כך אני זוכר את זה

אנחנו בעיצומו של החופש הגדול, בדיוק הזמן לצבור זיכרונות וגם לדבר על האופן שבו זיכרונות ילדות נערמים בתוכנו ומשפיעים עלינו. הידעתם, למשל, שאת הזיכרונות שנצברים בנו אנחנו שולפים כאנשים מבוגרים בהתאם לאופי ולנסיבות החיים שלנו? וגם שאפשר במהלך החיים לצבוע זיכרונות טראומטיים בצבעים רכים יותר, כאשר חוזרים לסיטואציה ושולפים מתוכה את החוזקות שלנו באותו אירוע? מיה לויט־פרנק חוקרת זיכרונות מוקדמים, במסגרת הדוקטורט שלה בחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, ועובדת עם אנשים והזיכרונות שלהם כבר 12 שנה במסגרת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר.

תגדירי זיכרונות מוקדמים.

לרוב, אנשים זוכרים מגיל שלוש־ארבע ועד גיל עשר. זה התיחום של הזיכרון המוקדם, וגם של המחקר שלי. יש גם אנשים שזוכרים דברים מגיל שנתיים. הדבר הכי משמעותי בזיכרון מוקדם הוא שאין משמעות לדיוק ההיסטורי ולשאלה אם הוא קרה, כיוון שזיכרון מוקדם הוא השלכה שלנו. כלומר, בהסתמך על האנשים שאנחנו הופכים להיות, ובהתבסס על תפיסות, אמונות, ערכים וחוויות שיש לנו בהווה – אנחנו שולחים חכה אל תוך העבר ושולפים זיכרון שהוא מחובר לכאן ועכשיו ומשרת את התפיסות ואת הצרכים הנוכחיים שלנו. ולכן אין משמעות לשאלה אם מה שאנחנו זוכרים, זה בדיוק מה שקרה".

ולכן גם אנחנו זוכרים כל אירוע באופן שונה מאחים, או הורים, או הגננת?

"בהחלט. הרבה פעמים תגידי לאח, או אמא, או חברה, 'אתם זוכרים שזה היה ככה', והם יגידו: 'מה פתאום, זה היה אחרת לגמרי'. כלומר, הזיכרון הוא נרטיב, מטאפורה, ומשמש כסיפור מסגרת לתפיסות בסיסיות שלנו בחיים סביב השאלות של מי אני, מה דרכי ההתמודדות שלי בעולם, וגם לחוויות עכשוויות בחיים ולהקשרים שלהן", היא אומרת.

כהורים, יש דרך מועדפת לייצר זיכרונות אצל הילדים?

"זו שאלה חשובה. הלוואי שהיינו יכולים לייצר זיכרונות אצל הילדים. אבל זה לא עובד ככה. הילדים יבחרו מה לשלוף מתוך ספריית הזיכרונות שלהם, כי הזיכרון הוא בחירה סלקטיבית של האדם, ולכן אין לנו שליטה על מה הילד יזכור או מה לא. יש אינספור רגעים שאנחנו אומרים 'הלוואי שיזכור את יום ההולדת, או את הטיול עם סבא או סבתא', אבל אין לנו דרך לייצר את זה".

ומה עם זיכרונות טראומטיים?

"במקרה של זיכרונות טראומטיים אפשר לדבר על שתי תפיסות: זו של פרויד, שראה את הזיכרונות המוקדמים כ'זיכרונות מסך', כלומר הזיכרון שטבוע במוחנו משמש כמסך לחוויות מודחקות, ולעומתו הגישה של אדלר, שהגיע אחריו, ומדבר על זיכרון כפנס שמאיר את מחשבותיו ורגשותיו של האדם. ולכן, כאשר מדובר בחוויה טראומטית, חלק מהעבודה עם זיכרונות מוקדמים היא לעסוק במה שקרה, אבל גם לחשוב איך הזיכרון משמש מטאפורה לחוויה שעוברים כאן ועכשיו כי יש סיבה לכך שהוא צף דווקא עכשיו".

כלומר, הגישה של פרויד היא דטרמיניסטית – לכל דבר יש סיבה ויש תוצאה ולפיכך יכול לקרות לנו בחיים משהו טראומטי והוא יקבע מי שנהפוך להיות. לעומתו, הגישה האדלריאנית היא תליאולוגית, מטרתית, ואומרת שאנחנו נעים לקראת מטרה, ולכן זיכרון ילדות חד־פעמי כזה או אחר, לא יקבע את האדם שנהפוך להיות, אלא שהזיכרון הוא השלכה של מפת העולם שיצרנו לעצמנו והוא נשלף בהתאם למפת העולם הזאת. למשל, אם מישהו מתקבע דווקא על הזיכרון שלפיו בגיל ארבע שכחו אותו בבית, זה לא בהכרח מפני שהאירוע היה קשה, אלא כיוון שהוא משרת תפיסת עולם שהתגבשה אצלו מרצף של חוויות נוספות והפרשנות שהוא מעניק להן ולעולם, ולכן שלף דווקא את הזיכרון הזה. זאת אומרת, האירועים שאנחנו בסופו של דבר זוכרים, או נכון יותר בוחרים לזכור, משרתים את האישיות שמתפתחת אצלנו עם השנים.

לויט־פרנק אומרת שאפשר גם לצבוע את הזיכרונות שלנו בצבעים חדשים, בעיקר כשמדובר בזיכרונות לא פשוטים. למשל, ילד זוכר איך ילד גדול ממנו בבית הספר נתן לו מכות לפני כולם. בעבודה על הזיכרון, משקפים לאותו ילד את העוצמות שלו בתוך הסיטואציה ומחזירים אותו לרגעים שבהם הוא ידע להגן על עצמו על ידי זה שקרא לעזרה, או ברח מהמקום. "וזה מדהים לראות שמי שמסתובב המון שנים עם פריים שלילי של החוויה הספציפית הזאת, כאשר משקפים לו את העצמאות ואת הכוחות שהפגין בתוך אותה חוויה קשה, זה עוזר לו לעשות מסגור מחודש של הסיטואציה ולזכור אותה אחרת".