בשבת הראשונה של האולימפיאדה, טוקיו, שירה ראשוני עוד על המזרן. לפנינו שברירי הרגעים, אותו חלקיק מציאות שבו חייה המקצועיים נחרצים. ולא רק הם. פה יוכרע אם פניה אל חיי סלפי וקמפיינים והזדמנויות כלכליות, אל תהילת ויקיפדיה, אל טלפון מהנשיא - או אל נרטיב של מפח נפש ודמעות. אין פה דרך ביניים, בצומת הזה. זה לפה או לשם. ג'ודו זה הדבר שבו עסקה ראשוני מרבית חייה. כאן על המזרן השקיעה את מיטבה. בשביל הרגע הזה חיה חיי הקרבה. והנה היא בת 30, בשלהי הקריירה. הזדמנות נוספת למדליה אולימפית כנראה לא תהיה. ועכשיו תמצית מזוקקת של קסם ואכזריות ספורטיבית מתכנסת אל נקודת הכרעה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האם אותם רגעים מתפרקים בראשה למיליוני חתיכות של זמן, או שהם מהירים מתנועת המחוג? מהטלוויזיה, מזווית הצופה, זה לא נראה שונה. יש אפילו פנאי להביא בירה מהמקרר. הצופה, ספק אם בכלל הכיר את הג'ודאית בחליפה לבנה שאגלי זיעה ורצון מטפטפים ממנה עכשיו אל המזרן. והישראלית מנסה, בכל כוחותיה מנסה, מול יריבה אוקראינית עדיפה, עם רקורד של אליפויות, גבוהה בראש או יותר; אחיזות בשרוול, קרבות רגליים, ריתוקים; ואצל שירה, קמטי מאמץ במצח, עיניים בוערות ונחישות, אלוהים הנחישות. ואז: הפספוס.
ועכשיו שארית החיים. הם מתחילים מיד אחרי ההחמצה. אין פה אפילו דקת חסד. וראשוני, בכנות נוגעת, מכמירת לב, מבינה. אין מדליה. ונשאר רק כמעט. "כולם יודעים שזה הכל או כלום, מדליה או לא מדליה. אני יודעת שימים ושבועות ואולי שנים אסתכל על הרגע הזה ואגיד, יכולתי. אצטרך לחיות עם זה", היא אומרת מיד אחרי הקרב, עדיין מתנשפת. נושכת שפתיים, עוצמת עיניים ובוכה. ואז נעלמת בחדרי ההלבשה, אל ההתמודדות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אחריה הג'ודאי ברוך שמאילוב. אותו התסריט, ואותן דמעות של כמעט. אמנם בסופו של דבר הם זכו במדליה בתחרות הקבוצתית, אבל האכזבה על הפספוס בתחרות האישית ודאי מלווה אותם עדיין. ולפניהם, באולימפיאדות קודמות, אחרים. השייטות ורד בוסקילה וניקה קורניצקי שסיימו במקום הרביעי בבייג'ינג 2008; ובאותה אולימפיאדה, הג'ודאי גל יקותיאל שהפסיד בקרב על הארד; והשייטים אלדד אמיר ויואל סלע, שסיימו במקום הרביעי בסיאול 1988; ובאותו הענף, באותו הדירוג, שני קדמי וענת פבריקנט, בסידני 2000; ובאותה אולימפיאדה, יורי יבסייצ'יק, שהגיע להישג הגבוה ביותר של מתאבק ישראלי, אבל סיים רק רביעי. והרשימה ארוכה.
לצד מעט מאוד יחידי הסגולה והמדליות, ובהם המצטרפת החדשה אבישג סמברג, ישראל, מתברר, טובה בכמעט. אולי כדאי אולימפיאדה גם לזה. רק שעבור הספורטאים שנגעו והחמיצו זה לא צחוק. יש להם לצלוח את היום והחיים שאחרי; אחרי שהחלום הגדול מתרסק. ככה זה נראה מהזווית שלהם.
