חורבן, כמעט מיותר להגיד, הוא דבר איום ונורא, הרס רב המלווה לרוב בעוגמת נפש עצומה. עם זאת, עד כמה שלא נעים להגיד, דווקא מנקודת מבט ארכיאולוגית יש בחורבן ערך רב – והזדמנות יוצאת דופן לחקור תקופה מסוימת ולגלות ממצאים ארכיאולוגיים.
  • לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
מה הופך חורבן לקרקע פורייה למחקר ארכיאולוגי? פרופ' אברהם פאוסט, ארכיאולוג מאוניברסיטת בר אילן, מנסה לענות באריכות על השאלה בסדרת הרשת "ארץ חפר" של בית אבי חי, ועמו טובי החוקרים הישראלים בתחום. "כשאתר קיים ואנשים חיים בו, אם נשבר איזשהו כלי, אוספים את השברים וזורקים אותם כפסולת מחוץ לבית", הוא מסביר ל-ynet. "בסופו של דבר, נותרים מאחור רק שברים קטנטנים שקשה ללמוד מהם משהו. לעומת זאת כשמבנים מתמוטטים, השכבה שעליה עמדו נחתמת. כשמישהו אחר יבוא לבנות באותו המקום, הבנייה החדשה תהיה מעל השכבה התחתונה. כך נשארת שכבה שהעובי שלה יכול להגיע למטר שלם – שם קבורים כלים וחפצים כפי שנותרו ביום החורבן".
6 צפייה בגלריה
חפירות בעיר דוד
חפירות בעיר דוד
חפירות בעיר דוד
(צילום: באדיבות פרופ' אברהם פאוסט, משלחת חפירות תל עיטון)
בתי המקדש שנחרבו הם דווקא דוגמה בעייתית בהקשר הזה, בגלל המיקום הספציפי שבו עמדו. "אין לנו מידע ישיר עליהם כי הם עמדו במקום שגם אם נשארו בו ממצאים כלשהם, אי אפשר לחפור בו. אין חפירות בהר הבית", מסביר פרופ' פאוסט. "עם זאת, אנחנו כן יכולים לקבל תמונה של מה קרה מבחינה ארכיאולוגית בירושלים, ומה קרה במקומות אחרים בתקופה הזו. אנחנו יודעים למשל להגיד שירושלים חרבה, כי במקומות אחרים בירושלים שנחפרו ונחקרו נמצאו עדויות מאוד ברורות לחורבן. ברור שגם בית המקדש חרב במקביל, לא חושב שיש מישהו שמפקפק בכך.
"קחי לדוגמה מקרה קיצוני כמו פומפיי. השריפה אומנם העלימה חלק מהעדויות, אבל היא גם שימרה עדויות אחרות. למשל חומר בוטנאי משתמר בשריפה - תלוי כמובן בטמפרטורות", מסביר פרופ' פאוסט. "בחפירות שלי בישראל, למשל, מצאתי בניין שלם על תכולתו, שזה ממצא יחסית נדיר, ובתוכו כמאתיים כלים שלמים. אני יכול אפילו להגיד מה היה בתוכם כי התכולה נותרה. היו שם קנקנים עם זיתים, ענבים ועדשים ועוד קנקנים שהיו בהם נוזלים. הנוזל אומנם לא נשאר, אבל נותרו שרידים. האש עצרה את תהליכי הכליה הטבעיים, ואז אחרי 3,000 שנה אנחנו יכולים לראות דבר שבאופן טבעי היה אמור להיעלם מזמן. כלומר, השריפה משמרת הרבה מאוד דברים. החורבן לארכיאולוגים מייצר את רוב הממצאים וגם את האפשרות לשחזר את החיים, לדעת איך נראו חיי היומיום והשימוש במבנה שמצאנו לפי מה שנותר ברגע הזה".
