חמש שנים לפני מותו הפקיד חיים הזז בכספת בנק לאומי בירושלים, מעטפה ובה צוואתו ואוסף יצירות שלא ראו אור בחייו. היה זה ערב מלחמת ששת הימים. ימים של פחד ואי־ודאות. והזז, שכבר שכל את בנו יחידו נחום (זוזיק) במלחמת העצמאות, נתקף לפתע חרדה קפקאית וציווה להשמיד את כל היצירות והרשימות שיישארו אחרי מותו שמא יגלו הקוראים את מטבח העבודה שלו.
עוד כתבות למנויים:
"
וכך כתב: "את כל המחברות והפנקסים והדפים הכתובים, בלי יוצא מן הכלל, להשמיד מיד לאחר שבעה, זה אחרון רצוני! 'ביישוב של יער' לגנוז גניזה עולמית. את כתבי היד שלי רובם להשמיד ואת מיעוטם לברור ברירה מדוקדקת, לקצר ולהעמידם על עיקרם האמנותי. בדבר זה אני סומך על טעמה של אשתי, אביבה הזז. אם לא תרצה או לא תוכל לעסוק בהם אני מצווה שתשמידם מיד לאחר מותי כולם עד אחד בלי יוצא מן הכלל".
4 צפייה בגלריה
חיים ואביבה הזז. ''סומך על טעמה של אשתי''
חיים ואביבה הזז. ''סומך על טעמה של אשתי''
חיים ואביבה הזז. ''סומך על טעמה של אשתי''
(צילום: באדיבות ארכיון יד למורשת חיים הזז)
"אביבה הזז אומנם מצאה בבית בעיזבון שורה ארוכה של יצירות שהוא לא הספיק לפרסם, והחליטה להקדיש את חייה לפרסום היצירות", אומר ד"ר גיל וייסבלאי, מנהל ארכיון חיים הזז. "היא הספיקה להוציא לאור חמישה כרכים, אבל לא הייתה מודעת להיקף היצירות שלא פורסמו. ב־2010, רגע לפני שהבנק סגר את שעריו, התגלתה בכספת עוד חבילה עמוסה וגדושה בדפים".
יצירות שלא פורסמו?
"אכן. הזז כתב בלי סוף. הוא הקדיש את כל חייו לכתיבה. מהדברים שמצאנו אנחנו יודעים היום שהוא כתב רומן נוסף לפני שפירסם את הרומן הראשון שלו, 'ביישוב של יער' ב־1930. מדובר ברומן בשם 'מתוך הקץ', שלא פורסם אף פעם. זאת יצירת נעורים, באמת בוסרית, העוסקת במהפכה ברוסיה. הזז שמר את כתב היד כי הוא שימש גרעין ליצירות מאוחרות יותר. אבל גם 'ביישוב של יער' לא פורסם במלואו ובין כתבי העיזבון מצאנו את הכרך הנוסף שהוא גנז, מוקלד ומוכן עם כל ההערות של הזז בכתב ידו. וכן את העותק המקורי של שני הכרכים עם תיקונים שלבסוף לא נכנסו".
למה בעצם הוא גנז את ההמשך?
"למעשה הזז תיכנן לכתוב טרילוגיה. באותן שנים, בזמן שישב בפריז, הזז נתמך על ידי הסוחר והנדבן אברהם שטיבל. מדובר בטקסט קשה מאוד ובשל המרחק בין בית ההדפסה להזז עצמו, נפלו המון טעויות בספר. מה גם ששטיבל חילק את הספר לשני חלקים מצורך שיווקי שקבע לספק ספר בחודש למנויי ההוצאה. וכשהזז קיבל את הספר וראה את מאות שגיאות הדפוס, הוא פשוט נתקף ייאוש גדול וביקש ממי שהייתה בת זוגו בימים ההם, יוכבד בת מרים, למשוך את הכרך הנוסף מהוצאת שטיבל ולהעביר אותו אליו לפריז. וכך הספר לא ראה אור במלואו והחלק נשכח".
