הגיע הזמן למרד צרכנים

האם במלאת עשר שנים למחאת הקוטג' לא הגיע הזמן להכריז על מרד הצרכנים העדכני - "נופשים בארץ במחירים סבירים"? אלפי שקלים ללילה עבור חדר ממוצע בלי הטבות — אאוט. מחירים סבירים, ויש כאלו — אין.

מרתיח שצריך להוציא עשרות אלפי שקלים על חופשה משפחתית של פחות משבוע בישראל, במיוחד כשהקיץ מדברים אל ליבנו ואחריותנו החברתית וקוראים לנו להישאר בארץ כדי שלא נייבא וריאנטים של קורונה.

יחד עם זאת, מי אומר שחובה להמשיך בתרבות העדר המטורפת שעולה לנו ביוקר? מי אומר שכולם מוכרחים לנפוש בים המלח או באילת, שבינינו, החיבור ביניהן ובין נופש ביולי־אוגוסט גובל במזוכיזם? וכך הם מפוצצים בביקושים ובתי המלונות בהם מתייחסים אלינו, ובצדק, כאל צרכנים שבויים, שמוכנים לשלם כל מה שישיתו עליהם, ובלבד שנוכל להתארח במקומות החמים והמהבילים ביותר במדינה.

בתי המלון מבחינתם מאמצים את הכלל הכלכלי הוותיק והבדוק – הכל משחק של היצע וביקוש. יש מי שמוכן לשלם 100% ויותר על חופשה באילת או בים המלח בהשוואה למחירים טרום קורונה? הפראיירים עומדים בתור, רק שיואילו ויבטיחו להם מקום. מרגישים שחייהם לא יהיו חיים אם לא יפצו את הילדים על סגרי ובידודי השנה החולפת בבטן־גב, מסעדות ובילויים באילת וים המלח? אז שישלמו.

שימוש בכיסי צרכנים לכיסוי ההפסדים הקשים שנגרמו לענף בשנה האחרונה מהווה שיטה הרבה יותר מהירה, פשוטה ויעילה מקבלת השתתפות מהמדינה. ענף המלונאות, נודה על האמת, אכן ספג השנה מכות בצרורות. הושבת למן הסגר הראשון. סגירת השמיים הרגה את התיירות. השוק המקומי שותק במרבית החודשים. מדובר, ראוי לציין, בסינדרום שמאפיין שורה של ענפים שסבלו הפסדים בתקופת הקורונה. ולא חסרים כאלו. הצרכן ישלם. נעמיס עליו התייקרויות שיפצו אותנו. מהמחירים בסופר, דרך מוצרי החשמל ועד התספורת. כי הפסדנו. נאחר במסירת דירות, ולא נפצה. כי סבלנו בקורונה. ונקנח במחירי חופשה מפולפלים. כי קשה למלונאים. ושכר העבודה התייקר. ואין עובדים. ויש ארנונה. ועד שמקבלים פיצויים ראויים מהמדינה, אם בכלל, יוצאת הנשמה. איכשהו, ברווחים של הימים הטובים שוכחים לשתף אותנו.

הגיע הזמן להפסיק את המנגינה הזאת. וזה תלוי בנו. עוזבים את המלונות היקרים, או לחלופין מדלגים עליהם. מחפשים מלונות, בתי הארחה וצימרים שממשיכים להציע מחירים סבירים, כי הישראלים לא מגיעים אליהם. בערים שנחשבות לערי תיירים, שעדיין לא כאן. בירושלים, תל־אביב, חיפה, אפילו נתניה.

מגייסים את בני הנוער שבבית לאתר בתי מלון במחירים נגישים, ויש כאלו. אטרקציות חינמיות. התכתבות עם הטבע. יוצאים לשטח ברוח של אחווה משפחתית שעושה את החופשה. שיעור מושכל של צרכנות נבונה לכל המעורבים.

נכון, תמיד יישארו מי שיהיו מוכנים למכור כליה עבור חופשה ולשלם כל מחיר. אבל אם מול חגיגת המחירים יקום ציבור צרכנים גדל והולך, שיצהיר במעשיו שאנחנו לא מוכנים לתפקד על תקן הפרה החולבת של ענף המלונאות, אנחנו הולכים ומפרסמים ברשתות החברתיות את המחירים, משהו יזוז. יגדל הסיכוי שלנו לנפוש בישראל קרוב למחירי קפריסין וגרוזיה. כשכספנו נותר בידיים ישראליות. לא מילים, רק תגובות מהשטח משפיעות על המחירים. שמתם לב כמה שנים בתנובה לא מעזים לגעת במחיר הקוטג'?