יום שני, שמונה וחצי בבוקר, בית החולים שניידר בפתח־תקווה. המתמחה ד"ר גל יקותיאל מסיים משמרת של 26 שעות בכירורגיית ילדים. היו לו שלושה ניתוחים, ועוד עניינים במיון. משמרת עמוסה ומעניינת, הוא מסכם. את שרשרת הקרבות של הג'ודאי ברוך שמאילוב, פייטר הוא קורא לו, הוא פיספס. הוא גם לא ראה את הקרב המכריע שבו שמאילוב הפסיד את הארד לדניאל קרגנין הברזילאי, והצטרף אל מועדון הכמעט.
הוא לא צריך לראות כדי להבין איך שמאילוב מרגיש. ואיך מרגישה ראשוני. ומה מחכה להם. גם יקותיאל, בן 39, ניצב במרחק הפלה מהמדליה. באולימפיאדת בייג'ינג הוא הגיע לקרב על הארד. רק שאז, כשהתהילה כבר שם, ואפשר למשש, הוא הפסיד לרובן האוקס ההולנדי. וחודשים אחר כך, כשהוא בן 27, פרש עם תחושה שלא הגיע עד הסוף בענף שבו היה מגיל שש.
עד היום, על אף שהוא נלחם בזירה אחרת, הוא מדמיין מה היה קורה אם הקרב ההוא היה מתפתח אחרת. בוויז'ן שלו הוא שוב שם, בבייג'ינג, זורק את ההולנדי באיפון. ואז מניף ידיים. מסביב, המשפחה, החברים, מריעים. ואז הפודיום. "ואני ממש מבסוט", הוא צוחק, כאילו זה עכשיו, "וזו התחושה, לא משהו שאפשר להסביר. ההרגשה שכל מה שעבדת בשבילו, בום, השגת. מדהים".
6 צפייה בגלריה
''ברפואה יש לא פחות אדרנלין''. גל יקותיאל
''ברפואה יש לא פחות אדרנלין''. גל יקותיאל
''ברפואה יש לא פחות אדרנלין''. גל יקותיאל
(צילום: דנה קופל, טל שחר)
רק שבנקודה הזו הפנטזיה של הד"ר מסתיימת. ואין לה תוספת. המשך החיים שהיו יכולים להיות לו, לא מוקרנים מולו. "עכשיו כשאני מדבר איתך, במינוס שעות שינה, זה מעניין שאף פעם לא דמיינתי את זה.
"היום בדיעבד אני מסתכל על זה ממקום אחר. אני גאה. נתתי אחלה יום אז. ניצחתי הרבה שמות גדולים. ארבעה שכל אחד מהם אלוף עולם או מדליסט אולימפי או אלוף אירופה. אבל תמיד אחשוב מה היה אם, וארגיש החמצה. לקח לי תקופה קשה מאוד להתמודד. זה דורש עיבוד ארוך. כי אתה עובד כל החיים להביא הישגים, ואתה מספיק טוב להיות במעמד הזה, ואתה נותן את כולך - וזה לא מספיק. אתה כמעט שם, ולא. אין מדליה. נקודה. וזו המציאות בסוף.
"אתה כל הזמן שואל את עצמך מה יכול היה להיות אחרת, ואתה קשה עם עצמך. אכזבה. תסכול. ואצלי המשבר התלווה לזה שהפסקתי עם הג'ודו. בשיא אישי של הקריירה הייתי צריך להתחיל משהו חדש. בתור ספורטאי הכל מובנה. סדר היום, המטרות. וכשאתה מאבד את זה, זה קשה. אתה מחפש את עצמך. תחושה של ריק.
