קללת הפנדלים של סאות'גייט
רשפורד וסאנצ'ו הקפואים, סאקה חסר הניסיון שנבחר כבועט חמישי (!) ואנגליה יורדת בדמעות • 25 שנה אחרי ההחמצה הטרגית ההיא, מאמן אנגליה הצליח שוב לבעוט בדלי, רק הרבה יותר גרוע
נבחרת הנערים של אנגליה קיימה בתחילת הסתיו של 2018 מספר משחקי ידידות. באחד מהם בוקאיו סאקה מארסנל כבש מהנקודה הלבנה את שער הניצחון מול צרפת, בשני הוא החמיץ בעיטה נגד צ'כיה. וזהו. בכך הסתכמה עד ראשון בלילה קריירת הפנדלים של הקיצוני הימני בן ה־19, עד שנבחר לקחת את הכדור החשוב ביותר בתולדות משחקיה של אנגליה באליפויות אירופה. זה נגמר בדיוק כמו שהייתם מצפים.
גארת' סאות'גייט השאיר את העולם מבולבל עם ההחלטה להעלות בדקה ה־119 בגמר היורו את מרקוס רשפורד וג'יידון סאנצ'ו הקפואים כדי שיבעטו בדו־קרב הפנדלים, ורוב האוהדים הרגישו שהשניים יפספסו – כפי שאכן קרה – אבל העניין איתו פתחנו הוא שבאמת מפליא. סאות'גייט לקח את כל האחריות אחרי ההפסד לאיטליה, וטען כי זהות הבועטים הייתה ידועה מראש, וכי האנגלים הגיעו עם תוכנית מסודרת, אבל איך יכול להיות שלפנדל החמישי, המכריע, עם כל ההיסטוריה של הכישלונות של הנבחרת בבעיטות הכרעה והלחץ של וומבלי והמעמד, נבחר באופן "מסודר" ילד שלא התנסה בכך מאז גיל נערים וגם אז לא נחשב לבועט מבריק במיוחד?
הסכינים לא נשלפו
זו הטרגדיה שמלווה את סאות'גייט לאורך הקריירה הבינלאומית – קללת הפנדלים. הוא היה זה שההחמצה שלו מול גרמניה בחצי גמר היורו בוומבלי לפני 25 שנה הובילה להפסד, והוא זה שפישל עכשיו עם שיבוץ השחקנים שלו ואכל אותה. יכול להיות שהמקרה הראשון השפיע על השני, כי את אותה החמצה מעולם לא הפסיקו להזכיר למאמן נבחרת אנגליה והוא היה נחוש להיות חתום על התיקון. מה שבטוח הוא שהמקרה השני מעצים את הראשון, את העובדה שסאות'גייט הפך כעת מעוד דמות במסכת הפספוסים לאיש שמייצג יותר מכולם את העובדה שאנגליה לא הניפה גביע גדול מאז 1966.
העניין המרתק הוא שבאנגליה לא שלפו את הסכינים. כן, דיברו שם בתמיהה על החילופים ועל זהות הבועטים, אבל סאות'גייט קיבל הנחה בגלל המסע. כל הכותרות נגעו לשילוב שבין כאב אדיר לתחושת גאווה, לכבוד הגדול שהנבחרת הביאה לאנגליה עם העפלה ראשונה לגמר היורו. האוהדים והתקשורת התאהבו בסגל הצעיר והנחוש, שהיה מלא בשחקנים שהתעלו על עצמם כמו קלווין פיליפס מלידס, לוק שואו ממנצ'סטר יונייטד והשוער ג'ורדן פיקפורד מאברטון. לקריסה בפנדלים כבר רגילים שם, אבל כן היה חידוש בנבחרת הזו: היא החזירה את התקווה להצלחה עתידית אמיתית, כזו שלא מבוססת על ציפיות מופרזות, והיא בנויה כדי להתחרות גם בהמשך העשור הקרוב על כל התארים.
השמות האלה – רשפורד, סאנצ'ו, סאקה, ועוד ילדים אחרים – אמורים להיות הבסיס, השלד, הכוח המניע. אבל האם סאות'גייט יישאר כדי להוביל אותם? אחרי שהעשן יתפזר מהאכזבה ומסערת הגזענות ברשתות החברתיות כלפי המחמיצים, המאמן הוא זה שיתמודד עם רוב השאלות לקראת המונדיאל בקטאר בעוד שנה וחצי.
מצד אחד, העיתונאי ג'ונתן ווילסון הביע את דעתם של רבים כאשר קרא לא לתת לכעס הרגעי להשפיע על העתיד, וביקש לזכור את ההתקדמות של הנבחרת תחת סאות'גייט: "הוא הפך את אנגליה לגמישה מבחינה טקטית, הנחיל סגנון מהנה לצפייה ויצר אחדות שלא ראינו בסגל כבר קרוב לחצי מאה. כמובן שקיים תסכול, ועדיין, היה רק מאמן אחד נוסף בהיסטוריה של אנגליה שהגיע גם לגמר וגם לחצי גמר בטורנירים גדולים, ומגיע לו שניתן בו קצת אמון, בכך שישנה את הגישה לקראת קטאר".
הגישה הזו היא הצד השני של המטבע, ומורכבת ממספר חלקים. הראשון הוא מה שווילסון כתב – "הדחף לחזור לאחור ולהגן על מה שיש לך", אותה נטייה שפרשנים אנגלים שונאים לראות בנבחרת במשך דורות, הנסיגה המוגזמת לאחור אחרי שער יתרון.
ישנו גם העניין של חנות הממתקים הסגורה. סאות'גייט הביא איתו לקטאר את כל הכוכבים ההתקפיים של הדור האנגלי החדש, אבל ייבש אותם לגמרי. פיל פודן, בסיום עונת שיא במנצ'סטר סיטי, פתח בשני המשחקים הראשונים ואז נחתך; סאנצ'ו נשלף כג'וקר בהרכב ברבע הגמר, וחוץ מזה סאות'גייט עשה הכל כדי שיגיע לא מוכן לפנדל הקריטי, שלא לדבר על רשפורד שהשימוש בו נראה מצומצם מדי; ההרגשה הייתה שג'ק גריליש צריך לעשות פי 3 מכל שחקן אחר כדי להרוויח עוד דקה על הדשא; מייסון מאונט לא קיבל גב כמנהיג בתפקיד קבוע. לפעמים זה ממש זעק בקול רם, הפער בין הכלים שיש לאנגליה והאיפוק של סאות'גייט בשימוש בהם. הם הערך המוסף, והוא לא ניהל אותם בצורה נכונה.
אובר־חוכם
ובסופו של דבר, ישנו גם העניין של בחירות כמו סאקה כבועט חמישי. סאות'גייט הלך על הקו הדק שבין עקשנות לא ברורה לבין דבקות מרשימה בדרך שלו. הוא שינה הרכבים ומערכים בהתאם לכל משחק וכמעט יצא המנצח הגדול, אבל הוא גם התבלט כ"אובר־חוכם", זה שמרוב שליפות ומהלכי שחמט, שכח שלפעמים המהלך המתבקש והפשוט ביותר הוא גם הנכון ביותר.
בקטאר תהיה לו הזדמנות נוספת להשאיר מאחור את המורשת של הפנדליסט הטרגי. בינתיים, הוא יישאר עם השער של ה"דיילי טלגרף", בו הוא מחבק את סאקה ההמום, עם הכותרת: "היגון המוחלט, שוב, שיברון לב בפנדלים".