ט' באב על פי המסורת היהודית הוא התאריך שבו נחרבו שני בתי המקדש, כל אחד מהם בתקופה שונה בהיסטוריה. המקדש הראשון נחרב על ידי הבבלים, והשני בידי הרומאים. "במדע הארכיאולוגיה, אנחנו לא בהכרח מחפשים מבנה ספציפי אלא מנסים להבין את התקופה", אומר פרופ' פאוסט. "בנוגע לחורבן בית ראשון יש לנו ממצאים ברורים שלפיהם ירושלים ויהודה חרבו, על זה אין ויכוח אלא הסכמה רחבה. אגב, גם הסכמה רחבה בין חוקרים לא אומרת שמשהו נכון, אבל זאת נקודת הפתיחה שלנו: נבוכדנצר הרס את ירושלים ואת יהודה.
פרופ' אברהם פאוסט מדבר על חורבן בית המקדש
"הוויכוחים בין החוקרים הם על ההבנה הכללית של החורבן. מוסכם שירושלים נהרסה ושערים נוספות נהרסו. בשנות ה-90 החל ויכוח משמעותי בין הארכיאולוגים סביב השאלה מה עלה בגורל ההתיישבות הכפרית. חוקר בשם הנס ברסטם טען שנכון שירושלים והערים הגדולות נהרסו, אבל רוב האוכלוסייה שחיה בכפרים לא נפגעה אלא המשיכה לחיות את חייה כרגיל. אחד הטיעונים היה שזה לא הגיוני שהבבלים יהרסו את היישובים החקלאיים בגלל שהם היו זקוקים לתוצרת שלהם, ולמה להם להרוג את האוכלוסייה שיכולה להעלות להם את תשלומי המיסים?
"כארכיאולוגים, כשאנחנו הולכים לחפור, אנחנו נוטים לחפור במקומות גדולים והמגזר הכפרי הוזנח. ובכל זאת, במסגרת חפירות הצלה (חפירה שמטרתה להציל עתיקות באתר ארכיאולוגי שנפגע או שעלול להיפגע - ט"פ) כן חפרנו גם במגזר הכפרי. חפרנו בעשרות אתרים כפריים מתקופת חורבן בית ראשון – והאתרים הללו ברובם לא המשיכו אחר כך לתקופה הפרסית", מסביר פרופ' פאוסט על היעדר ההמשכיות של המקום. "אומנם אלפי אנשים במגזר הכפרי נותרו בחיים לאחר החורבן, אבל תחת פגיעה מסיבית".
בעזרת הממצאים יכולים ארכיאולוגים לזהות שינויים תרבותיים חדים המעידים על טראומה קבוצתית רחבה, כפי שמפרט פרופ' פאוסט: "יש סוג בית שנקרא 'בית ארבעת המרחבים', שהיה מאוד נפוץ במשך מאות שנים בתקופת המלוכה. רוב הבתים בישראל וביהודה היו שייכים לז'אנר הזה. הבתים האלה, שרוב האנשים עדיין חיו בהם, נעלמים. אין בנייה חדשה של בתים כאלה בתקופה הפרסית, מה שמעיד על שינוי תרבותי מאוד חריף.
6 צפייה בגלריה
פרופ' אברהם פאוסט
פרופ' אברהם פאוסט
פרופ' אברהם פאוסט
(צילום: אמיר בן דוד)
"לא רק סוג הבית נעלם אלא גם הקבר. ב-200-150 שנים שקדמו לחורבן התפתח סוג קבורה מעניין ומאוד דומיננטי, מה שהארכיאולוגים קוראים לו 'הקבר היהודאי', וגם הקבר הזה נעלם אחרי החורבן. אז בדור הראשון עוד קברו בהם פה ושם, אבל למעשה הפסיקו לחצוב כאלה קברים".
הממצאים האלה עשויים להעיד, לטענתו של פאוסט, לא רק על שינוי אורחות החיים בעקבות טראומה של חורבן אלא גם על שינוי חברתי ודתי עמוק: "החברה הייתה מסורתית, אנשים חיו בבתי אב, בחמולות, והחיים קיבלו משמעות מהיומיום. כולם למשל הכירו את הקבר המשפחתי, זה היה קבר של כל המשפחה, נקברו בו אנשים לאורך דורות רבים. פתאום אין משפחות. מי ששרד את המלחמה עוד זוכר את מה שהיה, ויבקש שיקברו אותו עם אבותיו, אבל עבור הילדים שלא הכירו את המשפחה, זה פשוט נעלם - הם לא הכירו את הרעיון של משפחה שממשיכה יחד לנצח".