"כל אחד אוכל את הכאפה בדרך שלו. בתור ספורטאי אתה רגיל למדוד את עצמך לפי ההישגים. ומחוץ לספורט אתה לא מקבל פידבק כל כך חד־משמעי ומיידי. אבל אלה החיים, וזו התבגרות. כשסיימתי עם הג'ודו אמרתי לעצמי, בלי המדליה, מה שווה כל מה שעשיתי? מה נשאר מכל זה? בדיעבד יש דברים שנשארים איתך".
ואז יקותיאל, שעדיין בחלוק לבן רק בלי הקטע של הוואזארי, מונה את מה שנשאר: היכולת להתאמן ולהתכונן לתרחישים; התמודדות במצבי לחץ; התמודדות עם כישלונות. "רק שבתור רופא זה יותר קשה, כי כשלא מצליחים זה לא המדליה שלך, זה הבריאות של מישהו אחר", הוא מוסיף, ומגלה שגם בגלגולו הנוכחי, הוא מתגעגע לג'ודו. אף שעכשיו זה ממלא בקטע אחר. "יש לא פחות אדרנלין ויש ערך מוסף - כשאתה מצליח לעזור".
רגע, יש משהו שלד"ר חשוב להגיד. לא לנו, אלא לראשוני. "שתרים את הראש", הוא מבקש, "היא פייטרית אמיתית. אכזבה תהיה, איך שלא תסובב את זה. אבל האופי שהראתה, הכישורים שרכשה, אם תמשיך בג'ודו או במקום אחר, הם תמיד איתה".
הנה מושג שכנראה לא תמצאו בספרות המקצועית: תסמונת המקום הרביעי. הכמעט. והכמעט הזה עלול לזנק מהתאים האפורים של המוח כשאתה לא מצפה לו, כדי להזכיר לך - הלו, מישהו פה לא שווה מדליה. הוא רק רביעי. "משתתף בצערה", אומר אלדד אמיר, בן 59, השייט לשעבר, על ראשוני, "אנחנו מכירים את כל הסרטים מכל הכיוונים".
ב־1984, אולימפיאדת לוס־אנג'לס, הראשונה שלו, הוא ויואל סלע התחרו בשיט מפרשיות מדגם הולנדי מעופף, וסיימו במקום השמיני. "אתה מגיע, אחד מעשרת אלפים הספורטאים הטובים בעולם. ואמריקאים, בשבילם אתה אח של אלוהים. עומדים בחמש בבוקר רק כדי לקבל ממך חתימה. ואז חזרנו לארץ, עמד איתנו מישהו בפספורט קונטרול, אומר, 'אה, אתם האידיוטים האלה, בשביל מה בכלל נסעתם?' הרגשתי כמו בדל סיגריה שדורכים עליו עם העקב".
זו הייתה ההקדמה. ארבע שנים אחר כך, אולימפיאדת סיאול, הוא וסלע שוב בים, הפעם הקוריאני. וזה הולך מצוין, רק שלא הכל תלוי ברוח ובהם. אחד השיוטים מתקיים ביום כיפור, והם נאלצים לוותר עליו; בשיוט אחר, שבו הם מסיימים אי שם במקום ה־19, יש איזה סיפור של ערעור, וערעור נוסף שהולך נגדם; ובסוף, תיראו מופתעים, מקום רביעי.
"ספורטאים אולימפיים זה אנשים שעובדים במחשכים. בדרך כלל לא פוגשים אותם. עובדים שמונה שעות, עשר שעות, 12 שעות ביום. ככה ארבע שנים. ופתאום שתי דקות לפני הקרב או התחרות התקשורת מגלה אותנו", אמיר מתאר, "ואז, כזה דבר, אין אכזבה יותר גדולה. בהתחלה אתה כועס על עצמך. תסכול של 'פאק, זה היה יכול לקרות'. ואתה משחזר. היינו צריכים לעשות רק ככה וככה. ומחשבות, אם זה לא היה יוצא יום כיפור, ואם כן היינו מפליגים. דברים שהולכים איתך הרבה שנים. וזה צץ בכל מקום, לא רק בספורט. מקומות בחיים שאתה מגיע אליהם, ואז בא הקול הפנימי שאומר לך, 'אתה לא יכול. אתה רק רביעי'. קול שמוריד אותך. ואתה צריך להתגבר עליו. להגיד לו, 'תן לנצח פה'. ואתה לומד שהספורט שחיית הוא מיקרוקוסמוס לחיים עצמם".
