מגיע רגע כזה בחיי אישה – אוקיי, בחיי אשתי – שבו חברה טובה שלה חוגגת, נניח, יום הולדת 50, וכל חבורת הבנות שמקיפה אותה, כולל אשתי, אמורה להרים לה עד כדי כך שהן לוקחות אותה ליוון ומשחקות שם במאמא־מיה משך שישה ימים רצוף. עזבו, יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע.

הרגע הזה הגיע השבוע.

וכשאהובתי יצאה לנתב"ג תוך שאני מרגיע אותה "אנחנו נהיה בסדר", "תיהני", "תנשמי" ו"תבלו שם, מותק" – כולן מילים נרדפות ל"נבלה, תוקעת אותי עם הילדים באמצע החופש הגדול לשישה ימים? אין בעיה. חכי תראי אותי בחגים, אני דופק טיול אחרי צבא לדרום אמריקה ומשם לבורה־בורה" – לא חשבתי שזה עומד להיות קשה במיוחד.

כלומר, הילדים כבר חצי גדולים, הם כבר יודעים להעסיק את עצמם באמצעות פתיחת המחשב והאייפד בבוקר וסגירתם חצי דקה לפני השינה בלילה – מה כבר יכול להשתבש?

ובאמת, היום הראשון עבר בקלות עד הצהריים, אז התברר שהם אמורים, לטענתם, לאכול משהו. אין בעיה, אמרתי להם, הוצאתי מהפריזר כמה נקניקיות, טיגנתי, תקעתי בלחמניות שמצאתי במחלקת עודפים וסוג ב' של המאחורה של התנור, שפכתי על הכל קטשופ בכמות מערפלת חושים, והילדה אפילו החמיאה: "נקניקיות זה מגעיל. טעים אבל מגעיל".

גמרו הכל, ואת מה שלא אני גמרתי.

חשבתי שזה מאחורינו, אבל בערב עלתה שוב הדרישה המתיימרת הזאת לאכול משהו. הבנתי שיש פה עניין רפטטיבי כלשהו אבל העדפתי להדחיק. הזמנתי להם פיצה האט עם גבינה בשוליים ובריכת שומן אולימפית במרכז, וכולנו טבענו בפחמימות ריקות אבל ממלאות.

למחרת בצהריים המצב החמיר; הדרישה למזון עלתה מחדש – כאילו הם לא אכלו רק אתמול בערב – ולא נראתה שום ארוחה זמינה בשום רדיוס. לא נורא, אמרתי לעצמי; פשוט תתעלם. אם לא תגיד כלום הם בטח ישכחו מזה, זה לא שאוכל הוא איזה צורך חיוני אצלם – הם ממילא רואים בו בעיקר הפרעה למהלך התקין של 15 שעות מסך ביום.

בסביבות ארבע אחה"צ הילד שאל שוב מתי אוכלים צהריים. גימגמתי משהו כמו "אה... מה היית רוצה לאכול, חמוד?" והוא ענה: "יש המבורגר?"

די מהר התברר שאני יכול לארגן לו משהו קרוב לזה: טוסט מהחלה של שבוע שעבר עם קצת מיונז – הממרח היחיד במקרר שעדיין היה בתוקף. סימסתי בבהילות לאישה והיא הרגיעה: "אל תילחץ מזה, פשוט תעשה אאוטסורסינג – לך תביא להם כמה דברים מהדליקטסן".

הדליקטסן היא רשת המעדניות של רותי ברודו שסיסמתה היא: "לעולם אל תיכנסו שוב למטבח! פשוט קחו את החלל הזה בדירה והפכו אותו לחדר ילדים נוסף". הגעתי אליהם וקניתי שניצלים, אורז, תפוחי אדמה וכמה דברים ירוקים במשקל, ובדרך חזרה הרגשתי כאילו פתרתי מינימום את בעיית הרעב העולמית.

הילדים ניגשו לשולחן בהיסוס. כלומר הילד ניגש, העיף מבט וריחרח בחשדנות, הילדה רק ראתה מרחוק ונחרה: "זה מגעיל! אני לא אוכלת את זה!"

ניסיתי לדבר – ואז לצרוח – איתם על זה, ובסוף הם הסכימו לנסות לטעום ממה שאני טענתי שהוא שניצל אבל מבחינתם לא נראה, הרגיש, או נחתך כמו השניצל של אמא. אחרי שנרשם כישלון, החלטנו לחתוך ישר למנה העיקרית: קינדר בואנו ולואקר.