תשעה באב צרוב בזיכרון ההיסטורי היהודי כטראומה לאומית. הממצאים הארכיאולוגיים שעליהם מצביע פרופ' פאוסט מספרים בסופו של דבר סיפור דומה. גם ממדי המוות שהתרחש סביב החורבן מקבלים ביטוי בממצאים: "ירושלים הייתה אולי שנתיים וחצי במצור, זה הרבה מאוד זמן. כל מה שמסביב לעיר נהרס לחלוטין. הצבא לקח את אספקת המזון לעצמו. היו גם מעשי הרס מכוונים, כדי לשחרר עצבים של חיילים ולפגוע במורל של המתבצרים. כרתו עצי פרי ומטעים שלוקח דור שלם לשקם מחדש. היה הרבה מוות כמובן בקרבות, מי מיד בזמן הקרב ומי לאחר זמן מה – כי הרי אין סטריליזציה או טיפול רפואי של ממש – וגם מוות מרעב וצמא. גם אנשים שלא מתו היו חלשים, התחילו מגפות.
"המוות לא נגמר גם כשהעיר נופלת. בשלב הראשון נותנים לצבא להשתולל ולפרוק, מה שגורם לעוד מוות וסבל, ולאחר מכן מתחיל הרג שיטתי של המנהיגים, בית המלוכה והקצינים. יש לנו אגב תיאורים מאוד מפורטים של הרג בכתובות אשוריות, שמתארות אכזריות שקשה לדמיין - תיאורים של פשיטת עור לאנשים. אני תמיד אומר לסטודנטים שדאעש לא יותר אכזריים מהבבלים ומהאשורים. אם להאמין לתיאורים, ואני מאמין, הם היו אכזריים ביותר. האכזריות הזו אגב לא נבעה מסדיזם אלא מתוך פוליטיקה מפוכחת, כדי שאנשים לא ימרדו יותר. כשמחברים את הכול יחד זה מעיד על תמותה משמעותית. למשל, ממש במקרה מצאו בתל אשדוד, שרובו לא נחפר בכלל, שלדים של יותר מ-3,000 איש שמתו בכיבוש האשורי, שהיה מאה שנה לפני הבבלי. זה המון, הרי האוכלוסייה אז הייתה קטנה. בלכיש מצאו עוד 1,500 שלדים, גם כן ככל הנראה מתקופת הכיבוש האשורי. זה מאייר בצבעים לא נעימים מה קרה בכיבוש הזה".
6 צפייה בגלריה
שכבת חורבן מתל עיטון
שכבת חורבן מתל עיטון
שכבת חורבן מתל עיטון
(צילום: באדיבות פרופ' אברהם פאוסט, משלחת חפירות תל עיטון)
6 צפייה בגלריה
(צילום: באדיבות פרופ' אברהם פאוסט, משלחת חפירות תל עיטון)
מה הארכיאולוגיה יודעת לספר על מה שהתחולל בחורבן הבית השני?
"זו אומנם לא ההתמחות שלי, אבל כאן דווקא יש עוד יותר ממצאים, גם כי נחפרו בירושלים עוד שטחים עם עדויות להרס ולחורבן. התמונה בהקשר של ירושלים מאוד תואמת למה שאנחנו מכירים מהמקורות. הארכיאולוגיה לא עובדת באותה רזולוציה כמו טקסטים אלא במבט רחב יותר, אבל כן, זה מתכתב".
עד כמה הממצאים שם דומים או שונים למה שהיה בבית המקדש הראשון?