6 צפייה בגלריה
אז והיום. אלדד אמיר
אז והיום. אלדד אמיר
אז והיום. אלדד אמיר
(צילום: דנה קופל, יוסי רוט)
לאחר שפרש, ב־1992, אמיר החל לעסוק בעבודות אבן ושיש; בשנים האחרונות הוא גם מוציא הפלגות, משלב קואצ'ינג. לשחרר חבלים, הוא קורא לזה. לפעמים הוא מספר על החבל שהוא שיחרר. זה שקשור למקום הרביעי ההוא. "תסמונת משה רבנו", הוא צוחק.
"לא הייתי מודע לזה. אבל אתה מבין שיש דברים שתוקעים אותך בגלל הסיפורים שאתה מספר לעצמך. מחשבות שאני מסוגל רק את זה, לא מעבר. כשהבנתי וניתחתי את ההתמודדויות שלי, למדתי גם איך אני נלחם בזה. ומשתיק את הרעש הזה. בסך הכל טיפלתי בעצמי די יפה. נפשית, פסיכולוגית. היום אני עושה את זה כמאמן מנטלי".
לפעמים, לא יותר מדי, קורה שאמיר רואה מולו את השיוט המבאס ההוא, זה של המקום ה־19. הנה הן, הרוחות החזקות שתפסו בהתחלה וזרקו אותם קדימה; המים שהיו מלוכלכים; הראייה שהייתה קשה; ואז הרגע שבו נתקעו בלי רוחות ובלי מדליות, בין המצוף הראשון לשני; "זה סרט שאתה רואה, פוגש מדי פעם בפרצוף שלך", הוא מתאר.
ועדיין, בעיניים שלו, תמיד יש יותר גרוע. "תעשה גוגל, יהודה בן־חיים", אמיר מפנה אל המתאגרף המוכשר המנוח, "יהודה בן־חיים נסע לסיאול בתור נציג מדינת ישראל. יהודה בן־חיים היה צריך להישקל ולהתחרות ביום כיפור. יהודה בן־חיים עבד ארבע שנים בפרך. יהודה בן־חיים לא התחרה, רק עשה טיול לאולימפיאדה. יהודה בן־חיים הוא הסמל בשבילי למצב הכי גרוע שיכול להיות. יותר מתסמונת המקום הרביעי. אפילו את הצ'אנס לנסות לא נתנו לבן אדם".
ליורי יבסייצ'יק יש יום פנוי. בדרך כלל הוא עובד כמאבטח במועדון לילה באילת. הוא כבר בן 50, יותר משני עשורים אחרי התחרות ההיא, אולימפיאדת סידני 2000, שבה היה אחראי להישג הגדול ביותר שרשם מתאבק ישראלי במשחקים אולימפיים מאז ומעולם. ועדיין, זה לא היה מספיק. יבסייצ'יק סיים רביעי.
השאלה שעולה, וזו לא שאלה פשוטה, היא אם בקרב ההוא על מדליית הארד, לא הייתה חסרה לו נקודה, נקודה בלבד - האם חייו היו מתגלגלים אחרת. ואולי למשל לא היה נדרש לעבוד היום כמאבטח. רק שליבסייצ'יק אין לזה תשובה. "אני לא יודע לומר", הוא משיב, "ברור שהיה הרבה יותר טוב אם הייתי זוכה במדליה, אבל לא חשבתי אף פעם איך היו נראים החיים שלי אם הייתי זוכה. לא יודע אם היה שינוי דרסטי. באותו זמן לא הסתכלתי על זה ככה, מה זה יעשה לחיים שלי, אלא כעל הישג שאפשר להביא למדינה ולעצמי".
