתיים שלנו, קרי המפד"ל, לשוב ולחבור למערך. על רקע זה כינסנו מסיבת עיתונאים, רגע לפני שעדכון התוצאות יוצא לציבור הרחב, כדי לנצל את המומנטום. הפעילים הנלהבים באולם שימשו כקולות רקע נעימים".
רק שלוש שעות ארוכות לאחר מסיבת הניצחון של פרס, באישון ליל, יצא בגין מחדרו במצודת זאב כשהוא נראה רענן לגמרי. תמונת המנדטים המתעדכנת העניקה עכשיו לליכוד את היתרון, ותומכיו קיבלו אותו בשירת "הבאנו שלום עליכם". בגין לעג לפרס על שחגג מוקדם מדי, והמליץ לו להחזיר את הנשיקה שנתן לרבין. הוא היה בשיאו. הקהל התגלגל מצחוק.
בסוף, זה נגמר 48 לליכוד, 47 למערך. תיקו עם מנצחים. בגין הקים קואליציה דחוקה של 61 מנדטים עם המפד"ל, אגודת ישראל ותמ"י, מפלגתו של אהרן אבוחצירא שהייתה מעין קדימון לש"ס. אריאל שרון מונה לשר הביטחון, יורם ארידור נותר בתפקידו כשר האוצר, דוד לוי נעלב והסתגר בבית־שאן מפני שלא קודם. זו הייתה הממשלה שתצא למלחמת לבנון הראשונה ושתסתבך בהיפר־אינפלציה, הממשלה שתיקטע עם התפטרותו של בגין מתפקידו ,כשהוא מצהיר, "איני יכול עוד".
בבחירות הבאות, 1984, יתמודד פרס מול יורשו של בגין, יצחק שמיר. זה יסתיים בפלונטר. בלית ברירה הפכו השניים לשותפים ויצרו את ממשלת הרוטציה הראשונה בתולדות ישראל. "בחירות 81' היו דרבי סוער שאליו התנקזו כל הוויכוחים הגדולים", אומר ד"ר אבי שילון. "שמאל מול ימין, ישראל דתית מול ישראל ליברלית, אשכנזים מול מזרחים. מעניין שבסופו של דבר הממשלה הבאה הייתה ממשלת אחדות. התחושה הייתה שאם לא נרגיע את העניינים, זה יגלוש לקרע שאי־אפשר יהיה לאחות.
פורסם לראשונה: 07:32, 25.06.21