"יש הבדלים כי התרבות החומרית אחרת: הכלים, הבתים. הבנייה בתקופה הרומית הייתה יותר מסיבית, אז יש בהרבה מקרים ממצאים שנשתמרו טוב יותר. התגלו למשל תעלות ניקוז עם עדויות לכך שאנשים התחבאו שם בתקופת החורבן. אז כן, הרזולוציה היא יותר ברורה ויש יותר עדויות. החורבן הרומאי היה הרבה יותר מאוחר, ולכן השתמרו יותר פרטים".
זכור לי ביקור בבית קתרוס ברובע היהודי. הציגו לנו שם אבנים מפוחמות ואמרו לנו שאלה הן האבנים מחורבן ירושלים, זה מה שמוצא ארכיאולוג? אבנים מפויחות?
"בהרבה מקרים כן. הבית שאת מדברת עליו מכונה 'הבית השרוף', שנחפר על ידי נחמן אביגד. הוא מכונה כך כי הוא נמצא שרוף. בהרבה מקרים זה מה שאנחנו מוצאים, אבל לא תמיד. חורבן לא חייב לבוא עם אש. בחלק מהבתים נראה התמוטטות מיידית, ובחלק נראה נטישה של המבנה והבית פשוט נחרב לאיטו עם הזמן. למשל, כשחפרו את האזור שצמוד לכותל הדרומי חשפו את הרחוב הרומאי שמתחת, ומצאו שם אבנים שנפלו מהכותל במהלך החורבן ונותרו במקומן על הרצפה".
ואיך יודעים שזה דווקא מהחורבן?
"הרחוב עצמו הוא רחוב רומי מרוצף יפה. הארכיאולוגים מצאו עליו שכבת עפר דקה עם מטבעות מהמרד הגדול, כי בשלב מסוים במרד הפסיקו לנקות אותו. על זה נמצאו אבני מפולת שנפלו מהכותל. בחלק מהמקרים הנפילה פגעה בחלק מהריצוף למטה. זו דוגמה לאיך באמת אפשר לתארך ולהבין תהליך כזה".
6 צפייה בגלריה
הבית השרוף
הבית השרוף
הבית השרוף
(צילום: החברה לשיקום ולפיתוח הרובע ביהודי)
6 צפייה בגלריה
הבית השרוף
הבית השרוף
הבית השרוף
(צילום: החברה לשיקום ולפיתוח הרובע ביהודי)
בחורבן השני יש המון תיאורים של אש ולהבות. יש לזה תימוכין בארכיאולוגיה או שזה יותר הגזמה או התפייטות?
"קודם כל, יש לא מעט תיאורים מוגזמים. יש מוטיבים ספרותיים שמשתמשים בהם לא באופן מילולי. גם כיום אנחנו משתמשים בזה, ומביעים את הרעיון ולא את המשמעות המילולית. מהר הבית כאמור אין לנו יכולת לגבות ממצאים, אבל יש לנו את הסביבה ששם יש עדויות לשריפה. צריך לזכור כי היחס של כל האימפריות האלה לדברים סמליים היה משמעותי. החורבן של המקדש, לצורך העניין, היה אקט סמלי חשוב מבחינת הרומאים. סביר להניח שהייתה להם מוטיבציה גדולה שהחורבן ייראה למרחק וייצרב בתודעה, אז מאוד הגיוני שהם דאגו שתהיה שריפה מאוד גדולה. יש לנו עדויות מהרבה מאוד תרבויות של שריפות מכוונות, כלומר לא דבר שקרה במהלך הקרב בטעות, אלא באופן מכוון ואפילו אחרי הקרב. זה האקט הסמלי של הכנעת העיר".
זה אומר שהבית השרוף שדיברנו עליו היה בעל חשיבות להנהגה המקומית.
"בדיוק. זה הגיוני שיהיה להם חשוב להחריב את המקדש, שבוודאי בתקופה הרומאית היה הסמל של יהודה, ולכן גם סביר לחשוב שהם ירצו אש גדולה - אש שתיראה למרחקים ותביא לצריבה של החורבן בתודעה הקולקטיבית כאירוע מכונן. כיום אנחנו מדברים על 'תמונת ניצחון', אז באותה משמעות לדעתי הם חיפשו את התמונה הזאת".