6 צפייה בגלריה
פייר פייט. יורי יבסייצ'יק
פייר פייט. יורי יבסייצ'יק
פייר פייט. יורי יבסייצ'יק
(צילום: ראובן שוורץ, מאיר אוחיון)
יליד ברית־המועצות לשעבר. 1.89 מ'. התאבק בסגנון יווני־רומי, במשקל של עד 130 קילו. הגיע להישגים יפים. ואז באה אולימפיאדת סידני. אחרי שנפגע בראשו והפסיד בחצי הגמר, יבסייצ'יק התמודד על הארד מול יריב בלארוסי. הסוף ידוע. "באותו זמן אתה מתוסכל", הוא משחזר, "לא נעים שהמדליה עוד רגע אצלך ואז חומקת. וזה משהו שאתה מחכה לו הרבה זמן. אתה שוקע בהתחלה, אבל יוצא מזה. כי אם תביא את עצמך למקום של שיברון, לא תקום. ויהיה לך קשה לנצח בקרב הבא. מחשבה יוצרת מציאות. לא קיבלתי את זה כל כך טרגי, כי ידעתי שנתתי את מה שהיה לי, זה היה פייר פייט, והחיים ממשיכים. גם קיבלתי הרבה עידוד מסביב. עם הזמן לומדים לקבל את זה. ומתחזקים לפעם הבאה. בסוף אחד מנצח, אחד מפסיד".
אני שואל אם בכל זאת, ועל אף שגמר בלי מדליה, ציפה ליחס אחר. אולי לתמיכה, לתפקיד בתחום. בכל זאת, אף מתאבק במדינה שלנו לא עשה אף פעם טוב ממנו.
"אמורה להיות הערכה, יותר ממה שיש כרגע", הוא משיב, "אולי איזשהם תנאים לספורטאי עבר. אולי מלגה. משהו שכן יידעו שזה לא שעשית את שלך, והלכת. כי ייצגת מדינה. כשאתה נוסע לתחרויות, כולם מאחוריך, וטופחים לך על השכם. אבל כשפתאום אתה יוצא מהענף, כבר לא צריכים אותך. 16 שנה מאז שפרשתי, ואף אחד לא התקשר. 16 שנה, ואתה הראשון שמתעניין".
את ורד בוסקילה, שייטת העבר, אני תופס אחרי הרצאה. לאלו שבאים לשמוע אותה היא מספרת בעיקר על הכישלונות וההחמצות שלה, בסוף הרי הם שעושים את האדם. ושם, בין הסיפורים, יש אחד שמזכיר את אלו של ראשוני ושמאילוב. גם היא וניקה קורניצקי, שותפתה לשיט המפרשיות מדגם 470, הפליגו מרחק נגיעה מהתהילה; נדרש להן עוד שיוט מנצח כדי לסכם את בייג'ינג 2008 על הפודיום; ובסוף, אתם כבר יודעים.
עכשיו היא נזכרת בימים שאחרי. כשהייתה מסתובבת עם הג'ודאי אריק זאבי, ההוא שבניגוד אליה זכה בארד אולימפי. אותו, היא נזכרת, תמיד היו מזהים, עם כל הגינונים והווג'ראס. ואילו אותה זאבי היה צריך להציג. "הנה, זאת ורד בוסקילה", היא משחזרת איך זה קרה. "והיו לנו הרבה את השיחות האלה. הוא היה אומר, 'איזה קטע זה, שאני שלישי ואת רביעית, ואיזה הבדל בתהילה. והחוסר פרופורציה'. ומה שגם אריק וגם אני אומרים זה שהדרך היא אותה דרך בדיוק. שירה ראשוני, כל מה שעשתה, עשתה מצוין. דרך מדהימה. התוצאה הייתה לא בדיוק, אבל זה לא אומר שהיא נכשלה".