''ביישוב של יער'' הוא אחת היצירות הגדולות ביותר של הזז. יצירה אפית נרחבת ועשירה, מלאה בתיאורי טבע ואקולוגיה. הרומן מבוסס על חוויות הילדות שלו באוקראינה. אביו של הזז, אריה, עבד כמפקח עבודה של כריית עצים. ומתוקף תפקידו חיה המשפחה בבקתה מבודדת ביער.
וכמו בחיים כך גם ברומן: במרכז העלילה ניצבת משפחה יהודית החיה בבדידות בתוך יער, בתקופה הסמוכה למהפכת 1905 ברוסיה. אבי המשפחה, הקסיר, מתפרנס מהשגחה על כריתת עצי היער. יחד עימו חיים ביער רעייתו, סלבה ושני בניו, גדלקה ודודיק. אל המשפחה מצטרף בודניק - מורה ששוכר האב לשני בניו. עם הזמן מתגלים מתחים בין בודניק (המשכיל שיצא ל"תרבות רעה" ונדבק במרקסיזם), לבין יתר הדמויות. בודניק מנסה להפיץ את רעיונות המהפכה ולהמריד את הפועלים העובדים ביער, בשירותו של הקסיר, אך נתקל באדישות ובחוסר שיתוף פעולה.
4 צפייה בגלריה
כתב היד של ''בישוב עם יער''
כתב היד של ''בישוב עם יער''
כתב היד של ''בישוב עם יער''
(צילום: באדיבות ארכיון יד למורשת חיים הזז)
אך לא רק הנפשות הפועלות ניצבות במרכז. אצל הזז לטבע משמעות נפרדת, והיער עצמו משמש גיבור מרכזי - על כל עושר נופיו (שיש הרואים בו סמל לבית ישראל), הנתון בתהליך של כריתה. "חלקים גדולים מהיצירה הם למעשה שירה", אומר וייסבלאי. "זה מצטרף ליצירות אחרות שהוא פירסם בשנות ה־20. יצירות שהן שירה בפרוזה. והרומן הזה הוא מעין פרידה של הזז מילדותו ומרוסיה, על רקע הידיעות שהוריו נרצחו בפרעות בזמן מלחמת האזרחים באוקראינה, אחרי המהפכה הבולשביקית. כך גם נוצרה הבדידות הקיומית של הזז. הוא תמיד הרגיש לבד - תחושה שהתעצמה כמובן אחרי מות בנו זוזיק במלחמת השחרור".
אחרי הטראומה עם שגיאות הדפוס מעלים הזז לחלוטין את ''ביישוב של יער''. "עד כדי כך הוא התכחש לו שבספריית ביתו אין עותק של הספר בנמצא", אומר וייסבלאי. "עכשיו, אחרי 90 שנה, יש לנו ביד גם עותק מוגה עם כל התיקונים של שני הכרכים וגם של הכרך השלישי שמעולם לא ראה אור. בסיוע ד"ר יחיאל קארה, שהוא לשונאי מומחה, ופרופ' אבידב ליפסקר מבר־אילן, אנחנו מוציאים לאור מחדש את הספר במלואו".
למה בעצם להוציא לאור אחרי שהזז ביקש לגנוז?
"כי זאת אחת מיצירות המופת של הספרות העברית במאה ה־20. וזה למנוע מהקוראים את הפלא הזה. להחביא את היצירה הזאת, זה פשע. וכשאתה יושב ועושה את המאזן וחושב לעצמך - ואני חייב לומר שיש לי לא מעט דילמות מוסריות פה - זה המעשה הנכון מבחינתנו. האם להיות נאמן במקרה כזה או אחר למה שהוא ביקש? אז מה המטרה של ארכיון הזז? יש להזז גם רשימות אישיות, האם נוציא אותן כמו שהגרמנים הוציאו לולטר בנימין? אני לא בטוח. אבל חשוב שהקוראים יקראו את היצירות הגדולות שלו. וזאת ללא ספק אחת מהן".