הבנתי שאני לא עומד לשרוד עוד ארבעה ימים של שתי ארוחות מלאות ביום ושמוכרח להיות לזה פתרון – עימכם הסליחה – סופי. אז העמדתי סיר. ואז חשבתי מה לשים בתוכו. "תבשל את עצמך", שיננתי לעצמי מנטרות של תוכניות בישול טלוויזיוניות שבהן המתמודדים נדרשים לשקף את אישיותם בצלחת. מי אתה, רענן? מי אתה באמת? אתה אידיוט חסר כישורי בישול בסיסיים – ומי יכול להאשים אותך? גם לקשור שרוכים כמו שצריך למדת רק בגיל 30 – ואתה יודע בדיוק מה זה אומר.

בולונז.

קניתי בשר אצל הקצב השכונתי, שפכתי רוטב עגבניות, נתתי לזה לבעבע על אש קטנה עד שנזכרתי ששכחתי מזה, ולמחרת בבוקר בישרתי להם: "היום ספגטי בולונז!" הילדה הודיעה מיד: "אני שונאת בולונז!" והילד צרח עליה שהיא לא יודעת להעריך, ועליי שבאמת כבר קצת נמאס להם מבולונז.

נשברתי. "אתם תאכלו בולונז כי זה מה יש!" הבהרתי בטון שאינו משתמע, ובאמת בצהריים שניהם יישרו איתי קו אחרי שהזמנתי לילדה נאגטס ממקדונלד’ס כי היא לא הסכימה להיכנע, ואז גם לילד כי למה רק לה מגיע, ואני אכלתי מהבולונז, יצא לא רע בכלל!

בערב שלחתי אותם ללחך עשב בחצר, ולגבי מחר בצהריים עוד נראה. אני חושד שמתישהו בין הלילה למועד חזרתה של אהובתי יופיעו עוד לפחות ארבעה מקרים שבהם אני אדרש לספק ארוחה, והמחשבה העיקרית שלי בעניין הזה היא שלעזאזל, לא באמת הבנתי עד היום באיזה שעבוד מדובר, בעיקר כי לא היה שום צורך שאבין; אהובתי מופקדת על הדבר הזה ביום־יום.

זה לא יוצא דופן במיוחד, אני מניח. אבות מעורבים ואבות חדשים – ואפילו אבות בשלנים – ככל שנהיה, רובנו עדיין משאירים, בשוטף, את מפעל ההזנה המשפחתי אצל הנשים. זה נשמע לא טוב, אני מבין, וזו הכללה מיושנת וקלישאתית – אבל זאת גם המציאות. הצורך לדאוג לשלוש ארוחות ביום, כל יום, ועוד כאלה שהם יאהבו (המנעד הקולינרי של רוב הילדים נע בין הקאמרי לבין שניצל) הוא עדיין, ביותר מדי בתים בישראל, בעיה של מישהו אחר, כלומר של מישהי.

ואם שפים גדולים וידועים – והכרתי כמה – נוטים להשאיר את היום־יום הקולינרי הביתי לאשתם, מה יגידו אזובים מסוגי? אין טעם להיתמם; בכל הרגעים המטופשים שבהם אני שוב מתרגז על שאני "עושה בבית הזה הכל" – תחזוקה, סידור הבית, חשבונות, תיקונים, מוסכים, הזמנת טכנאי וכמובן הסרת כתמים מהשיש עם אסטוניש – אני נוטה לשכוח דבר אחד: שהיא מכינה להם, ולנו, שלוש ארוחות ביום. או שהיא לא; אולי היא מזמינה. אולי היא מפשירה. לא משנה; היא צריכה לשבור את הראש על זה. זה באחריותה. והאחריות הבלתי נסבלת הזאת, הסיזיפית, התמידית, סביב מה הם יאכלו; האחריות ששולחת אותה לפעמים באמצע הלילה להוציא משהו מהפריזר; האחריות הזאת יכולה להכריע גם גבר בוגר. השבוע היא הכריעה אותי.

זה עינוי נצחי. מה לצהריים? לערב? למחר? הם אוהבים? יאהבו? ואם לא אז מה בכל זאת? זו משאבת אנרגיה יומית שמוכרחה לפעום ללא הפסקה. זה באמת שעבוד מושלם, ואם אתם לא משועבדים לזה כרגע, מישהו אחר אצלכם בבית משועבד. זה אפילו לא קשור לאהבת בישול; זה קשור לניהול חדר אוכל בבית הארחה.

אני לא יכול להיות האיש הזה. סליחה. מחרתיים היא חוזרת מיוון ואני אחזור למה שאני טוב בו באמת; הסרת כתמים עם אסטוניש. הפעם, נשבע, אני הולך להעריך כל רגע מזה.