עכשיו קל לה להגיד את זה. ולהוסיף שהיא גאה במקום הרביעי ההוא. ההחמצה נשטפה לים של בייג'ינג, והפכה לקטע בהרצאה שעושים ממנה כסף. אבל היו את הימים שאחרי. בוסקילה החלה אז להתמחות במשרד עורכי דין, ושומר המסך שלה היה הפוטו־פיניש בשיוט האחרון. תמונה שבה המתחרות הברזילאיות חוצות את קו הסיום, בדרך אל המדליה שהיא כבר הרגישה על הצוואר. ו"הברזילאיות עם שאגת ניצחון", היא מתארת את התמונה. ומוסיפה: "רגע מאוד כואב".
6 צפייה בגלריה
התעללות עצמית. ורד בוסקילה
התעללות עצמית. ורד בוסקילה
התעללות עצמית. ורד בוסקילה
(צילום: אביגיל עוזי, רואבן שוורץ)
למה דווקא התמונה הזו, אני מנסה להבין. אבל לבוסקילה אין משהו מוחלט לומר. "זה היה רגע של התעללות עם עצמי קצת. אולי תזכורת לא לעגל פינות. לא לוותר. אולי כדי להזכיר לעצמי כמה קרוב. אולי היה לי קשה להיפרד מהרעיון של הכמעט. לא הצלחתי להבין עד הסוף את ההתמודדות הנפשית שלי בימים ההם".
אחרי בייג'ינג, בוסקילה ממשיכה, היא נסעה לברזיל, לחודש, אל השייטת שניצחה אותה. "התעללות", היא נזכרת, "ראיתי איך זה מרגיש עם המדליה. ראיתי איך התקבלה בבית, לאילו אירועים הולכת ואיך במועדון השיט שלה מתייחסים אליה. איך היא ממקסמת את המדליה. וזה המחיש לי כמה קרוב זה היה. קודם התאמנו יחד. היא מהממת אבל אני לא נופלת ממנה בשום פרמטר. אין שום דבר שהיא עושה טוב ממני. והיא שלישית, ואנחנו במקום הרביעי. במידה מסוימת זה גרם לי לקנא בה. וזה עוד יותר הכעיס או עיצבן.
"הרבה פעמים אנשים אומרים לי, 'מקום רביעי זה המקום הכי גרוע בעולם'. ככה, בום, בלי בושה. אפילו בניו־יורק, ברמזור, מישהו עוצר אותי: 'וואי וואי, את רביעית'. ואני מסתכלת עליו, ואומרת: 'מקום 18 יותר גרוע'. אל אולימפיאדת אתונה הגענו מדורגות ראשונות בעולם, וסיימנו מקום 18. זה היה כישלון. זה היה רחוק מהיכולות שלנו. לבייג'ינג הגענו בשיניים. חצי שנה לפני הייתי במצב נפשי קשה, עם התמודדות עם הפרעות אכילה. ולא רק שהגענו, נלחמנו על המדליה. זה היה רגע של התעלות ספורטיבית, לא כישלון. להגיד שלא הייתה תחושת החמצה? הייתי רגע מלהיות 'המדליסטית השנייה בישראל', כל הכותרות האלה. ברור שזה מבאס.