"הבעיה ברומן הזה היא שקורא של היום, אפילו אקדמאי, לא יכול לקרוא אותו", אומר פרופ' ליפסקר. "הוא כתוב בשפה מאוד גבוהה, ולכן ניקדתי את כולו - כ־500 עמודים. הסיבה הנוספת היא שחלקים ברומן הזה נראים כתובים כפרוזה, אבל כשאתה קורא את הכתוב אתה מרגיש שזו שירה. מי שמכיר את יצירת הזז יודע שהוא כתב חלקים גדולים של פרוזה לירית. וברגע שזה מנוקד, אני חושב שנחזיר לעברית יצירה מופלאה. לא פלא שיוצרים כמו ס' יזהר העריצו אותה. ובהמשך נוציא עוד שני קובצי סיפורים שלא ראו אור".
כמעט יובל שנים עברו מאז מותו המפתיע במרץ 1973. הזז נחשב לאחד היוצרים הבולטים בדורו - יו"ר אגודת הסופרים והראשון שזכה בפרס ישראל לספרות. אף על פי כן, במהלך השנים הוא נשכח מתודעת הציבור. פה ושם המשיכה אלמנתו, אביבה, שהייתה צעירה ממנו ב־30 שנה, להוציא כמה כתבים שנשארו מאחור. לפני שנתיים הלכה לעולמה והותירה את המלאכה בידי וייסבלאי.
חוקר נמרץ, מלא תשוקה, וייסבלאי. בתקופה האחרונה עמל על העתקת חדר העבודה של הזז אל משכנות שאננים, במסגרת מיזם משותף של הקרן לירושלים ויד למורשת חיים הזז. במהלך העבודות גילה וייסבלאי פתקים וסיפורים נוספים בתוך ארונות מאולתרים ובמקומות מסתור בבית. כמי שמכיר כל פונט ומחיקה בכתב ידו של הזז, החגיגה הייתה לאין־שיעור. "כל מה שהזז כתב יש לו ערך והוא חשוב", הוא אומר. "הוא לא הפסיק לתעד אנשים, לכתוב את סיפור חייהם. עוד מעט בדיוק באים הנה, לארכיון, בני משפחתו של אברהם מזרחי, שהזז תיעד את כל סיפור חייו ועלייתו ארצה מעיראק דרך כורדיסטן וסוריה. הכול כתוב במחברות האלה".
4 צפייה בגלריה
חיים הזז. כתב את קורות חייו ב-300 מילה
חיים הזז. כתב את קורות חייו ב-300 מילה
חיים הזז. כתב את קורות חייו ב-300 מילה
(צילום: באדיבות ארכיון יד למורשת חיים הזז)
הביקור בין חדר העבודה לארכיון השוכן בבניין שבו גר עם אשתו בשכונת טלביה, משול למסע בזמן. "תמונת מראה לאינטלקטואל העברי במאה הקודמת", אומר וייסבלאי. השטיחים ושולחן הכתיבה, הספות ששימשו בהצגה על חיי טולסטוי שקיבל במתנה מחברי תיאטרון הבימה. הציורים, העפרונות, הנברשות, אפילו מדפי העץ על מאות הספרים שמעטרים את הקירות. אני שולף באקראי כרך של 'כתבי סארטר', פותח בעמוד הראשון, ועיניי נופלות בהקדשה של מנחם ברינקר, "להזז ואביבה בידידות ובהערכה לבבית", כותב מי שהיה אחד ההוגים והחוקרים החשובים בתולדות הספרות העברית.
