הזכות לעלוב ולהיעלב
בשתיים מסצנות המפתח של "הברך" – סרטו החדש של נדב לפיד, שחזר לכאן עם שלל שבחים ופרס מכובד מפסטיבל קאן – מתפרץ גיבור הסרט, במאי שהוא בן דמותו של לפיד כיוצר תל־אביבי סנוב שמגיע להציג את סרטו ביישוב בערבה, במונולוג מלא כעס ושטנה. כמה שטנה? בואו נאמר שהמונולוג הוא תמצית הדברים הגרועים ביותר שאפשר לדמיין מפיו של "סמולני עוכר ישראל", כדברי ביטוי הגנאי הלא־פחות מזיק ומריר.
אלו לבטח הסצנות שיעוררו את עיקר אי־הנחת כשהסרט יוצג כאן בקרוב, כשלפיד כמעט קופץ על ההזדמנות לגלם את תפקיד ה"ילד הרע של הקולנוע הישראלי" ו"האמן שמותח את הגבולות/ נושך את היד שמאכילה אותו". יש מן הפספוס בכך שהיעד מספר אחת לביקורת בסרט – מירי רגב – כבר אינה בתפקיד קומיסרית התרבות כדי לקבל "בזרועות פתוחות" את מי שתוקף ספציפית את המדיניות בימי משרדה. בסרט למשל נטען ש"שר התרבות של ישראל" (כן, תרגיל מעט שקוף כדי להימנע מדיבה מחד ולטעון מאידך שזו "לא מתקפה אישית" כנגד שרה ספציפית, אף שלכל ברור במי מדובר) הורה לדכא אמנים, ושמצידו הלא־צייתנים ירעבו ללחם. העובדה שמדובר בסרט פוליטי נשכני משמאל, בלי "אולי" ובלי "אבל", מעלה את הסכנה שכל דיון בו ייצבע בצבעים פוליטיים שטחיים: בעד מי אתם במאבק הנושן בין "האמנים לממשלה", "האמנים מול העם" או אפילו סתם "הימין מול השמאל"?
הדיון הטרחני הצפוי על גבולות "חופש הביטוי" ו"חופש המימון" עושה עוול לסרט, שיש בו גם ממד אישי, מורכב ומתעתע. לפיד לא חוסך בו ביקורת על בן דמותו, ובהשלכה על כל האמנים שמנצלים את סביבתם לתועלתם. גיבור הסרט מוצג כבמאי עם תסביך עליונות, שמתעקש לעלוב בכולם, בין היתר כי הוא נעלב עד עמקי נשמתו על כך שמדינת ישראל הקטנה לא מכירה מספיק בערכו כאמן גדול ונשגב. כזה שגדל על צפייה בסרטי טרקובסקי, לא פחות. ככל שהסרט מתקדם, הסרט מחדד את השאלה הטעונה: מי הקורבן ומי הנבל פה בעצם? והאם אפשר להיות גם וגם? במובנים רבים, מציע הסרט, אין ברירה אלא להיות גם וגם במדינה הזו: לעלוב ולהיעלב.
הסרט, שבו צפיתי בהקרנה מוקדמת, הצליח במקרה להתקשר בראשי השבוע לסיפור שהוא במקביל גם קליל וגם רציני יותר: פרשת בן אנד ג'ריס. איני מקל בסכנות החרם על ישראל, ובכל זאת, עבור רוב הישראלים מדובר הפעם ללא ספק בעניין יותר רגשי מכלכלי: איך יצרנים של גלידה מעולה, הדבר הכי מתוק וילדותי שאפשר להעלות על הדעת, מעיזים להחרים אותנו, להעליב אותנו. למה מי הם בכלל?
מכאן הגיעו שלל ריאקציות שנעו בין המשעשעות לפאתטיות, כמו זריקת הגלידה לפח בידי השרה ברביבאי: יאללה יאללה, הגלידה שלכם ממילא לא טעימה לנו. ברור לכל שזה צעד מעט מטופש: אף ליברל אמריקאי שמתעב את ישראל לא יגלה את ליבו היהודי החם בעקבות תגובות כאלה, כשם שאף יישוב ביהודה ושומרון לא יפונה בגלל מחסור ב"צ'אנקי מאנקי". גם החרם על ישראל נראה לעיתים מטופש.
המסקנה המתבקשת, וזה משהו שגם לפיד ער לה, היא שנדרשת פרופורציה: במדינה מלאה קונפליקטים ואמוציות, מותר להיעלב, מותר גם לעלוב בחזרה. זה משחרר. ¿