"אחר כך, שנה לפני האולימפיאדה בלונדון, אני וגיל כהן יצאנו לאליפות עולם באוסטרליה. היו לנו יכולות של מדליה קל. היינו אחד הצוותים הכי מהירים - עד השיוט האחרון. אנחנו יוצאות לים ולא מתפקדות, מגיעות אחרונות. ובסיכום מקום רביעי. אני חושבת שרק אז זה חבט בי. כאילו אני פוסט־טראומתית על המקום הזה. לקחתי את זה כל כך קשה. וגיל כהן, שזה היה ההישג הכי גדול שלה בשיט, נורא שמחה. האכזבה הזו ליוותה אותי במשך כל השנה האולימפית שלי בלונדון, אבל הזמן עובר ואתה מקבל פרופורציות, לומד לקבל את המקום שלך. ומה שעוזר לך זה איך תיפקדת במאני־טיים. מה הבאת מעצמך. היו הרבה פעמים בקריירה שהייתי מאוד מאוכזבת מהיכולות שלי, והמקום הרביעי בבייג'ינג לא נכנס לרשימה".
בוסקילה, 38, עורכת דין, סמנכ"לית הוועד האולימפי, מלווה את האולימפיאדה בשלט רחוק מהארץ. מלווה את היוצאים והחוזרים. פוגשת בנתב"ג את האבישג סמברגים ואת השירה ראשוניים. את החלומות ואת מה שנשאר מהם. "אם מסתכלים על הספורט כסטארט־אפ, הרוב לא עושה אקזיט", היא ממשילה. ואז מסכמת: "בכלל, בארץ יש חוסר פרופורציות. מי שחוזר עם מדליה הוא סוג של אביר הסכם שלום ומי שחוזר רביעי אולי איכזב, אולי נכשל. זה לא תואם את המציאות".
"כישלון גדול בעולם הספורט זה חוויה של מוות. אתה מרגיש אבל על האובדן של החלום", מתארת מיכל יערון, 57, פסיכולוגית ספורט קרוב ל־30 שנה. "אתה מרגיש לא ראוי, שאתה מאכזב, אתה מתבייש לצאת החוצה. ובעיקר אתה שבור מול עצמך".
שנים ליוותה ספורטאים אולימפיים בווינגייט. היא יודעת איך זה נראה כשהקהל מתפזר, מקפלים את המזרנים, או את הים, והספורטאי נותר לבד עם עצמו. ועם התוצאה שהשיג. "ספורטאים אולימפיים רבים", היא מנתחת, "חיים מהיד לפה. אין כסף, אין השכלה, תקציבים נמוכים, כלום. זה לא כדורגל או כדורסל. ואז הם פורשים בגיל 30 עם עוצמות נפשיות, הרבה חוויות, אבל בתכלס, עם כלום. אם הספורטאי זוכה במדליה לפחות יש חוויה שאומרת הגעתי. וגם כלכלית, מקבלים 250 אלף שקל.
"ספורטאי לא צריך שילמדו אותו להצליח. להצליח כשהכל טוב, זה כל חולדה יודעת. הוא צריך שילמדו אותו ללכת עד הסוף, להעז ברגע הקריטי, בידיעה פנימית שאם זה לא ילך - יש לו את כוחות הנפש אחר כך לעמוד על הרגליים. בסוף ההבדל הוא לא מי מגיע למשבר, אלא מי מתאושש. מי שהנפש שלו לא יודעת להחזיק את זה והוא מתפרק, לא יכול להיות ספורטאי.
6 צפייה בגלריה
''שירה ראשוני עשויה מחומר אחר''. מיכל יערון
''שירה ראשוני עשויה מחומר אחר''. מיכל יערון
''שירה ראשוני עשויה מחומר אחר''. מיכל יערון
(צילום: איל פישר)
"מגיל צעיר, ולאורך הקריירה, ספורטאי חווה כישלונות. ויכוח עם מאמן, פציעות, הפסדים, תסכולים, פחדים. זה לא לחץ שאני ואתה מדברים עליו כשאנחנו מבואסים ממשהו, זה עוצמות שקשה להבין. שירה ראשוני בת 30. יש לה ברזומה הפסדים יותר מלי ולך כל החיים. אתה יודע איזה חוסן נפשי יש לה? היא עשויה מחומר אחר.