"הזז היה אדם חרד לפרטיות ולשלמות ולא רצה שאף אחד יראה את מטבח העבודה שלו", מסביר וייסבלאי ופותח באחד הפנקסים הקטנים שבו כתב הזז סיפורי חיים של אנשים אקראיים שפגש בחייו. "הוא לא רצה שאף אחד יראה את הפנקסים האלה. הוא חי רק מהכתיבה, החליט שהוא מקדיש את עצמו אך ורק לספרות, ולכן הוא חי בעוני קשה מאוד רוב חייו. רק בגיל 63 הייתה לו דירה משל עצמו".
ממה הוא כל כך פחד?
"הוא בנה לעצמו ביוגרפיה שהרבה יותר מכסה מאשר מגלה. פעם אחת הוא כתב את קורות חייו ב־300 מילה. וכשאתה הולך בין אלפי המכתבים אתה מוצא איש שונה לחלוטין - פעם כותב שירה ופעם פרוזה, אדם שמגיע לסיפוק אינטלקטואלי ולהתגברות מהכתיבה, ואחר כך לא אכפת לו לשכוח מהיצירה ולעבור הלאה".
איך אתה מסביר את העובדה שהוא נשכח?
"תמיד דיברו על עגנון והזז. כמו עגנון, גם הזז, במשך קרוב לעשר שנים, נתמך בידי שוקן באופן קבוע. אבל היו כל מיני חיכוכים ודברים שלא הסתדרו, והזז החליט לצאת לדרך עצמאית. אין ספק שפרס הנובל שעגנון קיבל ב־1966 תרם רבות למעמדו ולזכרו. אבל גם העובדה שלעגנון יש מו"ל מאוד חזק, שוקן, שממשיך לדחוף. ואילו הזז הוציא בעם עובד. צריך להבין שהיום, מכל הדור ההוא, בקושי שומעים על מישהו. כל הגוורדיה נמחקה. ואם הזז היה זוכה בנובל אולי הדברים היו נראים אחרת. התוכנית הייתה שהזז יקבל את הנובל. זו גם הסיבה שיש תרגומים שלו לשוודית".
4 צפייה בגלריה
פנקס רשימות מ-1948 ובו עדויות חיילי חטיבת הראל
פנקס רשימות מ-1948 ובו עדויות חיילי חטיבת הראל
פנקס רשימות מ-1948 ובו עדויות חיילי חטיבת הראל
(צילום: באדיבות ארכיון יד למורשת חיים הזז)
היה ממש דיבור על זה?
"ברור. יש אנקדוטה מאוד משעשעת סביב זה. יום אחד התקשרו אל אביבה הזז מבית הנשיא ואמרו לה, 'גברת הזז, המזוודות לנסיעה שלכם לשטוקהולם מוכנות'. אז אביבה השיבה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת, ושהם לא נוסעים לשטוקהולם. מנהלת הלשכה הבינה שהתבלבלה וניתקה. לימים פגשה את אביבה, וסיפרה לה שבגלל ששזר דיבר כל הזמן על זה שהזז צריך לקבל את הנובל, היא חשבה שהזז הוא זה שקיבל את הפרס".
"הזז הוא תופעה מורכבת", מסביר פרופ' אריאל הירשפלד. "הוא כתב את ספריו שיצאו לאור פעמיים; בנוסח הראשון ופעם שנייה בנוסח השני שיצא בכרכים של 'כל כתבי'. הוא פחד שסגנונו המוקדם קשה ומסולסל מדי ודורש סוג של קריאה עברית שנראתה ארכאית, אז הוא עיבד את סיפוריו".
כיצד מאופיין סגנון הכתיבה שלו?
"הסגנון המקורי מפואר מאוד וקשה מאוד. זה לא דומה לסגנון של עגנון שיש בו משהו פשוט, משני. הסגנון של הזז עשיר מאוד. אפשר לומר בארוקי. מאוד יפה ומלא לשון פיגורטיבית, דימויים, מטאפורות וחזרות, והרבה מאוד בדיחות בין־לשוניות. זה סגנון שקורא ישראלי מתקשה להסתדר איתו. אבל הקורא המיומן נדהם מהיופי שלו".
הוא נולד ב־1898 בכפר סידורובִיצ'י בפלך קייב, אוקראינה (אז חלק מהאימפריה הרוסית). כשהיה בן שש מתה אמו והזז גדל בבית סבתו מצד אביו. ב־1921 שהה בטורקיה ומשם עבר לפריז וחיבר את יצירותיו הראשונות שפורסמו בכתב העת ''התקופה''. בפריז הכיר את המשוררת יוכבד בת מרים ולזוג נולד בן, נחום (זוזיק). נפילתו של זוזיק בקרב על אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הצופים, חתמה סופית את סיפור האהבה בין השניים, והותירה חלל עצום ופצע שלא יתאחה לעולם. בחייו פירסם 12 כרכים של פרוזה ומחזות, ומאז פטירתו ראו אור עד כה עוד שישה כרכים של סיפורים מעיזבונו. המהדורה המקובצת של כל כתביו ראתה אור לראשונה ב־1968.
"נדמה לי שלהזז, כמו גם ליוכבד בת מרים, המכה עם נפילתו של זוזיק הייתה כל כך עמוקה שהם פשוט לא יכלו לבטא אותה ולהתמודד איתה בגלוי", אומר פרופ' הירשפלד. "ולכן אתה לא מוצא לזה עדויות גלויות. זה קורה ללא מעט אנשים שחוו טרגדיה דומה. הוא כן טיפל בטראומות של פוגרומים בצורה מדהימה בעוצמתה בסיפורים שלו. העוצמה האקספרסיבית שלו לטפל בטראומה של פוגרום היא יוצאת מגדר הרגיל. הוא לא רצה, אולי הוא גם לא היה יכול, לבטא את זה גלוי".
בחיים, עם זאת, הזז היה הרבה יותר מפורש בנוגע לאובדן בנו יחידו. בין עשרות הדפים שנעזבו מאחור נמצאו גם פנקסים שבהם כתב את עדויות חבריו לפלוגה של בנו. חיילים שתיארו בפניו את גודל הטרגדיה.
"עם הידיעה על נפילת בנו הזז ביקש לצאת שדה הקרב, להצטרף לחברים של זוזיק, כדי למלא את מקומו, אבל עצרו אותו", אומר וייסבלאי. "הוא היה בן 53 ואמר שהוא מרגיש הכי בודד בעולם. אין לו אף בן משפחה. כל משפחתו נרצחה באוקראינה בזמן מלחמת האזרחים ב־1919. אז איפשרו לו לבסוף לפגוש את החברים".
ומה היה במפגש?
"הוא תיעד את הסיפור שלהם. מדובר באנשי חטיבת הראל, ואנו רואים מהפנקסים שנמצאו עכשיו שזה ממש שיח לוחמים מודל 48'. מספרים על הפאשלות וגם על ההצלחות. ממש שופכים את הלב".
וכך הזז כותב: "מכונת ירייה אוסטרית, היא תציל את הכול, כל יהבנו עליה. שימנו אותה, ניקינו אותה, סידרנו את הכדורים בארגזי פעולה, כתבנו על המכונה את השם בגיר, הוצאנו אותה מהסליק, העמסנו חלקים שלה על המכונית. בנוסף לזה ארגזים".
"הזז מספר איך הם קיבלו את מכונות הירייה, הנשק החדש מצ'כיה, וקיוו שזה מה שיציל אותם בקרב. אבל החיילים לא ידעו לתפעל אותן", אומר וייסבלאי. "דברים נוראים - תחמושת שלא התאימה למקלע, אי־התמצאות בתפעול הטכני. זה פשוט נורא. וזה ליווה אותו כל חייו".
פורסם לראשונה: 07:38, 02.07.21