"נראה לה שהחיים שחורים? לכולנו החיים נראים שחורים ברגעי משבר. היא לא המציאה כלום. עכשיו תפקידה להיות בדיכאון. יש את חוק ה־24 - 24 שעות להיות בדאון. אז הפעם זה ייקח קצת יותר זמן. ויהיו לה כמו פלאשבקים. ואחר כך יאללה, אין ברירה, ממשיכים. אני לא מכירה אישית אף ספורטאי שבגלל כישלון איבד את עצמו לגמרי. מה, אריק זאבי, לא זרקו אותו מאולימפיאדה אחרי 43 שניות? אריק זה הדוגמה למישהו שהתרסק, קם, עושה קריירה זוהרת ומשנה את פני הספורט היום".
אסתר רוט־שחמורוב, מגדולות האתלטיות הישראליות, צוחקת צחוק ארוך ומתגלגל. לא של שנייה או שתיים. ואז היא שרה "זה רק ספורט, רק ספורט". צוחקת תוך כדי שירה. ואז שואלת למה בכלל צריך לבכות מספורט. לה זה לא קרה. לא שלא היו סיבות.
באולימפיאדת מינכן, למשל, 1972, היא העפילה לחצי גמר ריצת 100 מטר משוכות, אבל בעקבות טבח הספורטאים הישראלים, ובהם מאמנה עמיצור שפירא ז"ל, פרשה מהתחרות, ולא זכתה להזדמנות ללכת עד הסוף. "שנים אפילו לא ידעתי מה היה בחצי גמר. מי השתתפה, מי עלתה לגמר, איזו תוצאה. זה לא עניין אותי. עד כדי כך". ובאולימפיאדה אחר כך, מונטריאול, העפילה לגמר 100 מטר משוכות, אבל סיימה שישית. "אתה יודע מי היו המתחרות שלי? מהגוש של מזרח אירופה. ספורטאיות שם היו תחת השפעת חומרים. מה אתה יכול לעשות נגד זה? אין לי שום תלונות לעצמי על הכמעט הזה".
6 צפייה בגלריה
אין תלונות. אסתר רוט-שחמורוב
אין תלונות. אסתר רוט-שחמורוב
אין תלונות. אסתר רוט-שחמורוב
(צילום: אורן אהרוני, אלבום משפחתי)
שחמורוב היא ספורטאית מתקופה אחרת. מימים דלי אמצעים ומטרות, שבהם פתחו בקבוק סודה על עצם ההשתתפות. ועדיין היא הייתה אצנית 100 מטר, הענף הכי יוקרתי באולימפיאדה. זה שקובע מי הכי מהיר בעולם, עם הטיפוסים הכי שאפתנים בתבל. אבל שחמורוב אומרת שהיא רואה היום את האטרף בעיניים של הספורטאים ולא מבינה. אז אני שואל אם היא סגורה שהייתה הטיפוס למאה מטר.
"אני בכלל לא הטיפוס. הייתי שומעת ספורטאים, 'לא, אני לא אתן, אני אלחם עד זוב דם', ולא מבינה. הלו, יש חיים אחרי זה", היא משיבה, "וראשוני ושמאילוב, כנראה יש סביבם צוותים, מכניסים להם שהם חייבים, אם לא העולם מת, נחרב", היא צוחקת, "מה קרה? מה, אין מחר?"
שירה ראשוני, זה החיים שלה.
"אז מה, זה גם היה החיים שלי. וסידרו אותי, לקחו סביבי סמים, אז מה, אני אשב ואבכה? מצליחה, לא מצליחה, לא מכניסה רגשות. זה כואב, אני לא אגיד שלא. שירה הגיעה, עשתה הופעה מאוד מכובדת. אני מבינה, ציפית ליותר אבל הביאו לך מישהי גבוהה, וגם אלופה, מה לעשות. זה הספורט. היא תתאושש. יש חיים אחרי".
פורסם לראשונה: 07:15, 30.07.21